איפה אלוקים היה בשואה?

ראובן פיזנטי | כ״ד בניסן ה׳תשע״ד | ימי השואה הזיכרון והעצמאות

הקדוש ברוך הוא כל כך אוהב אותנו, כל כך מטיב לנו ורוצה בטובתנו תמיד. אז איך יתכן שעם ישראל עבר כל כך הרבה ייסורים ובפרט איך יתכן שנתן לנו לעבור את השואה הארורה? מדוע לא הגן עלינו כפי שהיינו מצפים מאב שמגן על ילדיו? מדוע לא עזר לנו להילחם ולנצח את כולם ולצאת מכל הצרות בכבוד? מדוע לא שמר עלינו?

השאלה היא בעצם הרבה יותר כללית. כי השואה זו לא הצרה היחידה שעברנו. עם ישראל עבר מסעות שמד רבים ומזעזעים ונרדף במשך כל הדורות בצורה מחרידה. וגם היום כשאנו יושבים במדינה משלנו אנו מרגישים זאת היטב בפיגועים, בטילים ובחוסר הביטחון שמקיף אותנו מכל העמים השכנים והעוינים.

וגם אם המצב הביטחוני היה מצוין, עדין היה מקום לשאול את אותה השאלה בקשר לתאונות הדרכים, למחלות, לטרגדיות ולמקרי המוות השונים. ואפילו אם היינו חיים לנצח, עדין היה מקום לשאול את השאלה בקשר לייסורים הרבים שכל אדם עובר בחייו, שזה רחוק מאוד מחיים ורודים ומאושרים שכל אדם היה מאחל לעצמו. אז למה בעצם? מדוע בכלל קיימים ייסורים? למה לברוא רע בעולם? איפה אלוקים בתמונה הזו?

כדי לענות על השאלה הזו צריך קודם להבין את שורש הדברים. מעצם שאילת השאלה הזו אנו מייחסים לקדוש ברוך הוא מוגבלויות חס ושלום. אז אמנם אנו מבינים שיש לו כוח רב, שהרי אנו שואלים היכן הוא היה מתוך שברור לנו שהוא כן יכול היה להציל אותנו, ורק מסיבה לא מובנת כלשהי הוא לא הציל.

אבל יחד עם זאת אנו שואלים איפה הוא היה בשואה מתוך הנחה שאותם נאצים כאילו פעלו מכוח עצמם בלי שהשם יתברך נתן להם את הכוח לפעול. כאילו שהכול קרה במקרה, שנקלענו במקרה למצב לא נעים ואז היינו זקוקים לכך שהקדוש ברוך הוא יתערב וילחם בשבילנו או לפחות יעזור לנו לצאת מהצרה שנקלענו אליה.

ויוצא מכך שכאילו יש את הכוח של הנאצים ויש את הכוח של השם שהוא חזק יותר. שכאילו אם השם בוחר לא להתערב, אז הנאצים עושים כרצונם. ואם הוא בוחר כן להתערב, אז הוא חזק מהם ויכול לנצח אותם.

אבל האמת היא שונה לחלוטין וכל הרעיון הזה גובל בכפירה. שהרי אם אנו חושבים שיש לנאצים כוח משל עצמם וכאילו הם יכולים לעשות כרצונם ללא ההתערבות של השם יתברך, זה אומר חס ושלום שכאילו יש שתי רשויות. שאמנם השם יתברך חזק יותר מהם, אבל מכל מקום הוא צריך להתערב ו"להילחם" בנאצים.

צריך להבין שהקדוש ברוך הוא לא סתם יושב למעלה להסתכל על המתרחש ואז בוחר אם להתערב או לא, אלא שהוא זה שעושה הכל מלכתחילה. הוא היחיד שפועל והוא זה שנותן את הכוח לכל המתרחש בעולם.

הוא לא איזה בריון שיכול לעזור לנו ולהושיע אותנו מצרות שבמקרה פקדו אותנו, אלא הוא זה שפוקד עלינו את אותן צרות מלכתחילה והוא זה שיכול להעלים אותן ברגע אם יש צורך בכך. הוא זה שמנהל את כל העניינים.

הוא לא צריך להתאמץ "להילחם" בנאצים או בכל עם אחר כדי להכניע אותם, אלא הוא זה שנותן את הכוח בעולם לנאצים ולכל העמים ובכל רגע הוא יכול להפסיק את קיומם. הוא זה שגזר את הגזרה וניהל את הכל, שהרי שום דבר לא קורה בעולם אם הקדוש ברוך הוא לא רוצה בכך. כל מה שקורה הוא מכוח השם יתברך.

יוצא שגם אותם נאצים היו שליחים של הקדוש ברוך הוא. לכן השאלה הופכת לחזקה וקשה עוד יותר. לא רק שהשם יתברך לא עזר לנו כביכול לצאת מהצרה, אלא הוא זה שברא את הצרה הזו מלכתחילה. הוא זה שגזר עלינו את הסבל האיום והנורא ואת המראות המזעזעים. הכל בא מכוחו.

כל פעולה ותזוזה בעולם מקבלת את כוחה מאת הקדוש ברוך הוא. כל מאורע שמתרחש הוא מכוון בהשגחה פרטית ומדוקדק על פי חשבונות שמיים. אם נקלענו לצרות וייסורים, זה אומר שהקדוש ברוך הוא רצה שנעבור אותם וברא אותם במיוחד בשבילנו. אין מקריות בעולם.

לגרמניה הנאצית מעולם לא היה כוח ממשי נגדנו, אלא שהקדוש ברוך הוא השתמש בהם בתור השליחים שלו. הם היו בובות, כמו פרעה, נבוכדנצר, המן, אנטיוכוס, טיטוס ודומיהם. אם היה רוצה להכניע אותם, הוא לא היה צריך כלל להילחם בהם, כי הוא זה שנותן להם את הכוח. מספיק שהיה מחליט להפסיק לספק להם כוח לרגע אחד וכולם היו נופלים פגרים מתים לנגד עינינו. אלא שהיה צורך כלשהו לא מוסבר בכל אותם עינויים וייסורים נוראיים.

ערך החיים

ערך החיים נראה כדבר החשוב ביותר בעולם. הרי כל דבר יתגמד ליד הערך העליון של החיים. אבל צריך לדעת שאצל יהודי יש ערך חשוב עוד יותר מהחיים עצמם. ליהודי יש תכלית ומטרה שלשמה הוא הגיע לעולם ובשבילה קיבל את החיים.

החיים משמשים את אותה תכלית, כמו כלי שמשמש אותנו כדי להגיע למטרה מסוימת. ברור שהמטרה גבוהה וחשובה הרבה יותר מהכלי שמשמש כדי להגיע אליה שהרי לשם אותה מטרה נוצר הכלי. לכן ברור שתכלית החיים עולה בערכה על ערך הקיום של האדם שנועד רק לעזור לספק את המטרה ולהביא אותנו לאותה תכלית.

הסיבה לכך שנבראנו והגענו לעולם הזה לחיות בו היא כדי לבצע שליחות מסוימת. יוצא שקיבלנו חיים כדי להגיע לתכלית, אז איך יתכן שנעדיף את ערך החיים ונוותר על אותה תכלית שלשמה קיבלנו את חיינו?

כדי להבין את הדבר ננסה לדמיין שחברה מסוימת החליטה להעסיק אדם מסוים לתפקיד חשוב. כעת אותו אדם מקבל תנאים נוחים, משכורת גבוהה, משרד גדול ועוד הרבה הטבות כדי שיבצע את תפקידו בצורה הטובה ביותר במטרה להגיע להישג מסוים.

תארו לכם שכעת אותו אדם מחליט לנצל את התנאים הטובים בכל רגע פנוי ומתוך כך מזניח את תפקידו. הוא עושה סיבובים עם הרכב הצמוד שקיבל, קונה חליפות חדשות, משתמש בעוזרים שלו שיפנקו אותו עם קפה ועוגות, אבל את התפקיד שלו הוא לא עושה כראוי.

אותו אדם צריך להבין שישנה מטרה לכל העסק וכל התנאים הנוחים מסביב זה רק בונוס שעוזר לו לבצע את התפקיד. אם אותו אדם לא יבצע את תפקידו, אין לכל אותם תנאים שום ערך ושום תכלית. אז הוא ייהנה קצת עכשיו, אבל אחר כך הוא ישלם את המחיר. יפטרו אותו כאשר לא יגיע להישגים מרשימים וייקחו לו את כל התנאים הטובים שקיבל.

כל אחד מאיתנו הגיע לעולם כדי להגיע להישגים, לבצע פעולות מסוימות ולחוות דברים מסוימים שיביאו אותנו אל התכלית. לשם כך קיבלנו חיים, קיבלנו הנאות, קיבלנו סיפוקים שונים, קיבלנו עזרה, קיבלנו משפחה וחברים, קיבלנו רכוש, קיבלנו בריאות וקיבלנו עוד אינספור דברים שעוזרים לנו בביצוע המשימה ואנו ממשיכים לקבל בכל רגע שעובר את הכוחות והמשאבים המתאימים בשבילנו. כעת אי אפשר לזנוח את המטרה של החיים מתוך רצון ליהנות מהחיים עצמם.

זה בעצם העניין של מסירות נפש. כי אם היו שואלים אותנו מה עדיף לנו, להגיע אל התכלית ברגע זה מתוך ויתור על החיים או לחיות אפילו שבע מאות שנה מבלי להגיע לתכלית? אז התשובה הייתה צריכה להיות פשוטה. ברור שנרצה להגיע לתכלית בכל מחיר, גם במחיר חיינו, שהרי לשם כך קיבלנו את החיים שלנו.

הדבר דומה לאדם שמציעים לו לעבוד במשך שבע מאות שנה מבלי לקבל משכורת או לקבל משכורת ענקית של כל השבע מאות שנה כעת ולהפסיק לעבוד ברגע זה. הסיבה לעבודה היא קבלת המשכורת וללא זה אין לאותה עבודה ערך עבורנו, כך גם הסיבה לחיים שלנו היא ההגעה לתכלית וללא זה אין לחיים כל ערך.

כדאי לדעת שהתורה מחשיבה אנשים שמתו על קידוש השם כאנשים קדושים שכמעט ואי אפשר להגיע להיות במחיצתם. אדם שנהרג בגלל היותו יהודי הוא אדם קדוש שזוכה להגיע למקומות גבוהים ביותר. הרי שמר על יהדותו והעדיף למות יהודי מאשר לחיות כגוי, זהו קידוש השם עצום.

כאשר רבי עקיבא הוצא להורג וסרקו את בשרו במסרקות ברזל הוא שמח שמחה עצומה וקרא קריאת שמע בכוונה והתלהבות. הוא אמר שחיכה לרגע הזה במשך כל חייו. לכן חשוב להבין שכל אותם יהודים קדושים שמתו בשואה עשו את תיקונם ברגע אחד והצליחו להגיע למה שאדם ממוצע יצטרך לעבוד קשה כל חייו וגם אז לא מובטח לו שיגיע לזה. אותם יהודים קדושים הגיעו לתכלית מתוך ויתור על החיים, בניגוד להרבה אחרים שהפכו את חייהם לעיקר ואת התכלית של חייהם זנחו.

אין הרבה אנשים שנפטרו בשיבה טובה בגיל מאה מתוך שחיו באושר ובשמחה. אבל גם אם נניח בצורה דמיונית שהיה מישהו שחי עד גיל מאתיים ושמח שמחה ענקית כל חייו ללא רגע אחד של צער וסבל כל ימיו, למרות הכל זה חסר ערך לחלוטין. כעת אנו יכולים ללכת לקברו ולהבין שכל זה לא שווה כלום, כי מה ההבדל כעת בינו לבין כל שאר האנשים הקבורים שם?

למי אכפת אם אדם חי פעם חיי אושר ושמחה או חיי דיכאון ומרירות? למי אכפת אם הוא חי חיים ארוכים או קצרים? הרי כעת הוא כבר לא כאן וזה לא משנה כמה נהנה בעבר. ברור שחשוב לחיות חיים טובים ומאושרים וצריך לעשות השתדלות לשמוח ולשמור על חיים ארוכים ובריאים. אבל כל זה בתור בונוס שיסייע לנו להגיע בצורה טובה ושלווה יותר אל התכלית.

האם אדם לא היה מעדיף לחיות חיי סבל וצער בעבר הרחוק אילו היה יודע שכעת יהיה לו שכר רב? העבר כבר עבר וכל אדם היה מעדיף לסבול בצורה רגעית ולקבל נצח נצחים של עונג עליון בתמורה.

אין ערך לחיים אם לא מנצלים אותם למטרה האמתית שלשמה קיבלנו אותם. החיים עצמם נגמרים בסופו של דבר, וברגע שזה קורה זה לא משנה אם הם נגמרו בגיל שנתיים או בגיל מאתיים. זה גם לא משנה אם הם נגמרו לאחר ייסורים כבדים או שמחה ואושר. כל זה רק תנאי שירות. מה שחשוב באמת זה רק אם הצלחנו להגיע לתכלית.

תפקיד הרע

הקדוש ברוך הוא ברא תחילה את העולם בחושך, כי אם לא היינו באים מתוך מצב של חושך, לא היינו יכולים כלל להבין מה זה אור. הרי האור הוא מצב יחסי לחושך, הרבה אור זה פחות חושך. אילו היה מצב יחיד של אור בלי עוצמות גבוהות או נמוכות יותר, אז לא הייתה לנו בזה כל השגה וכלל לא היינו מבינים שיש מושג כזה הנקרא אור.

כך גם הטוב מוערך רק לאחר שישנו רע. אדם ישר בסביבה של רשעים יחשב לצדיק גדול, אבל אם ילך למקום עם צדיקים גדולים רבים, הוא לא יחשב שם לכלום. הכל עובד באופן יחסי. אם לא היה קיים כלל רע בעולם, אז גם לא היה קיום לטוב, שהרי היה מצב אחד בלבד בו כולם היו נמצאים. כולם היו טובים באותה מידה ואז לא היה שייך לומר או לחשוב על מישהו או משהו שהוא טוב. ברגע שיש דבר המוגדר כ״טוב״, אז באופן אוטומטי ישנו דבר אחר בהשוואה אליו שמוגדר כ״רע״ באופן יחסי.

כאשר בני ישראל היו צריכים לקבל את התורה היה צורך במעשה עצמתי. לכן בני ישראל יצאו ממצרים. מתוך החושך של מצרים הם הגיעו לאור של התורה. מתוך מ״ט שערי טומאה זכו להיכנס למ״ט שערי קדושה. מתוך הרוע העצום שחוו במצרים הם הצליחו לחוות את הטוב המופלא בנסים הגלויים ובקבלת התורה.

המצרים היו מענים את בני ישראל, זורקים את ילדיהם הרכים ליאור, מכים אותם ומעבידים אותם בפרך מבוקר ועד לילה, מתעללים בהם בכל דרך אפשרית, משתמשים בתינוקות שלהם בתור לבנים ועושים עוד דברים רבים איומים וזוועתיים. מתוך הרוע העצום הזה, בני ישראל זכו להגיע למדרגת אמונה גבוהה ועצומה, לטוב עצום, לנסים עצומים ולתודעה עצומה.

הרע מעורר אותנו. אדם שסובל מתפלל יותר בכוונה. אדם שנמצא בצער מצפה לישועה. אדם שמתיירא מדבר מסוים עובד על חיזוק האמונה שלו. כל הנסים שהתרחשו הם כאלו שבאו לאחר שכבר היינו בתוך צרה כלשהי. אם אדם נמצא בסכנה ויוצא ממנה בדרך פלאית, הוא מגדיר זאת כנס ומחזק את אמונתו. אבל אם הוא כלל לא נכנס לאותה סכנה מלכתחילה, הוא כלל לא מבין שהקדוש ברוך הוא שומר ומגן עליו.

ובמיוחד אפשר לראות את העניין בסיפורים של ניצולי השואה. שכל אחד מהם מספר את סיפור ההצלה שלו בנסי נסים מעל כל טבע. הרי גם כל אותם ניצולים היו צריכים חס ושלום למות על פי טבע, אלא שבהשגחה פרטית מופלאה פתאום כל הטבע השתנה והתרחשו הדברים הכי לא צפויים עד שניצלו מהתופת.

מי שמתבונן היטב בדברים, יכול לראות השגחה פרטית מופלאה ולהבין שהשם יתברך היה איתם בכל רגע. ודווקא מתוך הזוועות האיומות אפשר לראות את ההשגחה הגדולה, את הנסים המופלאים ואת יד השם המכוונת.

כאשר טוב לנו בחיים, או שלכל הפחות החיים הם רגילים ללא משהו חריג ששובר את השגרה, אז הנטייה היא לבעוט ולכפור בטובה שהקדוש ברוך הוא עושה לנו. מכאן המושג כפירה, שלמרות שהקדוש ברוך הוא נותן לנו חיים, בריאות, שמחה, פרנסה, משפחה ואת כל מה שיש לנו, אנו כופרים בטובתו וסוברים שזה במקרה בדרך הטבע או שאנחנו בכוחנו השגנו את כל זה.

לכן כאשר אדם חי את חייו מתוך הרגל ושגרה, הוא עלול בקלות רבה מדי להחמיץ את כל חייו ולסטות לגמרי מהדרך שצריכה להוביל אותו אל התכלית. הוא עלול להתאהב בתאוות החיים ולהתמסר להם מבלי לזכור כלל שיש לו תפקיד חשוב שעליו לבצע. הדבר נוגע לכל יהודי בפרט וגם לכל ישראל ככלל. לפעמים צריך לעורר את האדם מהתרדמה וההרגלים שלו ולפעמים צריך לעורר את כל העם. זה תפקידן של הגזירות שהקדוש ברוך הוא גזר על עם ישראל.

וזה מה שאמרו חז"ל במסכת מגילה, שגדולה הסרת הטבעת של אחשוורוש מכל הנביאים שהתנבאו לישראל. כי הנביאים היו צועקים ומוכיחים את ישראל שיעשו תשובה וזה לא הועיל. אבל כאשר אחשוורוש נתן את הטבעת להמן וגזר את הגזרה, מיד כולם צמו, התאחדו ועשו תשובה.

יש תכלית שאליה צריך להגיע. הטוב ביותר הוא להגיע לאותה תכלית מרצוננו, מתוך אהבה ובצורה יפה ושמחה. אבל כאשר האדם מתחיל לזלזל וסוטה מן הדרך, אז עדיף לו שיאיימו עליו, ייסרו אותו ויגררו אותו לאותה התכלית גם נגד רצונו. עדיף לחיות חיי צער וסבל אם זה מה שיביא אותנו לתכלית. כי אותה תכלית היא הטוב האמתי, וכל החיים הם רק כלי כדי להגיע אליה. לכן עדיף לוותר על החיים שהם הכלי, ובלבד שנגיע לאותה תכלית שהיא המטרה.

התורה מציינת את הדבר במפורש בפרשיות ״בחוקותי״ ו״כי תבוא״. אם נלך בדרך השם, יבואו עלינו כל הברכות הטובות. אך אם לא נלך בדרך טובה ונחטיא את המטרה שלשמה הגענו, אז חס ושלום ההפך. ושם מתוארים ממש כל הזוועות שהיו בשואה, עוד הרבה לפני שהיא התרחשה.

צריך לדעת שהשם יתברך אוהב אותנו ורוצה בטובתנו. הוא בוודאי לא רוצה להזיק לנו או לעשות לנו כל רע. דווקא מתוך האהבה שלו הוא דואג לנו ורוצה שנגיע לתכלית לטובתנו האישית. הוא רוצה שנזכה לעונג העליון ולשמחה האמתית, שהיא אינה בעולם הזה, אלא השכר של העולם הבא. כדי להצליח לזכות לשכר ולהתחבר לשפע אנו צריכים לעשות שינוי בתוכנו, כמו תיקון שבשבילו הגענו לעולם ואז לאחר שנשלים את המשימה נוכל להיות ראויים ולזכות לשפע שמחכה לנו.

הדבר דומה לאדם שרוצה לשמוח מהצלחה בתחום מסוים. תחילה הוא צריך לעבור מסלולים של הכשרה מתאימה, להתאמן ולהתנסות בדברים ורק לאחר ניסיון רב והתמדה הוא יכול להגיע להצלחה אמתית בתחומו. וכל אחד מאיתנו עובר את זה בכל עניין. שאדם נולד ולאט לאט לומד ומתקדם, חווה חוויות שלפעמים לא נעימות, אבל דווקא הן שמחזקות ומחשלות אותו. רק בזכות שהתינוק נופל וכואב לו, הוא לומד לקום ולהתרחק מהסכנה.

כך אנחנו צריכים לעבור את ההכשרה והתיקון של העולם הזה כדי שנצליח להתחבר לשפע של העולמות העליונים. כדי להתחבר לשפע צריך כלי קיבול מתאים שיכיל אותו. אדם שעולה לעולם הבא עם כוס קטנה יקבל אמנם שפע רב בלי סוף, אבל הוא יוכל להכיל רק מעט ממנו. אדם שמגיע לעומת זאת עם כלי ענקי וחזק בגודל עצום יצליח לקבל הרבה יותר שפע.

הקדוש ברוך הוא רוצה שנהיה מאושרים ויהיו לנו התנאים הכי טובים בעולם. אבל לפעמים זה לא לטובתנו, כי אז אנו יכולים ליהנות מהחיים ולהחמיץ את המטרה שלהם. לכן לעתים מגיעים עלינו ייסורים ופרעות שעוזרים לנו להגיע למטרה בדרך פחות נעימה. הכי טוב להרוויח הכל, להידבק לתורה הקדושה ולזכות גם לעולם הזה וגם לעולם הבא. אבל אם צריך לוותר על אחד מהם, אז עדיף שזה יהיה העולם הזה.

לכן התורה אומרת שאם נלך בדרך השם, אז יהיה לנו שפע גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. אבל אם אנו סוטים מהתפקיד, אז עדיף לחנך אותנו בעולם הזה כדי שנשיג את המטרה האמתית שהיא העולם הבא. עדיף לקבל ייסורים ולאבד את העולם הזה מאשר ליהנות פה ולהגיע ריקים לעולם הבא. כי אז פתאום נתעורר ונתחרט, אבל כבר יהיה מאוחר מדי.

אז איפה אלוקים היה בשואה?

התשובה היא שהוא היה בכל מקום כמו שהוא תמיד היה, הווה ויהיה. הוא שומר עלינו ורוצה בטובתנו. הוא משגיח שכל העולם ילך לתיקונו. שכל מי שמועד בדרך יצליח לקום. שמי שעשה חטאים יתנקה מהם בכל מחיר שנדרש כדי שיזכה לקבל שפע אמתי עצום בעולם האמת. הכל על פי חשבונות שמיים מדויקים שכוללים גלגולים קודמים ואת כל מה שעל הנשמה לעבור בתוך גוף.

הוא השגיח בהשגחה פרטית על כל אחד ואחת ודאג שכל אדם יעשה את תיקונו ותפקידו בצורה הטובה ביותר, מי שהיה צריך להינצל ניצל ומי שהיה צריך למות על קידוש השם עשה קידוש השם עצום. מתוך כך זכינו למדינה משלנו ולהיסטוריה עצומה של עם שעבר מסעות שמד קשים ורבים, אך בדרך נס כנגד כל הסיכויים עבר את הכל ועדיין עומד כאן ומצפה לגאולה השלמה.

אותן נשמות קדושות לא אבדו מהעולם, אלא ממשיכות בצמיחה שלהן בעולם העליון והן שמחות שמסרו עצמן על קידוש השם ובכך קפצו למדרגות רוחניות גבוהות במיוחד, שזה שווה הרבה יותר מחיים ארוכים ומאושרים כאן בעולם הזה. אילו היו שואלים את אותן נשמות אם היו רוצים להחזיר את הזמן לאחור ולחיות מחדש חיים טובים ונפלאים במקום כל הזוועות שעברו, הן לא היו מסכימות להחליף את זה בשום הון שבעולם. דווקא אותם ייסורים קשים הם שהביאו אותן למדרגות העצומות שבהן הן נמצאות כעת.

לפעמים דברים שמטרידים אותנו מסיטים אותנו מדרך השם. לפעמים אנו מרגישים תרעומת כלפי השמיים ורוצים כביכול לנקום ולעשות דווקא. לפעמים יש לנו רצון לתאוות שונות שחיי היהדות מגבילים אותנו ולא נותנים לנו גישה חופשית אליהן. מתוך הדברים מתעוררות שאלות רבות.

הדבר דומה לאדם שמתקשה לקום בבוקר ואז שואל את עצמו ״בשביל מה לקום כל כך מוקדם?״ או אדם שיומיים לאחר שהפסיק לעשן שואל את עצמו ״האם זה מוכח שהסיגריות מזיקות?״. אתמול הרי הם היו בטוחים שהסיגריות מזיקות ושחשוב לקום מוקדם כדי להספיק מטלות שונות. אלא שכעת זה קשה להם ויש להם תאווה מול העיניים, אז התאווה מסנוורת ואז עולות להן שאלות. הרצון לתאוות שבנו מעורר שאלות, ואז אנו מרגישים כאילו שזה בסדר להמשיך ללכת אחרי התאוות מבלי להשתנות.

אדם שזוכה לטעום את טעם התורה הקדושה לאט לאט מיישב את דעתו. מתוך קיום מצוות ולימוד התורה השאלות המתריסות מתפוגגות להן מאליהן. הדבר דומה לפזל ענקי שרואים רק כמה חלקים ממנו ואז לא מבינים מה יש בתמונה ועולות להן הרבה שאלות. אבל כאשר מתחילים להרכיב את הפזל אז לאט לאט כל השאלות נעלמות ורואים את התמונה השלמה.

השם יתברך יזכה אותנו ליישב את דעתנו מתוך לימוד התורה ולדעת סודות עליונים נשגבים. שנזכה לגאולה השלמה שתשים קץ לכל צרותינו כעם וגם כל יהודי כפרט. שהדברים יהיו לעילוי נשמת כל מתי ישראל שנהרגו על קידוש השם בשואה ובכל מקום אחר. יהי זכרם ברוך.