קמצא ובר קמצא ושנאת חינם
הגמרא בגיטין נה: מביאה את הסיפור הידוע על קמצא ובר קמצא שהביאו לחרבן ירושלים. מתוך הסיפור אפשר ללמוד כמה חשוב להרבות באהבה, להתרחק משנאת חינם ולהשתדל להיות אנשים טובים יותר.
אבל למרות שכל זה נשמע ממש טוב בצורה תאורטית, ולמרות שאנו ממש סולדים מאותה התנהגות של המעורבים בסיפור של קמצא ובר קמצא, בשטח המציאות מוכיחה שקשה לנו מאוד לשלוט על עצמנו ולעצור את השנאה, וכך בלי לשים לב אנו מתנהגים בדיוק כמותם.
העניין הוא שכאשר השנאה נוגעת אלינו, היא נראית לנו כל כך טבעית, נכונה וצודקת, עד כדי כך שאנו מרגישים שזו כלל לא שנאה, ובטח שלא חינם. מרוב שהיא צבועה בורוד אנו מרגישים שזה דבר טוב שעוזר לנו בחיים.
מבחינתנו אנו לא שונאים אף אחד, רק שאחרים לפעמים לא בסדר ואז אנו מגיבים בהתאם. אצלנו זו לא שנאת חינם, אם כבר יש שנאה אז היא מגיעה מתוך צדק. אלא שזה לא רק אנחנו מרגישים כך, כי כולם מרגישים את זה וכל אחד בטוח שהוא צודק.
כשמסתכלים על הסיפור של קמצא ובר קמצא מבחוץ, קשה לנו להבין איך אנשים יכולים להתנהג בצורה גרועה שכזו. אבל כל זה מתוך שאנו לא מכירים את הדברים לעומק ולא נגועים. כששומעים סיפור, אז הדברים נראים רחוקים, אנו לא מכירים את האנשים ואין לנו רגש אליהם או נגיעות אישיות, ולכן אנו יכולים לשפוט את כל העולם.
על אחת כמה וכמה שחסרים לנו המון פרטים לסיפור, שהרי אנחנו לא יודעים מה היו הרגשות שלהם בפנים, מה האירועים שהתרחשו קודם לכן, באיזה מצב רוח כל אחד היה, אילו עיסוקים הטרידו אותו וכו’. תמיד קל לשבת לצפות מבחוץ ולתת הערות לכולם. אבל כאשר הדברים נוגעים לנו, אז אנו כבר לא מצליחים לראות וגם אנחנו מתנהגים בצורה גרועה כזו בלי לשים לב.
את הסיפור עצמו אנחנו מבינים, אבל מתייחסים אליו כדבר רחוק שלא קשור אלינו. לא רואים את הסיפור כממשי, כדמויות אמתיות שאנו יכולים להזדהות איתן, כדברים שיכולים לקרות לכל אחד מאיתנו בנסיבות מסוימות, ואז ממילא אנו לא לומדים את הלקח של הסיפור ולא משליכים את הדברים לחיינו.
כדי להבין את הדברים, נביא בקיצור את הסיפור על קמצא ובר קמצא. אדם כלשהו שהיה נכבד ועשיר ערך סעודה גדולה והזמין את כל אהוביו. בין היתר הוא שלח את המשרת שלו להזמין את קמצא שהיה אוהבו. אלא שהמשרת התבלבל והזמין בטעות את בר קמצא שהיה שונאו של אותו עשיר.
בעל הסעודה העשיר הופתע לגלות בין הסועדים את בר קמצא שונאו וגירש אותו משם. בר קמצא שלא רצה להתבייש מול כולם ביקש שיניח לו והוא ישלם לו בעבור מה שאכל ושתה, אך העשיר לא הסכים. הוא אמר שהוא ישלם לו מחצית מדמי כל הסעודה שעשה, אך העשיר לא הסכים. הוא אמר שהוא אפילו מוכן לשלם עבור כל הסעודה שעשה אותו עשיר, אבל הוא לא הסכים וגירש אותו.
בר קמצא יצא מבויש וכועס והחליט לנקום. הוא ראה שהיו גם תלמידי חכמים בסעודה שלא התערבו ולכן רצה לנקום בכולם. הוא הלך להלשין למלכות שהיהודים מורדים בהם ולא רוצים להקריב את הקרבנות שלהם. הקיסר שלח קרבן כדי לבדוק אם זה נכון, ובדרך בר קמצא הטיל בו מום בשפתיים כדי שיהיה פסול לקרבן. כאשר ראו את המום, לא רצו להקריב את הקרבן ואז הקיסר כעס והחליט לנקום ביהודים, מה שהביא לתחילתו של חורבן בית המקדש.
הרבה לקחים והרבה מוסר אפשר ללמוד מהסיפור הזה. איך שדבר גורר דבר עד שבלי לשים לב פתאום מגיעים לנפילה ענקית בלי לשים לב. איך שלפעמים עושים דברים מתוך כבוד מבלי לחשוב על הטוב האמתי. איך שכל אחד מהאנשים המעורבים בסיפור היה יכול למנוע את כל זה במאמץ קטן אילו היה טיפה מוריד מהגאווה המנופחת שלו. אבל בעיקר, אפשר ללמוד שגם אנחנו מתנהגים בצורה דומה מבלי להרגיש.
במבט ראשון על הסיפור, נראה שאותו עשיר עשה את הדבר הנבזה ביותר. כי איך יתכן לראות יהודי מתחנן שלא יביישו אותו, ומוכן אפילו לשלם על סעודה שלמה של עשירים שעולה המון לשם כך, ובכל זאת לבייש אותו כך? איך יתכן גם שכל האנשים שהיו נוכחים וביניהם גם החכמים, לא הגיבו ולא מחו על מה שהתרחש?
אמנם אנחנו לא יודעים את כל הסיפור, לא יודעים מה התרחש לפני כן, מדוע בר קמצא היה שונאו של אותו עשיר וכו’, ולכן בוודאי שאין לנו אפשרות לשפוט. אבל ממבט ראשון זה לא נראה טוב. לכן קשה לנו להזדהות עם אותו עשיר, כי ללא ידיעת הפרטים המוקדמים זה נראה שהוא בייש את חברו לחינם וזוהי ממש שנאת החינם שעליה שמענו ונראית מאוד רחוקה מאיתנו.
אבל דווקא בר קמצא שהוא אותו אדם שנפגע הוא זה שהביא את הנזק הגדול ביותר, ודווקא אתו היינו יכולים להזדהות בקלות. דווקא אותו אחד שבהתחלה ריחמנו עליו כל כך, אותו מסכן שביישו אותו וגירשו אותו מהסעודה, הוא זה שעשה את הדבר הגרוע מכל שלפעמים כלל לא מצטייר לנו כשנאת חינם. שכאילו אי אפשר להאשים אותו כיוון שכל כך התבייש ורצה לנקום, וכך כאילו שעשה צדק.
אותו בר קמצא הביא להרס וחורבן עצום, אבל אילו היינו שואלים אותו, הוא היה אומר לנו שזו כלל לא שנאת חינם. הרי הכל היה צודק לחלוטין והייתה לו לכאורה סיבה מצוינת לעשות את מה שעשה. כפי שנהוג לומר אצל הילדים “זה הוא התחיל!”.
פשוט גררו אותו לזה ולא הייתה לו ברירה. הרי ביישו וביזו אותו שלא באשמתו, והוא רק ניסה להגן על עצמו. הוא רק הגיב. דווקא כאשר אנחנו כל כך בטוחים שאנחנו צודקים, פועלים לשם הצדק ושונאים מתוך סיבה טובה, דווקא שם הניסיון הגדול ודווקא אז זה הכי מסוכן.
הרי כולנו נמצאים פה ושם בניסיון הזה של בר קמצא. לכל אחד יש ניסיונות בשלום בית. פתאום האישה זורקת איזו הערה שמקפיצה אותנו ואנו מבטיחים לעצמנו שלא נוותר לה. פתאום הבעל מגיע כועס ורוטן והאישה מחליטה ללמד אותו לקח. לכל אחד יש ניסיונות עם החברים, בעבודה ובכל מקום אפשרי.
אנשים מעצבנים אותנו ללא סיבה, למרות שלא עשינו להם שום דבר. זה לא צודק וזה כלל לא בסדר מצדם וכל האשמה היא עליהם. שיעבדו על המידות שלהם! אנחנו מצדנו היינו בוחרים לחיות איתם בשלום, אבל לאחר שהם פתחו במלחמה אנחנו לא מסוגלים לוותר להם. אחרי שהם מתחילים איתנו ומרגיזים, אז נעשה הכל כדי להראות להם שאנחנו חזקים יותר מהם. נעשה הכל כדי לנצח במלחמה.
לפעמים נראה לנו שכל העולם נגדנו. פתאום שום דבר לא הולך לנו ומכל כיוון באות רק צרות, ואז אנחנו רוצים להעניש את כל העולם ולנקום. לפעמים אנחנו בטוחים כל כך שאנחנו צודקים, ובוער בתוכנו להוכיח את זה לכל העולם. פתאום כולם נראים טועים, ונראה שכולם שונאים אותנו לחינם בעוד שאנחנו בעצמנו אנשים טובים שמחפשים את הטוב והצדק.
לכן אנו מרגישים שזה בסדר לשנוא את כל אלו שמתנהגים אלינו לא בסדר והשנאה הזו מוגדרת אצלנו כצודקת. שהם שונאים אותנו לחינם, אבל השנאה שלנו היא בעלת סיבה מוצדקת ואמתית. אלא שאנו לא מרגישים שכאן חבוי לו החורבן האמתי.
הרי אף אחד לא קם בבוקר ומחליט לשנוא מישהו שהתנהג אליו בצורה נחמדה. אף אחד לא מתהפך סתם כך ועושה רע לאנשים שרוצים בטובתו ומנסים לעזור לו. לכל שנאה יש סיבה. לפעמים זו סיבה טיפשית, לפעמים האדם עצמו טעה בשיפוט, לפעמים זו אי הבנה, לפעמים זה נובע מהמידות הלא טובות שבאדם ולפעמים דברים קטנים מתגלגלים ומתעצמים לדבר ענקי, אבל תמיד יש סיבה ותמיד זה נראה מוצדק.
לכן אם ננסה לחפש את שנאת החינם שבתוכנו, לא נצליח למצוא אותה, כי אף אחד לא מגדיר את עצמו כשונא לחינם. זה לא לחינם אלא מסיבה מוצדקת. אבל אם ננסה להבין את הדברים יותר לעמקם, נגלה שכמעט כל שנאה שקיימת, נובעת משנאת חינם.
בר קמצא הרי יכול היה לדון את כולם לכף זכות. כנראה שאם החכמים לא מחו, זה אומר שהם לא שמו לב למה שהתרחש, או שאולי פחדו להתערב, או שראו נזק גדול יותר שעלול להגיע מכך וכו’. הוא יכל לחשוב על כך שאותו עשיר נפגע ממנו מאוד בעבר ולכן התנהג בצורה הלא טובה. הרי הם היו שונאים עוד קודם לכן מסיבה כלשהי שלא סיפרו לנו. אולי הייתה איזו אי הבנה ביניהם שצריך לשבת בארבע עיניים כדי לסדר אותה וליישב את ההדורים וכדומה.
וגם אם הוא לא היה מוצא שום כף זכות לדון את כולם, בוודאי שהיה לו לחשוב שזהו רצון השם. שהרי ישנו איסור תורה לנקום ולנטור. הרי מהשמיים גלגלו את כל זה ויתכן שזהו תיקון כלשהו או חוויה שדרכה הוא יוכל להתעלות. כמו דוד המלך שאמר להניח לשמעי בן גרא שקילל אותו, כי כך השם רצה, וזה מה שהביא אותו להגיע לדרגה העצומה של רגל רביעית במרכבה.
ישנה סגולה ידועה ומוכחת שמי ששומע חרפתו ושותק אף על פי שיכול להגיב, יכול לבקש בקשה ולהיענות מהשמיים. כי זה תיקון גדול לעולם באותה שעה. זה בדיוק ההפך משנאת חינם. להתחזק באמונה שהכול השגחה פרטית. ואולי משמיים גלגלו את הדברים לבר קמצא כדי שיתעלה ויצמח מתוך הניסיון.
הבעיה היא שכאשר אנשים פוגעים בנו, הכעס משתלט עלינו עד שאנחנו מאבדים שליטה לחלוטין. במקום לראות את הדברים הנכונים ואת התמונה הגדולה, אנו רואים את הכל מצומצם ושחור. כל ההיגיון בורח וכל מה שנשאר זה רק יצר חזק ורצון לנקמה.
כשאנשים כועסים הם יכולים לעשות דברים איומים ולפגוע אפילו בעצמם. הם יכולים לשבור דברים יקרי ערך, לאבד את ממונם, להזיק לאלו שהם אוהבים, לקלל את יקיריהם ולעשות המון דברים שמיד לאחר מכן הם יתחרטו עליהם.
בר קמצא הרגיש פגוע מאוד והוא היה בטוח בעצמו שמגיע עונש לכל מי שהיה נוכח שם. אם נשפוט את הדברים בצורה שטחית כפי יכולתנו, אולי אפילו נגיע לכך שהוא צדק. אבל גם אם הוא צודק לחלוטין, זה לא אומר שזה הדבר הנכון. להלשין למלכות זה בוודאי לא הפתרון. לעשות דברים שיזיקו לכלל ישראל זה בוודאי לא רצון השם. זה בכלל לא התפקיד שלנו לשפוט ולהעניש אחרים, ובטח שלא בדבר כל כך חמור שעושה נזק כללי ומה שהביא בסופו של דבר לחורבן ירושלים.
כל יהודי צריך להפנים את הדברים ולעבוד על עצמו כך שיוכל לנהוג ביותר סבלנות. גם אם פגעו בנו, ננסה לחפש כיצד לדון אותם לכף זכות. אם אנו לא מוצאים שום דרך לדון לכף זכות, ננסה להתאפק ולהבין שזה ניסיון מהשם יתברך. בסופו של דבר אין מקריות בעולם וכל אחד סוגר בסוף דין וחשבון מול השם יתברך.
ואם גם זה קשה לנו, אז לכל הפחות נעצור את עצמנו מלעשות דברים שאחר כך אנו עלולים להתחרט עליהם. ניקח קצת זמן לחשוב על הדברים ולתכנן כיצד להגיב כך שנוכל לראות את התמונה הרחבה יותר בלי לנהוג בפזיזות. ברוב המוחלט של הפעמים נוכל להבין שהתגובה הראשונית שלנו הייתה מוגזמת ולא ראויה.
שנאת חינם או בצדק?
לכל אחד מאיתנו יש שנאה לאדם אחד לפחות. זה לא שאנחנו אנשים רעים, אנחנו אוהבים כמעט את כולם ומסתדרים עם רוב האנשים. רק אותו אדם לא מתנהג כראוי. אז אמנם אנחנו קצת שונאים, אך השנאה שלנו מוצדקת לחלוטין. היא מגיעה רק כאשר מישהו שונא, מרמה, מקלל, מכה, גוזל, מקניט או עושה לנו כל דבר רע אחר בסגנון. אם הוא זה שהתחיל, אז אין לנו כל אשמה בזה. זוהי בכלל לא שנאת חינם לכאורה, אלא שנאה מוצדקת וטובה.
אבל כדאי לדעת למה מתכוונים שאומרים “שנאת חינם”. כי אף אחד לא קם בבוקר ומחליט שהיום הוא הולך לשנוא את שמעון ודוד סתם כך לחינם. כל שנאה היא שנאה שלפחות אותו אדם ששונא בטוח שהיא מוצדקת. מכאן אפשר להבין שכלל לא קיים דבר כזה “שנאת חינם” על פי ההגדרות שלנו.
אבל בכל זאת, כולנו יודעים שבית המקדש חרב מהסיבה הזו, ואילו היינו מתקנים אותה, הוא היה מיד נבנה. מכאן נבין ששנאה כזו קיימת בינינו. ויוצא שכל שנאה שאנו מרגישים, מוצדקת ככל שתהיה, היא שנאת חינם.
כל בעל אמונה מתחיל יודע שהקדוש ברוך הוא מנהל את העניינים בעולם הזה. אף אחד לא ניזוק טיפ טיפה יותר ממה שהוא צריך לתיקון שלו. הכל מדוד ומדויק. לכן, ניתן להבין שאף אחד לא עושה לנו שום דבר רע, אלא הבורא בעצמו מביא לנו את הדברים שנראים לנו כ”רעים” לטובתנו ולתועלתנו.
כך למשל אדם שמחליט לגנוב מאיתנו, אמנם עושה זאת מבחירה חופשית שלו, אך את זה הוא עושה לעצמו מול הבורא. הבחירה שלו כלל לא נוגעת לנו. רק אם הבורא מחליט שזה יהיה טוב לתכלית שלנו אם יהיה לנו ניסיון של גנבה, אז הוא נותן את הרשות לאותו אדם לגנוב מאיתנו. אם לא, הוא פשוט ייתן לו רשות לגנוב ממישהו אחר שכן צריך את הניסיון הזה.
אותו אדם לא קשור אלינו והוא לא יכול להזיק לנו אפילו בקצה של שערה. אם זה מה שטוב לתיקון שלנו, ואותו אדם היה מחליט לבחור בטוב ולוותר על הגניבה, אז הבורא היה ממציא מישהו אחר שכן יגנוב, כי זה מה שאנו צריכים כדי להתקדם לתכלית. זה לא קשור אליו, אלא רק אלינו.
לכן לא שייך כלל לשנוא אחרים בגלל שאנו מרגישים שהם עשו לנו דברים שונים. כי השם יתברך שלח אותם לעשות זאת. זה כמו לשנוא את הדוור שהביא מכתב מצער. כמו לשנוא את נהג האוטובוס בגלל שהוא לא מגיע ליעד שאנו צריכים. וכי מה זה קשור אליהם? הם בסך הכל שליחים שמבצעים את המוטל עליהם.
אם אנו מרגישים שעשו לנו עוול, עלינו לפנות אל הבורא בתפילה, להתחזק באמונה, לבקש את כל מה שאנו רוצים ולשפוך את ליבנו לפניו. אך אין שום טעם לכעוס או לשנוא את האדם.
אנו צריכים להבין שכל הסביבה שלנו מעוצבת במיוחד בשבילנו. כולם שליחים של הבורא. לכן, כל אדם שאנו שונאים, ללא כל קשר לכל האירועים שהתרחשו אתו, מבטא את שנאת החינם שקיימת בתוכנו. אף אחד לא שונא בצדק, אין דבר כזה. הבורא ברא אותנו כדי לאהוב, לכן כל תחושת שנאה קלה שיש בתוכנו, היא שנאת חינם ועלינו לטפל בה ולהסיר אותה מתוכנו.
ובאמת אם נחזור לסיפור של קמצא ובר קמצא, וננסה לדמיין את הרקע לדברים, קרוב לוודאי שנוכל להבין את כולם ולראות שכאילו אף אחד לא אשם. כי אילו היינו מצויים באותן נסיבות יתכן מאוד שאנחנו בעצמנו היינו מתנהגים כמותם.
הרי מי יודע מה התרחש לפני כן בין בר קמצא ואותו עשיר. יתכן שבר קמצא עשה דבר כל כך גרוע ונוראי עד שלא היה אפשר לסלוח לו. אולי כשבר קמצא הגיע לסעודה, אותו עשיר חשב לעצמו שהוא בא לצחוק עליו. אולי רגשות נוראים מהעבר התחילו לצוף והוא לא יכול היה לשלוט על עצמו. אז איך אפשר להאשים את אותו אדם?
וכך אם ניקח כל אחת מהדמויות, נוכל לדמיין לעצמנו את הנסיבות השונות וכך נוכל להבין יותר, להתחבר לדברים ולראות שכולם צודקים. אנו קוראים את פרטי הסיפור ומתייחסים אליהם מתוך השכל. לא מרגישים את הרגשות שכל אחת מהדמויות הרגישה. אבל במציאות אנו פועלים בעיקר על פי רגש. ששם נמצאת השנאה.
ומכאן נשליך את הדברים לחיינו. שבכל סיפור שמתרחש בחיים שלנו, ישנה סערת רגשות שפועלת בתוכנו. אנו נסערים ממש ואז יכולים לפתח רגשות שנאה כלפי אדם כלשהו. אבל אם ניקח מישהו מבחוץ, שאינו נגוע, שיתייחס לכל הפרטים הטכניים בלבד, אז הכל ייראה אחרת.
וכפי שאנחנו ממש יכולים להסתכל על דברים מבחוץ נטולי רגש ולהסתכל על הדרך המוטעית בה פועלים אנשים. שאם שומעים על איזה סיפור בחדשות, או משהו מוזר שקרה במקום רחוק, אז מיד אנו שופטים את הדברים. וכמו בסיפור קמצא ובר קמצא. אבל כאשר הדברים מתרחשים אצלנו, אז לפעמים מאבדים את העשתונות, פועלים בצורה גרועה, מחליטים החלטות פזיזות, ועושים דברים גרועים ממש מתוך תחושה של צדק ונקמה.
עלינו לעשות השתדלות להימנע משנאה. כל שנאה. בין אם היא מוצדקת ובין אם לא. כי כמעט תמיד זו שנאת חינם שרק נראית מוצדקת מצדנו. כל אדם פועל לפי האינטרסים שלו. כשאחרים עושים זאת על חשבוננו אנו כועסים, אבל גם אנחנו בעצמנו פועלים בצורה כזו.
וכך אדם יכול לומר דבר כלשהו ללא כל כוונה רעה, והצד השני מבין את זה בצורה אחרת ואז נפגע מכך. ואז אותו אדם מתחיל לפתח שנאה, ללא כל הצדקה מצד האמת. ואז ממילא הוא מתנהג בצורה קרירה יותר עם חברו, מה שמביא גם לחברו להתחיל לפתח שנאת חינם משלו. וכך ההוא זורק מילה לא במקום, השני מגיב בצורה חריפה יותר, ולאט לאט השנאה מתעצמת בלי להרגיש.
וכולם צודקים, ואף אחד לא אשם, וכולם אנשים טובים, אבל יחד עם זה הם שונאים שנאת חינם בלי לדעת. כי הם בטוחים שזה לא חינם, אבל הם כלל לא שונים מגיבורי הסיפור של קמצא ובר קמצא.
לכן מוטל על כולנו לעשות חשבון נפש ועבודה עצמית, כדי לגלות את שנאת החינם שבתוכנו ולהוציא אותה מלבנו. השם יתברך ישלח לנו סיוע גדול מהשמיים שנצליח להגיע לאהבת ישראל אמתית. נזכה אותנו לאהבת ישראל שתתקן את עוון שנאת החינם. מתוך כך נזכה לגאולה השלמה ובניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה