שלוש משאלות או חיים מסודרים?
ישנם סיפורים דמיוניים לילדים שמספרים על דגי זהב, קוסמים או שאר יצורים מוזרים שמציעים לתת שלוש משאלות לאנשים. ואמנם אלו דברים דמיוניים, אבל לפעמים גם אנחנו קצת נסחפים ומדמיינים לעצמנו מה היינו מבקשים אילו היו נותנים לנו שלש משאלות.
ובאמת העולם שלנו מורכב מפרטים רבים. יש לנו המון דברים שצריך "לסדר" ושאיפות רבות בתחומים שונים שאליהם היינו רוצים להגיע. אז כאשר אנו חושבים על משאלות בודדות שהיינו רוצים לבקש, באופן טבעי אנו מתחילים לצמצם אפשרויות עד לדברים המהותיים ביותר שהיינו רוצים לקבל.
ובאמת אם נתבונן בזה, נוכל לראות שזה הרבה יותר מציאותי ממה שאנו חושבים. שהרי אדם מתפלל לקדוש ברוך הוא ומבקש דברים. ואמנם צריך לבקש על הכל, אבל בוודאי שישנו איזה דגש שהאדם שם יותר על דברים מסוימים. שדווקא תפילות מסוימות יהיו יותר בכוונה, יותר ברגש, יותר מעומק הלב, אולי אפילו בבכי וכו’.
שאם למשל אדם הולך לכותל או למקומות קדושים אחרים במטרה להתפלל, אז לרוב יש דברים מסוימים מאוד שמעסיקים אותו, ולרוב ישנו דבר אחד שהוא באמת רוצה, שעליו הוא יתפלל באמת בכוונה, הרבה יותר משאר הדברים שהוא מבקש.
ואם אדם ינסה להיכנס למקום הזה, זה יוכל לעשות לו הרבה סדר בחיים. כיוון שאותו דבר שמעסיק אותו מלמד על עומק הנפש שלו. אותה בקשה שהוא רוצה שתתמלא יכולה ללמד על המקום הרוחני בו הוא נמצא, וגם לארגן לו סדר עדיפויות, לדעת מה חשוב יותר בחיים.
לכן כדאי לכל אדם להתעכב על הדבר. שאילו היו נותנים לו שלש משאלות, ואולי אפילו כדאי לצמצם את זה למשאלה אחת בלבד, והוא היה יודע שאין שום מוגבלות ושהוא יכול לבקש ככל העולה על רוחו, אז מה באמת היה רוצה לבקש?
אלא שצריך להיות אמתיים עם עצמנו. כיוון שרוב האנשים יבקשו דבר מסוים, אבל בפועל הם מתעסקים בדברים אחרים לחלוטין. שבדרך כלל אנשים מתפללים על ההבלים החולפים שמעסיקים אותם, ומתעסקים במשך היום עם הטרדות של החיים.
הם לא חושבים בגדול, לטווח הרחוק, כאילו שזה לא חשוב כלל. אבל כאשר יבקשו משאלה כלשהי, פתאום ירצו דברים אחרים לגמרי שמעולם לא ביקשו אותם בתפילה למשל. לכן צריך להיות אמתיים ולראות מה באמת היינו מבקשים.
הרצון הכי גדול של האדם מלמד על רוחב התפיסה שלו. לכל אדם יש רצונות שמבוססים על החוסרים שלו. יש אדם שחסר לו זיווג ויש אחר שחסר לו כסף וכו’. לכל אחד חסר משהו אחר וזה מה שמעסיק אותו בעיקר וזהו הרצון הגדול שלו. לפי אותו רצון, אפשר למדוד את רוחב התפיסה של האדם.
שאם למשל ניתן משאלה כלשהי לילד קטן, אז הוא יבקש איזה צעצוע יקר, אופניים, או בית מלא בממתקים וכדומה. כי התפיסה שלו מאוד מצומצמת וזה בעיניו הדברים החשובים. אבל כאשר אדם מבוגר יחשוב על משאלה, אז לרוב הוא יבקש משהו יותר גדול, וילה, רכב מפואר וכדומה.
אלא שאם נתבונן בזה, נראה שהוא לא שונה בהרבה מאותו ילד, שאולי ביקש צעצוע קצת גדול יותר, אבל עדיין הוא ביקש דבר מוגבל ומצומצם מאוד שלא בהכרח יהפוך אותו למאושר יותר. הכל הבל טיפשי וחולף, ובעוד עשר שנים הרכב יהפוך לישן והבית לא יספק אותו.
אז אדם חכם יותר יבקש סכום כסף עצום שאתו יוכל לקנות בתים ורכבים חדשים בכל שנה וגם לקנות עוד המון דברים אחרים. כמה מליארדים בבנק בוודאי יוכלו לסדר לו את כל החיים. אלא שגם זה עלול לחמוק לו מבין האצבעות בדרכים שונות, ותמיד יחיה בפחד שאולי יגנבו לו, ירמו אותו או שיאבד את הכסף בצורה כלשהי.
אז אדם מתחכם יבקש עושר תמידי. שאז הוא לא צריך לפחד מגנבים, מהשקעות לא טובות וכדומה, שהוא יודע שתמיד יהיה לו כסף. אלא שהוא מבקש רק עושר גשמי, וזה לא בהכרח יעשה אותו מאושר. הרי הכסף לא יביא לו אהבה, שמחה, חברים, הצלחה, ביטחון, שלווה וכו’.
אדם מיושב יותר בדעתו יבין שהוא בעצם לא מוגבל רק לדברים חומריים, אז הוא כבר יבקש על חוסרים רוחניים גדולים יותר. וכמו למשל זיווג הגון, כבוד, הצלחה וכו’. אלא שהחוסרים בחיים שלנו הם זמניים. וכמו שכל אדם יכול להסתכל על החיים שלו ולראות שפעם היה משהו שהיה חסר לו, וזה הדבר שהכי רצה, ולבסוף הצליח להשיג אותו, אבל עדיין הוא לא הפך להיות האדם המאושר בעולם.
וכמו שיש רבים שלא מוצאים את זיווגם, יש אנשים חולים במחלות נוראיות, יש כאלו שלא מצליחים להביא ילדים לעולם וכו’. אלו דברים נוראיים שהצער והסבל מהם הוא רב. אבל יחד עם זאת, פעמים רבות בסופו של דבר האדם כן מוצא את זיווגו, כן מבריא מהמחלות, כן מצליח להיפקד בילדים וכן זוכה לישועות עצומות בתחומים רבים.
ולכאורה לאחר שזכה לישועה, הוא צריך להיות האדם המאושר ביותר בעולם. אבל המציאות מוכיחה שזה לא כך כלל. שגם כל אלו שנושעו, חוזרים לבעיות הרגילות של החיים. שתמיד יש בעיות וצרות. האדם כל החיים שלו מתפלל למצוא את זיווגו, ואז לאחר כמה שנות נישואין הוא מתחיל לחשוב למה התחתן וכמה טוב היה לו בתקופת הרווקות. וגם אם הנישואין שלו ממלאים ומספקים בכל רגע, עדיין יהיו לו בעיות וצרות ממקומות אחרים.
אז יוצא אם כן שגם המשאלה הזו אינה מספקת. לכן אדם ממש מתחכם יבקש כבר במשאלה הראשונה שיהיו לו אינסוף משאלות שיוכל לבקש בכל רגע בחיים שלו. ואז בכל פעם שרק תצוץ לה צרה כלשהי, מיד הוא יוכל לבקש והיא תיעלם. בצורה כזו הוא יוכל למלא כל חוסר וכל רצון ברגע.
אבל צריך להבין שגם בצורה כזו האדם הולך לאיבוד. כי האדם הוא מוגבל ומתוך כך אינו יודע מה טוב לו. הוא יכול למשל לבקש עושר וזה יבוא לרעתו, וכך גם בכל בקשה אחרת. ולכאורה היינו חושבים שזו לא בעיה, שהרי בכל רגע הוא יכול לבקש משהו חדש ולתקן את הכל. אבל העולם מורכב מטוב ורע, שכל דבר מעורב מהם. אז כאשר ירצה להסיר את הרע, מכורח הנסיבות הוא יסיר גם את הטוב שבאותו דבר.
וכמו שאם האדם רואה דבר שמפריע לו באחד מילדיו, למשל שהוא משתולל יותר מדי, שהוא מתנהג בחוצפה, שהוא עצלן מיד וכו’, אז הוא יכול לבקש שזה יעלם. אבל אז כבר לא יהיה לו את אותו ילד. לפעמים דווקא אותן מגרעות שיש לאנשים, הן גם הנקודות שמייחדות אותם. והדבר ברור שאם בכל רגע האדם יחליף בית, אישה, חברים וכו’, אז לעולם לא יצליח לחיות חיים תקינים וטובים, שבכל רגע שבעיה תצוץ הוא ישנה את כל מהלך החיים שלו.
לכן אדם שחושב לעומק ינסה לכלול את כל הרצונות שלו באותה משאלה. שהוא רוצה אושר תמידי, שמחה או טוב. ואז לכאורה יקבל את הכל כבר כחלק מזה. אבל בהתבוננות עמוקה נגלה שגם אלו מוגבלים, שאדם לא באמת יודע מה טוב לו. הרי השם יתברך הוא מקור כל הטוב, ובכל זאת אנשים מקבלים מדי פעם ייסורים שונים. כי גם הייסורים הם טובים, רק שאנחנו לא מצליחים לראות זאת.
אדם יכול להיות מאושר ושיהיה לו רק טוב בכל רגע בחיים. אבל זה עדיין לא אומר שהוא הגיע לתכלית. שבסוף פרשת ואתחנן מובא שלפעמים הקדוש ברוך הוא נותן שפע גדול לרשעים בעולם הזה כדי לאבדם מן העולם הבא. לפעמים אדם צריך לעבור תיקון כלשהו כדי להגיע למקום טוב יותר, אז השם יתברך נותן לו ייסורים כדי שיזדכך ויצליח להגיע לאותו מקום. אז אותו אדם רוצה לוותר על הייסורים כדי שיהיה לו טוב, אבל למעשה הוא מתרחק מן הטוב האמתי. יכול להיות שיהיה לאדם טוב בכל חייו, אבל הוא מבזבז את החיים ולא מגיע לתכלית שלמה הגיע בכלל לעולם מלכתחילה.
אז לכאורה האדם היה יכול לבקש להגיע לטוב האמתי והמושלם. אבל כפי שנאמר, יתכן שכדי להגיע לאותו טוב יהיה עליו לעבור ייסורים קשים ומרים בעולם הזה, כדי לזכות לטוב נצחי. ואמנם בוודאי שבסופו של דבר זה משתלם, אבל יחד עם זאת אותו אדם יקלל כל רגע מחייו שמרים ממוות.
אם כן יוצא שזה בכלל לא פשוט כפי שחשבנו לבקש משאלה. זה דבר שדורש עומק והתבוננות רבה. אך יחד עם זאת, חשוב לציין שלפי אותה אפשרות שעליה חשב האדם, כך הוא יכול להבין היכן הוא נמצא. אם הוא חושב בצורה מצומצמת או רחבה יותר.
ולפי אותו מקום בו נמצא האדם, כך הוא יכול לנסות לעבוד על הדבר כדי להביא להרחבת התפיסה. שבמקום לחשוב בצורה מצומצמת של המקום הזה ברגע זה, הוא יוכל לחשוב בהרחבה על הכלל.
ולפי זה גם יוכל לנווט את הרצונות שלו. שאם למשל הוא מתפלל תפילה קצרה, אז לאחר התבוננות עמוקה הוא יכול לדעת מה באמת הוא רוצה לבקש. על מה לשים דגש באותה תפילה. גם כמה כוונה להכניס בדבר וכו’.
ולא מדובר רק לעניין התפילה, אלא לכל הנהגת החיים שלו. אדם מתעסק במשך היום בכל כך הרבה דברים. ואם יבחן את הדברים, יגלה שרובם לא מועילים כלל, בתקווה שלא מזיקים. אדם מעביר את הזמן, מנסה לכבות שרפות מזדמנות, מתעסק עם הטרדות של היום ומחר וחושב בצורה מצומצמת מאוד.
הוא חושב איך ליהנות, ואז מתעסק עם אוכל טוב, עם בידור, עם חברים, עם פינוקים וכו’. אבל לא מתעסק עם ההתקדמות האמתית. מה שמעסיק אותו במשך כל היום זה הבלים שבעוד חודש או חודשיים כבר לא יתייחס אליהם כלל. אבל את המהות העיקרית הוא זונח. דווקא את שורש הקיום שלו הוא עוזב.
המשאלה הטובה ביותר
ובאמת כל זה אולי יוכל לכוון אותנו לכיוון המשאלה האמתית והטובה ביותר שאותה ראוי לכל אדם לבקש, עליה ראוי להתפלל ובה ראוי להתעסק. שאדם צריך תמיד לרדת לשורש הדברים ולראות את הבחינה הכוללת שהיא בעצם התכלית של אותו עניין מצומצם שהוא אוחז בו כעת.
הרי אם נחשוב על הדברים בוודאי נגיע לכך שכל הכלים שאנו משתמשים בהם נועדו כדי להביא אותנו למטרה מסוימת. אדם למשל קונה סיר כי הוא צריך לבשל כדי שיהיה לו מה לאכול. והוא רוצה לאכול כי הוא רעב והוא גם צריך להתקיים והוא גם רוצה שיהיה לו טעים.
אם למשל היו נותנים לאותו אדם אוכל מבושל מוכן בכל פעם שהוא רעב, אז לא היה לו צורך באותו סיר. מעבר לכך, אילו אותו אדם היה יכול לבטל את תחושת הרעב ולהתקיים גם ללא מזון, אז גם לא היה נצרך כלל להביא לו אוכל. האדם לא צריך את עצם האוכל, אלא שהוא זקוק לו כדי להתקיים ולהימנע מתחושה לא נעימה של רעב, אבל אם אין את אלו, אז אין צורך כלל באוכל. כך למשל המלאכים אינם אוכלים והם לא זקוקים לזה.
אלא שלא צריך לעצור שם, כי גם הרעב, צורך הקיום והרצון לטעם טוב, גם הם הגיעו בשביל סיבה מסוימת שצריך לחקור. כך צריך ללכת גבוה יותר ויותר עד שנגיע לשורש הדברים. כי אין לנו עסק בכלים, אלא במטרה שאותה אנו מנסים להשיג.
ובאמת הדבר העליון ביותר שהוא שורש כל הרצונות של האדם, הוא הדבקות בקדוש ברוך הוא. שהרי השם יתברך הוא מקור השלמות, מקור כל השפע, אינסוף שאינו חסר כלום. ולשם האדם באמת רוצה להגיע. אותה דבקות כוללת הכל.
אילו האדם היה מצליח להגיע לדבקות כזו, הוא לא היה צריך לא אוכל, לא שתייה, לא שינה, לא כסף, לא חומר, לא כבוד, לא הצלחה, לא אהבה ולא שום דבר אחר. כי היה לו הכל ללא שום חיסרון. זה מעבר לרצונות, מעבר לתכלית העולם הזה ומעבר לשכר של העולם הבא. זה השורש של הכל.
לכן אדם צריך לשים את הדברים לנגד עיניו, להבין במה עליו להשקיע יותר. על מה לשים יותר דגש, במה להתעסק, על מה להתפלל, לאן לשאוף וכו’. אדם רוצה בית גדול, אבל אם היה הולך לשורש היה רוצה דבקות ואז לא היה צריך שום בית. הוא היה בכלל נמצא מעבר למושג של "מקום" חומרי.
אלא שאת כל זה אנו נוטים לשכוח ולרוב האדם כלל לא מגיע לתובנות האלו. כי המילה "דבקות" לא נשמעת לו טוב. כי זה בכלל לא מושג אצלו. הוא לא מבין את המשמעות של זה. יש לו תאוות צבעוניות מול העיניים שאותן הוא רוצה. וכי מה זה יעזור לו לכאורה להידבק בקדוש ברוך הוא?
התאוות מושכות את האדם ממקום למקום והוא לא עוצר לרגע אחד לחשוב האם זה באמת מה שהוא רוצה וצריך. הוא פשוט נמשך אחרי הזרם של החיים מבלי לעצור לחשוב ולהתבונן לאן הוא מוביל אותם. מרוב התעסקות עם הכלים שנועדו להביא אותו למקום טוב יותר, הוא זונח את המטרה עצמה שאליה רצה להגיע.
הוא רואה את התורה חס ושלום כמשעממת. כי הוא רעב או עייף ולימוד התורה לא נראה לו טעים כמו האוכל במקרר, וגם לא נראה לו כמרגיע כמו שינה טובה. הוא מחפש תאוות שונות ובתורה הוא לא מוצא אותן. יש לו יצר שאומר לו להסתובב עם חברים, לשחק משחקים או להסתכל על נשים, וכרגע זה נראה לו הרבה יותר מעניין מהתורה.
אבל כל זה מתוך חוסר מחשבה וחוסר תפיסה. אדם בדרגה פחותה רואה את התורה כמלים בעלמא. ברמה גבוהה יותר הוא מבין שיש שם סיפורים מעניינים. ברמה גבוהה יותר הוא מצליח להוציא משם דברי מוסר והלכות. ברמה גבוהה יותר הוא משתעשע עם דיוקים שונים שמביאים רמזים. ברמה גבוהה יותר הוא לומד את הסודות הצפונים שם. וכך אפשר לעלות יותר ויותר גבוה, עד שבדרגה גבוהה מאוד אדם יכול לראות אלוקות. הוא יכול ממש לחוש דבקות, להרגיש חלק מהקדוש ברוך הוא.
ויוצא שהכול עניין של התבוננות. וכמשל גשמי, הדבר דומה לילד קטן שמקבל שטר כסף. אז הוא יכול לשחק אתו קצת, אולי יקרע אותו, אולי יזרוק אותו, אולי סתם ישתעשע, אבל בוודאי שלא יעריך אותו, כי הוא לא מבין את המהות שלו.
אז יבוא אדם שמבין ויאמר לאותו ילד לשמור היטב על השטר, כי זה דבר חשוב מאוד. אז אולי אותו ילד ינסה לשמור עליו כי כך ציוו אותו, אבל הוא לא יצליח להבין מה כבר אפשר לעשות עם אותה חתיכת נייר. מבחינתו זה דבר משעמם ומיותר. כי כרגע הוא לא יודע שבעוד עשרים שנה הוא ירדוף אחרי שטרות כאלו וישעבד את החיים שלו לעבודות שונות כדי להשיג עוד ועוד מאלו.
לעתיד לבוא, כאשר אנשים יבינו מה הייתה תכלית העולם ויזכו לראות את ערכה של התורה הקדושה, הם יסתכלו על כל מה שהתעסקו אתו בתור הבל טיפשי ומיותר. כמו שילד קטן מתעסק בשטויות והבלים, כך אנחנו מתעסקים עם שטויות והבלים. ואז נראה כמה היינו יכולים להתקדם ולהתעלות.
אדם רואה את התאוות מול העיניים ובטוח שזה הדבר. אבל כל זה מתוך צמצום גדול. כי אם ינסה לחשוב עם עצמו על הדבר, יבין שאין לזה שום משמעות. זה לא יעשה אותו מאושר וזו בוודאי לא המשאלה שאותה היה מבקש. אבל הדבקות בקדוש ברוך הוא כוללת הכל. זה מעל כל התאוות, זו שלמות אמתית. מקבלים גם את ההנאה כמו התאוות, וגם הרבה מעבר לזה בלי סוף.
כסף או מילוי צרכים?
כעת נעבור לשאלה נוספת של בחירה. תארו לכם שהיו נותנים לנו לבחור מבין שתי אפשרויות. האחת היא לקבל מאה מליון דולר במזומן ברגע זה, והשנייה היא למלא את כל הצרכים שלנו לעולם בלי שיהיה לנו כסף כלל לעולם. רוב האנשים היו בוחרים באפשרות הראשונה, כיוון שמבחינתם מאה מליון דולר יכולים לספק את כל הצרכים שלהם לכל החיים. אדם רוצה להיות בשליטה, ולקבל במזומן כאן ועכשיו.
ומכאן נבעו רוב הטענות של העם במדבר. שהתלוננו על כל מיני דברים שהיו להם חסרים, תאוות טיפשיות וכדומה. וכל זה בזמן שהיה להם את המן שיורד מהשמיים, היה להם באר שהולכת איתם, היה להם ענני כבוד ששומרים ועושים להם נעים. השם יתברך נתן להם את כל צורכיהם, אבל הם המשיכו להתלונן.
כי רוב האנשים לא רוצים לאכול לחם שמכיל רוחניות עצומה, משביע ומענג, נותן כל טעם שרוצים, מתעכל בגוף בצורה הטובה ביותר, מזין וכו’. הם רוצים דברים גשמיים מוכרים, תאוות שהתרגלו אליהם. הם גם לא רוצים להיות תלויים כל הזמן בחסדי שמיים, הם מעדיפים להיות בשליטה, לאסוף הרבה שיספיק גם למחר, ולא לסמוך ולבטוח שגם מחר יגיע מן חדש וטרי.
אדם רוצה לקבל ברגע זה במזומן. לא לבטוח באחרים, לא לחיות על רוחניות, לא להתעסק עם הדברים המהותיים יותר, אלא להיות בשליטה. שיביאו לו את כל הכסף והוא כבר ינהל אותו לבדו. לא צריך שידאגו לו לכל צרכיו, אלא שיתנו לו סכום גדול והוא ידאג לעצמו.
אבל האדם שוכח שהכסף לא באמת יכול למלא את כל הצרכים שלו. שהרי הכסף לא יכול לקנות לו רגשות חיוביים או לבטל את הפחדים. הוא גם לא יכול לקנות חכמה, חברים, בריאות או שלווה למשל.
אם נותנים לאדם את כל צרכיו, זה כולל את כל מה שאנו צריכים וגם את כל מה שאנו רוצים להשיג באפשרות של קבלת סכום גדול בפעם אחת. שהרי כל דבר שאנו צריכים לקנות בכסף הוא צורך שאותו ימלאו לנו ויתנו לנו, וגם את הדברים שאי אפשר לקנות בכסף יספקו לנו.
וזה מלמד אותנו על דרך החשיבה של האדם. שיש מטרה ויש כלים להגיע אליה. וכמו למשל שיש לאדם מטרה להיות מאושר ושיספקו לו את כל צרכיו. ויש כלי, שהאדם מבין שאם יהיה לו כסף רב, הוא יוכל לקנות כל מה שירצה ויתקדם לכיוון המטרה, שהוא חושב שזה יעשה אותו מאושר ויוכל לקנות את צרכיו.
אבל מרוב צמצום וקטנות, האדם שוכח את המטרה ומתעסק בכלי. הוא מעדיף סכום כסף גדול מאשר סיפוק כל הצרכים. הוא רוצה משהו מוחשי, כאן ועכשיו. הוא מעדיף תאוות זמינות ברגע זה מאשר אושר אמתי. מעדיף את הרצונות הרגעיים מאשר התקדמות לתכלית. הוא יכול לעבוד כל החיים שלו ולחיות באומללות, כי הוא מנסה להשיג מטרה להיות מאושר. הוא אוגר ואוגר, ואף פעם זה לא מספיק לו. כי הוא חי בהתעסקות עם הכלי וכבר מזמן שכח את המטרה.
האפשרות לקבל סכום כסף גדול היא רק כלי שאתו נצטרך לטרוח ולהתאמץ כדי להשיג את האפשרות להשיג את כל צרכינו. יהיה לנו כסף, אבל נצטרך לחפש מה לקנות ואיפה לקנות, נצטרך לשמור על הכסף שלא ייגנב או יאבד את ערכו, נצטרך לדאוג תמיד כדי שיהיה לנו את כל מה שצריך ועדיין זה לא יהיה מושלם כי יהיו דברים שחסרים ולא יהיה ניתן לקנות אותם כלל.
אבל אם נבחר בסיפוק כל הצרכים, זה יספק לנו את כל מה שנרצה אי פעם, בלי טורח ומאמץ, בלי דאגות וללא כל קושי. אלא שהאדם כלל לא חושב בהיגיון. הוא חושב בצורה מצומצמת ורוצה דברים מוחשיים שהוא רוצה עכשיו, ולא מעניין אותו שום דבר אחר.
כל החיים שלנו מורכבים מעניינים כאלו של מטרות וכלים, ומרוב הבלבול הגדול וחוסר יישוב הדעת, אנשים בוחרים להתמקד בכלים גם במחיר של זלזול במטרה.
אנשים רוצים לדאוג למשפחה שלהם ולכן הם עובדים בלי הפסקה כדי להשקיע בבית גדול ומרווח למשפחה, בשפע כלכלי למשפחה, בחינוך טוב לילדים וכו'. אלא שאותם אנשים מגיעים למצב בו הם משתעבדים לעבודה וכך האישה והבעל בקושי מתראים, הילדים גדלים אצל מטפלות בלי לראות את ההורים, וכל המשפחה קורסת.
אז יש אמנם בית גדול אבל אין מי שיחיה בתוכו כמשפחה. המטרה הייתה לדאוג למשפחה, והשתמשו בעבודה כדי להשיג את המטרה הזו, ולבסוף מרוב שהתעסקו באותה עבודה פרקו את המשפחה ואבדו את המטרה.
כך זה הפך להיות בכל תחום כמעט. אנשים דורכים על ערכים כדי להשיג הצלחה. מתבזים כדי להשיג כבוד. מוכרים את הבריאות שלהם כדי לממן את הרופאים שירפאו אותם. עסוקים זמן רב בהחזקה, תיקון ותפעול של המכשירים שחוסכים להם זמן. מתאווים לתאוות שונות ובטוחים שכל תאווה תהפוך אותם למאושרים עלי אדמות, אבל רק מתרחקים יותר ויותר מהאושר.
אמנם אנחנו נמצאים בעולם חומרי בו אנו מוכרחים לאכול כדי להתקיים, ולהתפרנס כדי להשיג אוכל, אבל עם כל זה צריך תמיד לזכור את המטרה הגדולה יותר. צריך תמיד לזכור בשביל מה אנחנו עובדים ובשביל מה אנחנו אוכלים.
יש אנשים שמאמינים בתורה ויודעים את החשיבות הגדולה שלה. אבל כשמישהו יציע להם לבוא ללמוד שעה ביום אז הם יגידו שאין להם זמן. הם עסוקים כל היום בדברים רבים עד שלא נשאר להם זמן ללמוד תורה. ובאמת הם לא משקרים או מתרצים תירוצים, באמת הם עובדים שעות רבות, עסוקים בסידורים, בטיפול במשפחה וכו’. ואז לבסוף הם עייפים מאוד ולא מצליחים ללמוד. הם רוצים, אבל זה לא מתאפשר. הרי מוכרחים להשתדל בפרנסה וכדומה, ובאמת לא נשאר להם זמן.
אלא שאותם אנשים חיים בסתירה, כיוון שכל אותם דברים שהם עושים במשך היום זה הכלים, ואת המטרה עצמה של כל החיים האלו שהם הקרבה להשם יתברך, הם זונחים חס ושלום. נכון שצריך לעשות השתדלות בכל הדברים החומריים, אבל בטח שלא יותר מההשתדלות הרוחנית. צריך לדאוג גם לפרנסה, אבל לא על חשבון ביטול תורה ליום שלם.
אדם מוכרח לעשות לעצמו סדר עדיפויות. יש דברים רבים שבהם עליו להתעסק ואין לו זמן לכל. אז הוא מוכרח לשבת עם עצמו ולהחליט מה חשוב יותר ומה פחות. אי אפשר להזניח את השורש של הכל, את הדבקות בהשם יתברך שהיא המטרה ממש, ולהתעסק רק בכלים ובהבלים.
אנשים רבים אוהבים לעשות תנאים עם הקדוש ברוך הוא, שאם הוא יהפוך אותם לעשירים אז הם מבטיחים שיתנו סכום גדול לצדקה ואז גם יהיה להם זמן אז הם ילמדו תורה. אבל זו אשליה. אם אדם רוצה לתת צדקה, הוא יכול לתת כפי כוחו גם כשהוא עני מרוד, ואם הוא לא רוצה, אז גם בתור עשיר הוא ימצא תירוצים מדוע לא לתת. אם אדם רוצה ללמוד תורה, הוא יכול למצוא זמן גם כשאין זמן. הכל עניין של סדר עדיפויות, מה חשוב יותר ועל מה אפשר לוותר.
אדם יכול להגיע לאושר גם בלי הרבה כסף. אדם יכול לחיות חיי משפחה נפלאים גם בבית קטן. אדם יכול להצליח ולהגיע לגדולה גם מתוך פשטות וענווה. אדם יכול להגיע לסיפוק ושלמות גם בלי למלא את התאווה. לא מוכרחים להשתמש בכל אותם כלים שנראים לנו כמו האמצעי להגיע אל המטרה, לפעמים אפשר להגיע אל המטרה באופן ישיר.
עשרת ימי תשובה זה זמן של תפילות ובקשות. זמן של חשבון נפש. של התבוננות על החיים. זמן שבו אפשר להשיג קרבת השם. בתפילות לקדוש ברוך הוא אנו יכולים לבקש כל דבר שרק נרצה. בהתבוננות עמוקה אנו יכולים לסדר לעצמנו סדר עדיפויות נכון ולראות מה באמת חשוב בחיים.
אז אנו מבקשים בדרך כלל בריאות, שפע, פרנסה טובה, אהבה, שלום, הצלחה וכל שאר הדברים שאנו רוצים בחיינו. אנו חושבים על דרכי פעולה איך להשיג את המטרות. חושבים כיצד לנהל את סדר היום. חושבים על קבלות חדשות. אבל הכל נובע מתוך מה שמעסיק את עולמנו ברגעים האלו.
אמנם בוודאי שחשוב להתפלל על כל חוסר קטן שקיים בחיינו. אבל יותר מכל עלינו להתפלל על הדבר החשוב ביותר שכולל את הכל ושהוא השורש של הכל. להתפלל להיות קרובים לקדוש ברוך הוא. כאשר אנו קרובים אליו, ממילא לא נרגיש שום חוסר.
מי שנמצא בארמון המלוכה ומקורב למלך נהנה מכל התנאים שמסביב באופן אוטומטי. הוא אוכל על שולחן מלכים וחי בתוך ארמון עם כל השפע שהוא צריך. הוא לא צריך בית משלו, רכב צמוד והון בבנק, כי הוא חי בארמון עם משרתים וכל מה שהוא צריך לרשותו. אמנם שום דבר לא באמת שלו, אבל יש לו הכל.
דוד המלך אומר בתהלים "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי". כי אפילו כשנמצאים בגיהינום לא צריך לפחד מכלום כל עוד הקדוש ברוך הוא נמצא איתנו. הרי אם מקור כל הטוב והשפע נמצא איתנו, אז כל המהות של הגיהינום מתבטלת באופן אוטומטי. כאשר אנו דבוקים בהשם יתברך, אז גם הדבר הגרוע ביותר הופך להיות גן עדן.
כמובן שכדאי וראוי לכל אדם להתפלל גם באופן נקודתי על דברים מסוימים בחייו ולא לבטל את הדבר חס ושלום, אלא פשוט להוסיף לתפילה את רעיון הקרבה לבורא במקום מרכזי. לזכור את המהות והמטרה של הכל. לזכור לאן אנחנו באמת רוצים להגיע דרך אותם הכלים שהפכו להיות מרכז החיים שלנו. וכך לסדר את החיים שלנו על פי זה, השאיפות, ניצול היום וכו’.
העולם מורכב מחוסרים. כי האדם צריך להרגיש חסר וכך לשאוף לשלמות ולרצות להתקרב להשם יתברך. אלא שפעמים רבות אנו מאבדים את הדרך ושוכחים היכן נמצאת השלמות האמתית. אז אנו מתבלבלים וחושבים שאולי נוכל למצוא שלמות בתאוות או בחומריות. אבל כל אלו הם רק הכלים.
הממתק הכי טעים בעולם לא שווה כלום אם האדם חולה וקשה לו לאכול, או שאם האדם שבע מאוד ולא יכול לטעום שום דבר נוסף. כי הממתק עצמו הוא לא המטרה. אין לו שום ממשות מצד עצמו ולא אותו אנחנו באמת רוצים. הוא רק תאווה חומרית.
התאווה היא כלי שמביא אותנו להרגיש לא שלמים וכך לרצות להתקרב עוד ועוד, להתאמץ ולהשקיע בניסיון להגיע לשלמות. זה מה שמביא אותנו לרצות להידבק בהשם יתברך. אלא שאנשים שכחו את המטרה, ואז מתעסקים בדרך. אז במקום למלא את התאווה בהתקדמות צעד נוסף לדבקות, מעדיפים למלא את התאווה עם איזה ממתק או תאווה חומרית. ואז לא רק שלא מתקדמים למטרה, אלא שגם הולכים אחורה. ואז הצימאון רק מתעצם וסף הגירוי הופך לגדול יותר.
כאשר האדם מבין את המטרה האמתית, ממילא הוא יכול להתאוות לבקשות נעלות יותר, וכך הוא זוכה בסופו של דבר לקבל את הכל. גם את העולם הזה וגם את העולם הבא. גם את השפע החומרי וגם את הרוחני. גם את שלש המשאלות ואת כל מה שהוא רוצה להשיג בסכומי כסף עצומים, וגם את כל שאר החוסרים שיש לו בחיים. הוא זוכה להיות האדם השלם שלא זקוק לשום דבר חוץ מקרבה אל השם יתברך.
השם יתברך יזכה את כולנו להתאוות לקרבה אליו, להידבק בו ממש ולזכות להתמלא מאור האינסוף שיביא שפע גדול ועצום לחיינו.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה