מדוע לצום, לבכות ולהתאבל בתשעה באב?
תשעה באב הוא יום אבל כבד לעם ישראל בו נחרב בית המקדש. מצד שני, ניתן לראות לא מעט אנשים השייכים לעם ישראל שאינם מבינים אפילו בשביל מה צריך לצום ולהתאבל. יש נטייה להשוות את בית המקדש לדברים הגשמיים שאנו מכירים וכך קשה לנו להבין מה יש לבכות כל כך הרבה שנים על עצים ואבנים. למה לבכות על איזה מבנה שנחרב לפני אלפיים שנה? ואם זה באמת כל כך מצער, אז מה כבר הבעיה לבנות אותו וזהו?
אבל צריך לדעת שחורבן בית המקדש הוא הרבה יותר מסתם בית שנחרב. אותו חורבן הוא למעשה החוסר הגדול ביותר בחיינו, בין אם אנחנו מודעים לכך או לא, והוא זה שנותן קיום לכל החוסרים שכל אדם מרגיש בחייו. אילו בית המקדש היה נבנה, כל הבעיות שלנו בחיים היו נפתרות ברגע אחד. הבעיה הגדולה ביותר היא שאנחנו בכלל לא מבינים את זה.
לכל אדם יש חוסרים בחייו. כל דבר שלא הולך לנו בדיוק כמו שרצינו, כל דבר לא טוב, ייסורים, עצבות ושאר כל הדברים שהופכים אותנו ללא מושלמים הם בעצם חוסרים שיש לנו. לכל החוסרים ישנה סיבה אחת ויחידה והיא הריחוק ממקור השלמות שהוא כמובן הקדוש ברוך הוא. במלה אחת ניתן לכנות את המצב הזה בשם "גלות".
הרי אנו יודעים שהקדוש ברוך הוא מושלם, ומתוך השלמות שלו אנו מקבלים את הקיום שלנו ושל העולם. לכן מובן שככל שנהיה קרובים למקור השלמות, כך נזכה להיות שלמים יותר. ככל שנתרחק ממנו לעומת זאת, נהיה חסרים יותר.
כל המהות של הרע נובעת מתוך הסתר הפנים של השם יתברך. הרי אם הקדוש ברוך הוא היה נגלה אלינו בצורה ברורה לעיני כולם, לא הייתה שום ממשות לרע. אז לא היה שייך לא להאמין בו, גם אף אחד לא יכול היה לעשות עבירות, לא היו שקרים, גם לא היה שום דבר רע כמו חולי או צרות והכל היה מושלם. כאשר האור העצום של הקדוש ברוך הוא נמצא פה ואין שום הסתרה, אז כל הרע נעלם.
הדבר דומה לחושך שפשוט מסמל מצב של חוסר אור. כאשר אין אור אז יש חושך, ואז ממילא קשה לראות, מרגישים קור ועצבות וכו'. אבל באמצע יום קיץ, כאשר השמש זורחת, מרגישים חום והכל בהיר ומואר. בזמן כזה, אין שום ממשות לחושך. לא צריך להילחם כדי לסלק את החושך או לנסות לעשות פעולות שונות, אלא הוא פשוט נעלם ומפסיק לתפקד מעצמו. באופן אוטומטי כאשר אין אור, אז מופיע החושך, וכאשר יש אור אז הוא נעלם.
מבחינה רעיונית, צריך להבין שהשם יתברך הוא מקור השלמות וכאשר השכינה שורה, יש אור עליון והחושך נעלם לחלוטין. אין צרות ודאגות, אין חוסרים ואין שום צער כלל. מרגישים אור רוחני של אהבה אינסופית ועונג עילאי.
המצב של עם ישראל באלפיים השנים האחרונות הוא מצב של גלות, הסתר פנים וריחוק מהקדוש ברוך הוא. בית המקדש היה הבית של השם, מקום שבו היה גילוי לשכינה הקדושה, שהיינו יכולים להתחבר אל השם. כאשר בית המקדש נחרב, אז ממילא ישנו ריחוק והסתר פנים, אין מקום לאותו גילוי שכינה.
כאשר אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, אנו למעשה מתאבלים על הריחוק שלנו ממקור השלמות ומתחרטים על כל העוונות והחטאים שלנו שלכלכו אותנו, הרחיקו אותנו מהקדוש ברוך הוא, וגרמו לנו על ידי כך להרבה צרות וייסורים שנובעים מהחוסר שנוצר.
צער הגלות
ולכאורה כשמדברים איתנו על צער הגלות, זה נשמע רחוק מאיתנו אלפי שנות אור. לכאורה מה לנו ולגלות? הרי אנחנו כבר יושבים בארץ ישראל, חיים בצורה חופשית ויש לנו צרות ודאגות משלנו, אז מדוע שיהיה אכפת לנו מגלות שהייתה פעם כשבית המקדש נחרב? למה שנצטער כעת על משהו שלא נראה כמטריד במיוחד כאשר יש לנו כל כך הרבה טרדות אחרות שלא עוזבות אותנו?
אלא שיש לנו מעט עיוות בתפיסה של "צער הגלות". אנשים חושבים שצריך להצטער על מה שהיה לפני אלפי שנים, על בית המקדש שנחרב באותה תקופה ועל כל הצער הרב שהיה. קשה להתחבר לכל מה שהיה לפני כל כך הרבה זמן כי נראה שאין לנו שום קשר לזה. אבל האמת היא שכל אותן טרדות וצרות שאנו מרגישים בחיינו, הן עצמן נובעות מאותה גלות קשה בה אנו נמצאים. צער הגלות הוא זה שאנחנו מרגישים יום יום, רק שאנחנו לא מפרשים אותו בצורה הנכונה.
צער הגלות הוא בדיוק מה שאנחנו חווים כעת. הסתר פנים של הקדוש ברוך הוא כך שאנו מרגישים לבד. כאילו חס ושלום הופקרנו בידי הטבע. כאילו אין צדק בעולם. כאילו שהשם יתברך עזב אותנו ואין מי שיגן עלינו. כאילו שהרחוקים מהשם עולים לגדולה והקרובים אליו מושפלים. כאילו שכבר אי אפשר להתמודד.
כל דבר קטן שמטריד אותנו, כל צער שנגרם לנו, הכל תוצאה ישירה של ריחוק מהקדוש ברוך הוא. לו היינו קרובים אליו יותר, היינו קרובים יותר לשלמות. אושר עילאי ללא הפסקה, עונג ושמחה, הכל טוב ללא שום קיום לרע. תחשבו על העולם בו אנו חיים היום, כמה ריחוק, כמה צרות, כמה חוסר. האם יש מישהו ללא דאגות כלל שסובר שלא צריך להתאבל על המקור לכל הצרות והייסורים שיש לו בחיים?
יש לנו כל כך הרבה דאגות בחיים. המדינות מסביבנו שונאות אותנו, אנשים נהרגים בפיגועים, חטופים, תאונות דרכים, חולי, דאגות של פרנסה, בעיות שלום בית, מריבות עם השכנים, חוסר הבנה עם הילדים, מטלות מפרכות, עבודה קשה, כעסים, טרדות, עצבות, פחדים, חרדות, ועוד ועוד צרות שלא רוצות לעזוב.
מתוך כל הדאגות אנו עוצרים וחושבים לעצמנו לרגע על בית המקדש שנחרב ואז זה נראה לנו כמשהו שולי ולא חשוב. הרי יש לנו הרבה צרות שמטרידות את לבנו, יש דברים מעיקים, יש דברים מרגשים, אבל בית המקדש נראה לנו עניין טכני ולא משהו מפעים ומרגש שקשור אלינו. אבל דווקא אותו חורבן הוא זה שגורם לכל הצרות והטרדות הללו שיש לנו. אילו בית המקדש היה נבנה, האור האינסופי היה מאיר את כל העולם ומעלים את החושך שאנו נמצאים בו.
צריך להבין ולהחדיר לעצמנו שאנו לא בוכים על מה שקרה לפני אלפיים שנה, אלא בוכים על מה שקורה היום. השורש של כל הצרות שהזכרנו וכל הדאגות שלנו נמצא בחורבן בית המקדש. אילו היינו ראויים לכך הוא היה נבנה ברגע זה ממש. אך ברגע שאנו רואים שהוא לא נבנה, זה אומר שהבעיה עדיין לא תוקנה והצרות עדיין ממשיכות. כל הצרות שלנו נובעות מאותו חורבן. הרי כאשר יגיע בע"ה בית המקדש השלישי בוודאי שלא יהיו חיילים חטופים, מלחמות, בעיות פרנסה, חולי, כעסים ודאגות או כל צרות אחרות.
אנחנו כל כך עסוקים כל היום בבעיות של עצמנו עד שאנו לא זוכרים שצריך לפתור אותן. הדבר דומה לעני מרוד שעובד קשה ביותר במשך כל היום וכל הלילה כדי להביא פרנסה מועטת לביתו. תארו לכם שאדם מכובד ייתקל בו ויציע לו עבודה מכובדת וקלה עם משכורת גבוהה ושעות מועטות, וכל מה שהוא צריך זה להגיע למשרד של אותו אדם כדי שהוא יסדר את העניין. תארו לכם שאותו עני יחשוב לעצמו שאין לו זמן בשביל זה כי הוא לא רוצה להפסיד שעות עבודה.
כמו בני ישראל שמקוצר רוח ועבודה קשה לא שמעו למשה רבינו שבא לגאול אותם מהעבדות במצרים. כך אנחנו לפעמים חושבים על האבל על החורבן בזלזול, שהרי למי יש זמן להתאבל על משהו שאין לנו לכאורה שום קשר אליו, ועוד כאשר יש לנו כל כך הרבה צרות של החיים על הראש?
אבל מובן הדבר שזה טיפשי לחשוב בצורה כזו. פעמים רבות אנחנו חושבים כך על כל דרך החיים. זה נקרא ראייה מצומצמת. פעמים רבות כשיציעו לאדם ללכת לשיעור תורה או לעשות חשבון נפש ולחשוב מעט על החיים שלו, הוא יגיב בזלזול. למי יש זמן לחשוב על החיים עם כל הדאגות על הראש? למי יש זמן להתעסק עם תכלית בריאת העולם כאשר יש עבודה לעשות, יש הודעות לשלוח ויש את התוכנית האהובה בטלוויזיה שעומדים לשדר?
אדם לוקח את המטרה והופך אותה לתפלה, ומתעסק במשך כל היום בדברים שוליים יחסית. גם אם אנחנו חושבים שכל הדברים שאנו עושים במשך היום הם חשובים ואי אפשר לוותר עליהם, לכל הפחות נוכל להקדיש לפחות כמה דקות ביום למחשבה על התכלית של הכל. הרי בשביל מה בכלל אנחנו עובדים ועושים סידורים אם אין מטרה שאליה אנו רוצים להגיע?
יש אנשים שחושבים שכבר נגאלנו, שהרי כבר עלינו לארץ ישראל והיא בידינו. יש כאלו שחושבים שאפשר כבר לבטל את תשעה באב, כי אנחנו חיים במדינה יהודית בארץ ישראל. אבל כל מי שיתבונן טיפה יוכל להבין בקלות שכך לא נראית גאולה.
צריך לדעת שהגלות שאנחנו בוכים עליה היא בדיוק זו. הריחוק מהשם יתברך שמביא את כל הצרות והייסורים. כל הצער והסבל שכל אדם פרטי חווה וגם כל עם ישראל בכללות. אותו צער הוא עצמו הריחוק מהשם וזוהי הגלות.
זה לא שני דברים נפרדים, אלא אותה גלות מביאה לנו הרבה צער מכיוונים רבים ובהרבה תחומים שונים. בדיוק על זה אנחנו בוכים בתשעה באב. הצער של השכינה מביא לצער שלנו, כי מה שמתרחש בעולמות העליונים הוא שמביא להתרחשויות בעולם שלנו. ומצד שני אנחנו יכולים לשנות את המצב, כי מה שאנו פועלים בעולם הזה מביא להשפעה בעולמות העליונים.
אנחנו מחכים לגאולה שתגיע, להיגאל מכל הצרות והייסורים ולהתחיל לחיות את החיים האמתיים. דווקא ככל שהצרות מתרבות וחבלי המשיח מתחזקים, זה אומר שהגאולה מתקרבת. אנחנו כבר ממש קרובים לשם. לכן כל כך חשוב שבית המקדש יבנה במהרה. שיהיה גילוי לשכינה הקדושה ושניגאל באופן סופי מכל הרע שבעולם.
יש הרבה אנשים שפוחדים מהגאולה. כשאומרים להם שהמשיח יבוא, הם נבהלים ומקווים חס ושלום שלא יבוא. כי הם רוצים להמשיך לחיות את החיים שהתרגלו אליהם. הם לא מבינים מהי הגאולה. גאולה זה אומר שאין יותר צרות. אין יצר הרע. אין מינוס בבנק. אין מחלות. אין מוות. כל המתים קמים לתחייה. אין מלחמות. אין שנאה. אין שום דבר רע. הכל טוב. שלום. שלווה. מי צריך יותר מזה?
אלא שהכול תלוי בנו. שבשמיים תלו את הישועות שהאדם יכול לקבל בכלים שהוא בונה לעצמו. שעל ידי תפילה, חיזוק האמונה וכדומה, האדם יכול להשפיע שפע גדול על עצמו ועל סביבתו. ואם נתחזק כולנו באמונה ממש ונתפלל מכל הלב, אז נוכל להשפיע בצורה גדולה יותר, כך שנוכל להביא את הגאולה השלמה.
להיות מודעים לבעיות שלנו
תארו לכם שהיינו מכירים אדם שמכור לסמים. היינו פוגשים בו באחד הימים עם דמעות בעיניים מתחנן על חייו ובוכה שהוא לא מצליח להיגמל והוא לא יכול לחיות כך יותר. צועק לעזרה תוך שהוא מקבל מכות מבריון שהלווה לו כסף לקנות סמים ולא קיבל בחזרה. שופך את לבו ורק מחפש ישועה איך לצאת מהמצב בו הוא נמצא. הוא כל כך רוצה להיגמל והוא מחפש עצות וזועק מקירות לבו שמישהו יעזור לו. אילו היו מבקשים מאיתנו להגדיר את מצבו, היינו מרחמים עליו כל כך ומגדירים אותו כגרוע ביותר מתוך מחשבה שאי אפשר לרדת נמוך יותר.
אך ישנו מצב הרבה יותר גרוע מהמתואר: תארו לכם שאותו אדם לא היה מודע כלל לבעיה בה הוא נמצא, הוא היה ממשיך ללוות כסף וקונה עוד סמים מתוך מחשבה שטוב לו. לא בוכה, לא צועק, לא מתחנן, רק מחייך מתוך חוסר מודעות למצבו, מבלי להבין שהוא הורס את חייו ושישנה דרך אחרת הרבה יותר טובה לחיות את החיים.
לכאורה נראה שהוא שמח ובמבט ראשון אנו עלולים לטעות ולחשוב שמצבו אולי טוב, אך כעת הוא נמצא הרבה יותר רחוק מהישועה, שהרי הוא אפילו לא מודע לכך שיש לו בעיה שהוא צריך לטפל בה. בזמן שאדם לוקח סמים הוא בכלל לא נמצא פה. הוא בעולם אחר מלא בהזיות לא מודע לכל הבעיות שהוא נמצא בתוכן. הוא לא מקשר בין כל הצרות שרודפות אותו, המכות שהוא חוטף וכל הצער שהוא חווה לבין הסמים שהוא לוקח. הוא לא מבין כמה שהוא מסבך לעצמו את החיים ומסתכן בנפשו בכל רגע שעובר. הוא המסכן ביותר והרבה יותר קשה לעזור לו.
לצערנו אנחנו נמצאים היום במצב השני, בחוסר מודעות וללא חיבור. אנחנו במצב כל כך גרוע עד כדי כך שאנו אפילו לא מודעים לקיום הבעיה. בית המקדש חרב ואנחנו שקועים בתוך הבעיות של עצמנו מבלי להבין מה אנחנו מפסידים בכלל. צער על בית המקדש נתפס אצלנו כצער מאיסור האכילה בצום או במקרה הטוב באמירת תיקון חצות מדי פעם למשך עשר דקות. אילו היינו מבינים מה איבדנו והיכן אנו נמצאים היום בשל כך, היינו כל כך מצטערים עד שלא היה ניתן לנחם אותנו בשום צורה.
תארו לכם אדם שאיבד קרוב לא עלינו, אותו אדם מאבד כל קשר לעולם, הוא לא מוצא עניין בשום דבר, לא מרגיש טעם באוכל, לא רוצה לעשות כלום ובכל דבר שיעשה הוא רק ייזכר באבדן העצום שלו. בעבודה, בלימודים, עם המשפחה, הדבר היחיד שיש לו בראש זה הצער והגעגועים לאותו אדם שאיבד. אילו היינו יודעים מה איבדנו בחורבן בית המקדש, היינו כעת נמצאים במצב כזה. לא היה לנו קשה לצום בתשעה באב, משום שלא היה לנו כלל תיאבון והיינו מאבדים עניין וטעם באוכל גם ללא החובה לצום. היינו רק חושבים כל היום על איך לתקן את המצב ולחיות את החיים האמתיים והטובים.
בית המקדש הוא הבית של השכינה הקדושה פה בארץ. זהו המקום בו נכנסת הרוחניות לארץ הגשמית וכך מתחברים העולמות העליונים איתנו התחתונים. כל צער שיש לנו או שאי פעם חווינו נובע מריחוק רוחני, מהסתר הפנים של הקדוש ברוך הוא. בית המקדש מחבר אותנו ומגלה את הרוחניות שבתוך החומר, ובכך מסיר מאיתנו כל צער.
בית המקדש מביא מצב של קשר תמידי וגלוי עם הקדוש ברוך הוא שמביא לרוחניות עצומה, לשמחה ולביטול הצרות והדאגות. השם יתברך הוא מקור השפע, השמחה והברכה, לא שייך כל רע כאשר הוא נמצא איתנו, ככל שאנו קרובים אליו כך נחוש טוב יותר ונהיה שלמים יותר מכל הבחינות.
כעת לצערנו, בית המקדש חרב ולשכינה הקדושה אין בית לגור בו כדי לחבר אלינו את השפע מהעולמות העליונים. אנו מנותקים וחיים בהסתר מבלי לדעת כלל מה אנו מפסידים ואיזה עולם שלם של תענוגות עצומים אנו מפסידים.
הדרך לפתור את כל הבעיות של חיינו פשוטה הרבה יותר ממה שנדמה לנו. במקום להיאבק בכל הצרות שסובבות אותנו, אפשר פשוט להתיישב על הארץ ולבכות לקדוש ברוך הוא שיוציא אותנו כבר מהגלות. הצום, הבכי, התשובה והכניעה לרצון השם הם שיכולים להציל אותנו מהמצב אליו הגענו ומכל הצרות והטרדות של חיינו.
בשנייה אחת כולנו יכולים לעבור ממצב של צרות וייסורים למצב של שמחה וטוב. השם יתברך הוא היחיד שיכול לעזור לנו לצאת מכל הטרדות שסובבות אותנו. הרי כולנו בוכים פה ושם על הצרות השונות. גם אם אנחנו לא מוציאים את הבכי החוצה, לכל הפחות אנחנו בוכים מבפנים. לכולם יש צרות ודברים מצערים. כולם נמצאים מדי פעם בעצבות. אז אם בכל מקרה אנחנו בוכים, לפחות נוכל להרוויח מזה משהו.
במקום לבכות לחינם ללא שום תועלת על צרות גשמיות, נוכל לבכות על המקור והשורש לכל הצרות האלו ובכך להשיג התקדמות ותועלת כדי להתקרב אל האור ולצאת מכל הצרות.
וזו משמעות הגאולה שאליה אנו מצפים. זה לא רק בניין גשמי של בית המקדש וזה לא משהו טכני, אלא שינוי תפיסה ומעבר של כל העולם לדרגה רוחנית גבוהה ביותר. ישנם אנשים שפוחדים מהגאולה. הם חושבים שהם יאבדו דברים שיש להם, שיהיה חסר להם משהו ושהם מעדיפים להישאר במצב שהם נמצאים בו כעת. אבל כל זה מתוך החושך וההסתר. כי תמיד זה מפחיד לצאת למקום לא מוכר שאנו לא יודעים עליו מספיק פרטים. כך גם היה במצרים שהיו כאלו שרצו להישאר בעבדות במצרים בתוך הטומאה שהתרגלו אליה. קשה לצאת מחוץ להרגלים, אבל צריך לדעת שהיציאה תביא אותנו לשלמות.
אנשים פוחדים שאחרי הגאולה הם לא יוכלו לאכול שניצל ולא יהיה להם תאוות גשמיות. אבל כאשר האדם שלם, הוא לא צריך את זה. זה כמו תינוק שלא רוצה לגדול כי הוא פוחד שלא יהיה לו מוצץ כשיהיה גדול. אלא שברור לכולנו שזה פחד שטותי שנובע מתוך ההסתכלות הצרה של אותה נקודה בה הוא נמצא. כאשר הוא יגדל, הוא יבין שאין לו צורך במוצץ וזה כלל לא יפחיד אותו. כך גם השניצל בסך הכל משלים את החוסר שיש לנו כאשר אנו רעבים. אבל אם אדם שבע, אין שום משמעות לשניצל שנמצא מולו וכך גם לגבי כל תאווה.
מתוך התפיסה שלנו אנו מדמיינים שנישאר עם אותם יצרים ותאוות, ורק שלא נוכל להשיג אותן. אבל גאולה זה אומר להגיע לשלמות אינסופית. להיות חלק מאור רוחני, להרגיש אושר ושמחה ללא גבולות ולהרגיש שלמות מוחלטת ללא שום חוסר.
אנו מוכרחים לזכור שהמצב כעת הוא אינו רצוי. כעת אנו נמצאים בחוסר אדיר, בגלות והסתר פנים. אנחנו נמצאים בעונש. כשילד קטן הולך בדרך לא טובה, אביו מעניש אותו על מעשיו. הדבר כמובן לא נובע מרגש נקמנות שיש באב, אף אבא שפוי ואוהב לא רוצה להתאכזר לבנו. אלא שהעונש בא לטובת הילד כדי לכוון וללמד אותו ללכת בדרך הנכונה.
אב שרואה את בנו עושה מעשה לא טוב רוצה לחנכו, וכך הוא יכול לשלוח אותו לחדרו לחשוב על מה שעשה. אם הבן יחשוב על מעשיו הלא טובים ויחליט ללכת בדרך טובה ולתקן אותם, אביו ישמח מאוד, יבטל את עונשו ויעשה הכל כדי לשמח את הבן. אם לעומת זאת הבן יישאר בעקשנותו ולא ישמע לקול אביו למרות הסבל של העונש, האב ייאלץ להשאיר אותו בעונש זמן רב יותר עד שילמד ויתחנך, הכל מתוך אהבתו אליו.
אך קיימת אפשרות נוספת גרועה אפילו יותר. לאחר זמן מה, הבן עלול להתרגל ולשכוח מכך שהוא נמצא בעונש, וכך הוא ימצא לו תעסוקות שונות בחדרו ויהיה בטוח שאלו החיים הטובים. הוא יכול להיות בטוח שהחדר שלו זה המקום הכי נפלא בעולם ושלצאת החוצה זה מפחיד.
כשאביו יכנס לחדר לראות מה שלומו, הבן עלול לכעוס עליו ולחשוב שהוא מפריע לו בעיסוקיו. הוא מצדו יכול להישאר שם לנצח מבלי לראות את כל היופי האמתי שנמצא בעולם ומבלי לדעת בכלל מה הוא מפספס. גם אם אביו יציע לו לצאת, הוא יסרב, כי הוא חושב שיהיה לו רע בחוץ ושכאן בחדר יש את החיים הכי טובים.
לצערנו, היום אנו נמצאים במצב הזה בדיוק. הקדוש ברוך הוא החריב את בית המקדש, שמסמל את שכינתו בתוכנו. אותו מקום קדוש אליו ניתן ללכת בכל עת, לחזות בנסים מופלאים המתרחשים אל מול עינינו ולחוש בנוכחות הבורא יתברך. השם יתברך התרחק מאיתנו והסתיר את פניו כך שנהיה שקועים בתוך עולם תאוות גשמי בתוך עמקי הטומאה.
הדבר היה הכרחי בתור עונש, כך שנבין שאנו צריכים לעשות תשובה על מעשינו. אלא שעם הזמן התרגלנו לעונש ולהסתר הפנים של הקדוש ברוך הוא, וכך הגענו למצב שאנו אפילו לא מרגישים שמשהו חסר. מרוב שהפכנו דומים לאומות העולם, אנו כבר לא מרגישים שאנו מובדלים מהם. אנו בכלל לא קולטים שיש משהו מעבר לכל זה, שעכשיו אנו בגלות ושבסופו של דבר תבוא הגאולה. שקענו כל כך עמוק שאנו טועים לחשוב שזהו העולם האמתי ושאין שום דבר מלבד זה. אנו בטוחים שפה זה המקום הכי טוב בעולם.
אנו מוכרחים לזכור שאנו עדיין בעונש. מצבנו כרגע רחוק מלהיות אופטימלי. הבורא שולח לנו זעזועים שונים לעולם כך שנבין שלא הגענו אל השלווה האמתית. לכן מגיעים, לא עלינו, קשיים, מחלות, ייסורים, מלחמות, פחדים, דאגות ושאר דברים רעים.
כל טיפת צער שאנו חשים בעולם צריכה להביא אותנו אל המסקנה שאנו רוצים בגאולה השלמה. אם נזכור שאנו בעונש, נוכל בקלות לעשות תשובה, לקבל על עצמנו ללכת בדרך טובה יותר ובכך לסיים את הגלות.
אמנם החורבן נראה כמשהו עתיק שלא קשור אלינו, אך עצם העובדה שאנו עדיין בגלות מוכיחה שהעונש עדיין נדרש, שכן אם היינו עושים תשובה היינו כבר נגאלים. אם בית המקדש לא נבנה כעת, זה אומר שגם אם היה קיים אתמול, ברגע זה הוא היה נחרב בגלל מעשינו.
עדיין לא עשינו את התיקון הראוי כדי למנוע את חורבן בית המקדש. זה לא משהו שקרה פעם בגלל אבותינו, אלא משהו שמתרחש ברגע זה ממש. לבורא אין בעיה להוציא אותנו מהעונש בכל רגע, אלא שאנו בעצמנו עדיין לא ראויים לכך. אנחנו עדיין קשי עורף ולא מוכנים לבכות מעט לאבא, להוריד את הראש ולומר שטעינו ושאנו מצטערים.
אנשים חושבים שזה קשה להתאבל על חורבן בית המקדש כיוון שאין לנו שום רגש כלפי מה שקרה לפני אלפיים שנה. אבל כל מה שצריך כדי להתאבל על החורבן בצורה אמתית מתוך הלב הוא לנסות להבין את המצב שאנו נמצאים בו כעת. אם הבורא יתברך החריב את ביתו בעולמנו, זה מרחיק אותנו ממנו. כמו שככל שנתרחק מהשמש פחות נרגיש באורה ובחומה, כך ככל שנתרחק מהבורא, פחות נרגיש את אורו. האור של הבורא הוא כל חיינו. הבורא הוא מקור החיים, השמחה, העונג, האהבה, השלום, השפע, השלווה וכל טיפת טוב שקיים בעולם. אין כל קיום לעולם ללא הקשר הזה.
לכולנו יש צרות שאנו אוהבים להתלונן עליהם, אך במקום זה ניתן לבכות על מקור הצרות הללו. במקום לדאוג ולחיות בעצבות מדברים שונים, אנו צריכים לבחור להתאבל על החורבן שהוא הגורם לכך.
כל צער שקיים בעולם הוא רק מזיק אם אנו הופכים לעצובים ומיואשים בגללו. לעומת זאת, אם נבחר לקחת את הצער ולנתב אותו לעשיית תשובה וחרטה על המעשים הלא טובים, לתפילה לבורא ולצער על בית המקדש שנחרב, נוכל בע"ה לעזור להבאת הגאולה, וכך נזכה ל"כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה".
איך להתאבל ולבכות על החורבן בצורה מעשית?
השאלה היא איך אפשר להתאבל ולבכות? הרי אבל ובכי הם דברים טבעיים שמגיעים ללא שליטתנו. אין לנו כפתור שאפשר ללחוץ עליו ולהחליט אם נהיה עכשיו באבל או בשמחה. אז איך אפשר לבכות ולהתאבל בצורה מעשית כאשר הדמעות לא מגיעות ואנו לא חשים צער?
קשה להתחבר לחורבן הבית שאנו לא מרגישים באופן ממשי את חסרונו. כי גם אם נבין בשכל שכל הצרות שלנו נובעות מאותו חורבן, מבחינה רגשית יהיה לנו קשה מאוד להתחבר לזה ולהרגיש ממש רגשות של כאב ואבל. אנחנו יכולים להבין בשכל שהצרות נובעות מהחורבן, אבל כיצד נוכל להרגיש את הדברים ממש?
צריך לדעת שכאשר מתחברים לרגש מסוים, אנו מתחברים באופן ישיר לשורש של אותו הרגש ללא כל המעטפות החיצוניות. ואז אפשר בקלות לנתב אותו למקום שאנו רוצים.
לצורך הבנת הדברים ניקח דוגמאות מוחשיות. כל אחד הרגיש פעם עצבות כתוצאה מבעיה כלשהי. אלא שפעמים רבות הבעיה נפתרת והעצב נשאר, ולפעמים אנחנו בכלל לא זוכרים מדוע אנחנו עצובים. יוצא שהגורם לא נמצא, אבל הרגש עצמו קיים.
כך גם כולנו יודעים שלפעמים יש זמנים מתוחים בהם כל דבר קטן יכול להכעיס אותנו. כשאדם בלחץ מדבר מסוים קל מאוד להילחץ מדברים אחרים שבנסיבות אחרות כלל לא היו מלחיצים אותו. כך גם כשאדם צוחק ברוח שטות, כעת דברים טיפשיים יכולים להצחיק אותו.
כי כאשר האדם מחובר לרגש מסוים, הוא מחובר לשורשו. ואז זה לא משנה מה הביא לאותו רגש, כי כעת הוא מחובר אליו בכל אופן. כך נוכל לקחת את הדברים לתועלת העניין הזה. אם נרצה להתחבר לכאב ולאבל על החורבן, כל מה שצריך הוא לחשוב על צער כלשהו שיש בחיינו כעת, ואז כשמתחברים לשורש הצער, יש לנתב אותו למקום הראוי לו.
אדם יכול לחשוב למשל על הצער שיש לו מאדם מסוים שמצר לו, על צער ממצבים שנתקל בהם או על צער מכל חוסר כלשהו בחייו. כאשר הוא חושב על הדבר, הרגש יעלה לאט לאט ויציף אותו.
לאחר שיש חיבור לרגש, אותו אדם יסביר לעצמו כעת שהמקור לאותו צער הוא חורבן בית המקדש. וכך ינתב את כל הצער למקום נחוץ ונדרש, למקום שבו אפשר לתקן ולהועיל, למקום של תפילה לבניה מחדש, למקום של חיבור להשם.
מתוך הצער שהוא חש, האדם יחשוב לעצמו שהסתר הפנים והריחוק מהשם יתברך הוא שמביא את הצער. הוא המקור. כעת לאט לאט הוא יחשוב על הדברים ויוכל בקלות לבכות ולהתאבל על בית השם שנחרב והרחיק אותנו מהאלוקות המושלמת ללא חוסרים כלל. הכל בגלל הגלות וההסתרה.
כל הצרות בחיים שלנו נובעות מסיבה אחת ויחידה – הגלות. יש שתי אפשרויות להתמודד עם זה: אפשר להתעלם, לבכות על הצרות שלנו, להיכנס לצער של עצמנו ולחשוב שכל הצרות שלנו הן "במקרה" בלי שום קשר לקדוש ברוך הוא או לגלות. וכך נישאר עם אותו הכאב, רק שהוא יהיה הרסני כלפינו. או שאפשר לבחור להבין שהגלות היא השורש של כל זה, לעשות תשובה ולבקש מהשם יתברך שישלח לנו כבר את הגאולה השלמה, האמתית והנצחית שתשים קץ לכל צרותינו ותביא לנו את האושר העילאי שכולנו כל כך מצפים לו. כך נתחבר לאותו כאב בדרך שתביא אותנו לצמיחה מתוכו.
בית המקדש זהו הבית של הקדוש ברוך הוא פה איתנו בעולם הגשמי. כך אנו יכולים לזכות להיות קרובים אליו וליהנות מזיו שכינתו. בוודאי שעל החוסר העצום הזה שמביא לכל החוסרים בחיינו ראוי לכל אדם להתאבל.
בתשעה באב אנו מתאבלים על חורבן הבית, ומראים לקדוש ברוך הוא שאנו רוצים בקרבתו. מבקשים ממנו שיסלח לנו על העוונות, צמים כדי לחזור בתשובה, ומתאבלים בעיקר כדי שאנו בעצמנו נבין את החוסר העצום שיש לנו. זה מביא אותנו להשתדל לעשות כל מאמץ כדי להשלים אותו. אסור להמשיך את חיינו כרגיל מבלי להבין מה זה בכלל תשעה באב ורק לחשוב שיש מיעוט אנשים מוזרים שצמים ובוכים על איזה מבנה ישן שחרב. זה המהות שלנו.
מתוך האבל הזה שאנו נכנסים אליו, ניתן להגיע לשלמות האמתית. הרי רק מי שיודע שקיימת בעיה כלשהי, יוכל לטפל בה. ברגע שאנו מבינים את הסיבה לכל החוסרים שלנו, אנו יכולים לבכות ולהתאבל ולזכות על ידי כך לבניין בית המקדש. אדם שלא מבין למה יש לו חוסרים בחייו מנסה להשלים אותם יום אחר יום מבלי להבין שהוא לעולם לא יצליח.
האבלות לא נועדה כדי להכניס אותנו לעצבות ודיכאון חס ושלום. היא נועדה כדי שנוכל להתעלות דרכה, להבין מה חסר לנו ולהשלים את אותו חוסר. לכן כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בבניינה. השם יזכה אותנו לראות בבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה