הלכות תשעה באב וחורבן בית המקדש
חורבן בית המקדש הביא אותנו להסתר פנים וריחוק גדול מהשם יתברך. החורבן החשיך את חיינו והביא לתחושת ריקנות עצומה שאנו אפילו לא מצליחים להבין אותה.
מרוב ההרגל אנו בכלל לא מבינים שזה חסר לנו ולא מבינים את משמעות ההפסד של האור הגדול שהיה יכול להיות בחיינו. אנשים מרגישים עצבות, חיסרון וחושך, אבל לא מבינים שהשורש לכל הדברים הרעים נמצא באותו חורבן.
חז”ל תקנו תקנות שונות כדי שנכניס ללבנו את הדברים וכך נוכל לזכור את חורבן בית המקדש. מתוך הזיכרון והאבל על החורבן, נוכל לפעול כדי להביא לבנינו. מתוך שנשיב אל לבנו את גודל האבדן הכבד כך נתעורר לתקן את הדרוש וכך נחזיר את השכינה הקדושה שתשרה בתוכנו ותשים קץ לצרותינו. לכן המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.
חז״ל תקנו לנו לצום ארבעה צומות במהלך השנה לזכר החורבן. בי“ז בתמוז נשתברו הלוחות, בטל התמיד, הובקעה העיר, שרף אפוסטומוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בט‘ באב היה חטא המרגלים, חרבו שני בתי המקדש, נלכדה העיר ביתר וחרש טורנוסרופוס את ההיכל. בג‘ בתשרי נהרג גדליה בן אחיקם וגלו שארית הפליטה שנותרו לאחר החורבן הראשון. בי‘ בטבת החל המצור על ירושלים. כל התאריכים האלו נקבעו כימי צום ואבל עד לבניין בית המקדש במהרה בימינו בע״ה.
מי צריך לצום?
כל אדם בריא חייב להתענות בכל ארבע התעניות האלו. ולא כמו שחושבים שאלו צומות רשות או שאם צריך לעבוד אז אפשר לאכול ולשתות באופן חופשי. יש אנשים שמזלזלים בזה, שחושבים שזה כמו חסידות לצום, אבל זוהי חובה של כל יהודי.
אבל יחד עם זאת, ישנם אנשים שפטורים מרוב התעניות. אנשים חולים למשל, זקנים תשושי כוח, ילדים קטנים שלא הגיעו למצוות, נשים יולדות, מעוברות או מניקות ועוד. חשוב להתייעץ עם מורה הוראה בכל מקרה לגופו, כיוון שיש הבדל בין חולי לחולי וכן בשאר פרטים, ולכן צריך לבחון היטב את המקרה כדי להכריע בנושא.
וצום תשעה באב הוא חמור יותר משאר תעניות החורבן, ולכן יש בו פחות הקלות. וכמו למשל שנשים מעוברות או מניקות צריכות לצום. לכן יש לבדוק היטב את כל הפרטים. ברור הדבר שבכל אופן ובכל צום שהוא, אם יש חשש קל שבקלים לסכנה ופיקוח נפש אז חייבים לאכול ואסור לצום.
חשוב לזכור שכל הפטורים מהתעניות אינם פטורים מהצער על חרבן בית המקדש. לכן ראוי שלא לאכול מטעמים מיוחדים ולהתענג בזמן הצום, גם כשאוכלים לא צריכים לאכול גלידות או סטייקים, אלא להסתפק במאכלים ומשקים המבריאים את הגוף ונצרכים לקיומו. וכן יש לאכול בצניעות ולא בפרהסיה.
תחילת הצום בתעניות אלו הוא מזמן עלות השחר, מלבד תשעה באב שתחילת הצום הוא מזמן השקיעה ביום שלפניו.
בזמן הצום, אם בטעות ברך על מאכל או משקה ולפני שטעם ממנו נזכר שהוא בצום, אז יטעם משהו מועט בלבד מאותו מאכל או משקה כדי שהברכה לא תהיה לבטלה, כיוון שאיסור ברכה לבטלה חמור יותר. לאחר טעימה קטנה ימשיך לצום כרגיל.
הלכות בין המצרים
החל מיז‘ בתמוז ועד ט‘ באב אלו שלשה שבועות הנקראים ימי בין המצרים. נוהגים שלא לשמוע מוזיקה בימים האלו, לא לאכול פרי חדש או ללבוש בגד חדש כדי לא לברך “שהחיינו”, ולא לערוך נישואין. יש שנוהגים גם לא להסתפר.
החל מראש חודש אב ממעטים בשמחה. אין אוכלים בשר ואין שותים יין בימי החול (והדבר ברור שבשבת אוכלים בשר ושותים יין כרגיל ואפילו אם תשעה באב עצמו חל בשבת ונדחה ליום ראשון).
הימים האלו נחשבים לימי פורענות ולכן ראוי להיזהר ולהימנע מדברים מסוכנים כמו ביצוע ניתוח שאינו דחוף או שחייה בים למשל, לדחות דיונים בבית הדין אם אפשר ולהימנע מלכעוס וכו’. וכן כדאי למעט ולדחות דברים של שמחה כגון הכנת צרכי חופה, צביעת הבית וכו’.
בשבוע שחל בו תשעה באב (כלומר החל ממוצאי שבת שאז תחילת השבוע ועד ליום בשבוע בו חל תשעה באב) אסור לכבס בגדים, ואסור ללבוש בגדים מכובסים גם אם כיבסו אותם לפני כן. לכן יש להכין בגדים מספיקים בשבוע שלפני כן וללבוש אותם מעט זמן ואז כבר לא יהיו נחשבים למכובסים ויהיה אפשר ללבשם בשבוע שחל בו תשעה באב. וכן אסור להתרחץ במים חמים (אלא במים צוננים).
כשחל תשעה באב במוצאי שבת לא שייכים כל הדינים של השבוע שחל בו. אך יש לזכור להכין וללבוש מעט בגדים ליום תשעה באב עצמו לפני שבת כדי שבתשעה באב לא נלבש בגדים מכובסים.
דגשים לתשעה באב
בסעודה המפסקת לפני תשעה באב אסור לאכול בשר ולשתות יין, וכן אסור לאכול שני תבשילים. אלא אוכלים תבשיל אחד בלבד (מלבד הלחם שהוא עיקר הסעודה) ויושבים לאכול על הארץ (רצוי על גבי שטיח או שמיכה וכו’ ולא ישירות על הקרקע). נוהגים לאכול עדשים או ביצים שהם מאכל אבלים. ולא יישבו לאכול ביחד, אלא כל אחד בפינה משלו וישתדלו לא לאכול שלשה ביחד כדי לא להתחייב בזימון.
כל הדינים האלו נוגעים לסעודה המפסקת לפני תשעה באב ביום חול, אבל אם תשעה באב חל במוצאי שבת, אז אוכלים בשר ושותים יין בסעודה המפסקת בשבת שהיא בעצם סעודה שלישית של שבת. בכל אופן יש להקפיד לסיים את האכילה והשתייה לפני השקיעה שאז מתחיל הצום, בין בשבת ובין ביום חול.
בתשעה באב מלבד התענית ישנם איסורים נוספים שתקנו חז”ל ליום הזה לאות אבל על חרבן בית המקדש. אסור להתרחץ כלל, גם לא במים קרים ואפילו לא להושיט את האצבע במים. אסור לסוך את הגוף בשמן או קרמים למיניהם וכו׳. אסור לנעול נעלי עור, אלא נועלים נעלי גומי או בד. ואסור בתשמיש המיטה.
בבוקר או לאחר שירותים יש לעשות נטילת ידיים עד סוף קשרי האצבעות, כלומר על כל האצבעות ללא כף היד. אבל אם הידיים מלוכלכות, אז מותר לרחוץ לפי הצורך את אותו מקום שהתלכלך כדי להעביר את הלכלוך.
אסור ללמוד תורה בתשעה באב בדברים המשמחים, אבל יחד עם זאת הדבר ברור שהחיוב ללמוד תורה מוטל עלינו גם בתשעה באב. לכן יש ללמוד תורה בדברים המצערים כמו ספר איוב, מגילת איכה, הלכות אבלות, מדרשים על חרבן בית המקדש, ספרי מוסר המעוררים לתשובה וכו’.
אין לשאול בשלום אדם בתשעה באב. ואם שואלים אדם לשלומו יש להשיב בשפה רפה ובכובד ראש. אין לטייל ברחוב ואין לעשות דברים שעלולים להביא לשחוק ולקלות ראש. שהרי אילו האדם היה באבל על אדם שנפטר חס ושלום, בוודאי שלא היה מטייל או שואל בשלום אחרים מרוב הצער שהיה שקוע בו, אלא היה מסתגר בעצמו, עושה תשובה ומתעלם מכל הבלי העולם. כך צריך להתייחס לתשעה באב כאבלות.
בתשעה באב יושבים על הקרקע כאבלים עד לשעת המנחה. ועדיף לשבת על שטיח, שמיכה או כרית וכו’ ולא ישירות על הארץ. ונהגו גם לישון על הקרקע ולא על מיטה נוחה אם זה אפשרי.
בתשעה באב שחל במוצאי שבת, יש לברך על הנר “בורא מאורי האש” אך אין לעשות הבדלה שהרי אסור לשתות יין עד לאחר הצום, ולכן יש לעשות הבדלה על כוס יין במוצאי תשעה באב (במוצאי יום ראשון) ואין לאכול לפני ההבדלה. וחולה שלא מתענה צריך לעשות הבדלה בתשעה באב לפני שאוכל.
אמנם בתשעה באב התחיל החורבן, אך רוב בית המקדש נשרף ונחרב בעשירי באב. לכן נוהגים שלא לצאת מיד מהאבלות. במוצאי תשעה באב לאחר צאת הצום עדיין לא אוכלים בשר עד למחרת.
צריך לזכור שגם בתשעה באב שמסמל את היום העצוב ביותר בשנה, אסור בהחלט להיות בעצבות וצריך תמיד להיות בשמחה פנימית שתחזק אותנו לעבודת השם. העצבות היא האויב הגדול ביותר של האדם ויש להתרחק ממנה ככל שאפשר. אמנם יש עניין להיות בצער על החורבן, אבל זהו צער בונה של תקווה שבאמצעותו נביא לבניין בית המקדש בע״ה.
זכר לחורבן
חז״ל תקנו תקנות נוספות לזכר חורבן בית המקדש השייכות במהלך השנה. בכל לילה (מלבד שבתות וחגים) החל מחצות הלילה ועד עלות השחר, ישנו עניין גדול לומר “תיקון חצות” (נמצא בדרך כלל בתחילת הסידורים). תיקון חצות מתחלק לשני חלקים, הראשון נקרא “תיקון רחל” והשני נקרא “תיקון לאה”.
ראוי לכל אדם שנשאר ער לאחר חצות הלילה, שקם מהשינה לאחר חצות או שקם מוקדם בבוקר לפני עלות השחר, לומר את התיקון. וצריך לדעת שכל התיקון עם שני חלקיו לוקח עשר דקות בממוצע, ואלו עשר דקות שעושות דברים עצומים ונשגבים בשמיים ומעוררים רחמים עצומים על ישראל.
בימי חול רגילים מתיישבים על הארץ (וכדאי לשבת על שטיח, כרית או דבר שחוצץ בין הארץ), אומרים את “תיקון רחל” ומקוננים בבכייה ככל שאפשר על חורבן בית המקדש ועל הגלות, ולאחר מכן ממשיכים לומר “תיקון לאה”.
אך יש זמנים מיוחדים שלא יושבים על הארץ ולא אומרים תיקון רחל, אלא רק תיקון לאה בלבד. כמו למשל ראש חודש, חול המועד סוכות (אבל בחול המועד פסח לא אומרים כלל תיקון חצות), עשרת ימי תשובה, שנת שמיטה כולה, ימי ספירת העומר, ימים שאין בהם תחנון וכו׳ (יש לבדוק את פירוט כל הזמנים בספרי ההלכה). ובתשעה באב אומרים רק תיקון רחל ולא אומרים תיקון לאה.
אדם שבונה בית ומסייד אותו צריך להשאיר שטח שאינו מסויד בגודל של אמה על אמה (כלומר ריבוע בגודל 48 סמ״ר). אותו שטח צריך להיות במקום בולט ונראה לעין, בסביבת הכניסה של הבית. הדבר מסמל שכל עוד הבית של השם יתברך לא בנוי, אז גם הבית הפרטי שלנו אינו שלם.
כאשר אדם נושא אישה, נהגו לשבור כוס בחופה. הדבר הזה לא קשור כלל לעניין קידוש האישה או תוקף הנישואין של הזוג הטרי כפי שנהוג לחשוב. שגם בלי שבירת הכוס אותו הזוג יהיה נשוי באותה מידה. אלא שזהו מנהג שבא כזכר לחורבן בית המקדש. שגם בשעת השמחה הגדולה ביותר שלנו, השמחה אינה שלמה כיוון שבית המקדש אינו בנוי. לכן אומרים את הפסוק “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”. ומכאן נבין שראוי לזכור ולחשוב מעט על החורבן ולא לקפוץ בצהלה משבירת הכוס.
כמו כן נהגו להשאיר מקום פנוי בשולחן, ושלא לשמוע כלי שיר ונגינה בסעודות שאינם של מצווה ודברים נוספים שמזכירים לנו את החוסר העצום, שמשהו עדיין לא שלם. השם יתברך יזכה אותנו לזעוק, לכאוב ולבכות את חורבן בית המקדש, ומתוך כך נביא לבניינו ולגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה