הלכות תרומות ומעשרות – ט״ו בשבט
טו בשבט זהו ראש השנה לאילנות. זה אומר שהחל מטו׳ בשבט מתחילים למנות שנה חדשה לתרומות ומעשרות ולעניין ערלה. יהודים רבים לא מכירים את ההלכות השונות הנוגעות לזה ולכן החלטנו לרכז את הדברים העיקריים שחשוב מאוד לדעת. ראוי לכל יהודי ללמוד ולדעת את הדברים כדי לא להיכשל באיסורים השונים באכילת פירות וגידולים שונים.
ערלה
כאשר נוטעים עץ פרי למאכל, צריך למנות שלוש שנים, וכל הפירות שהעץ נותן במשך שלוש השנים האלו אסורים במאכל ובכל סוג של הנאה ונקראים “ערלה”. את שנות הערלה מחשבים לפי כללים מסוימים שמושפעים מתאריך הנטיעה ואלו הכללים:
א. אם נוטעים את האילן לאחר ט"ו בשבט ועד לט"ו באב, אז ארבעים וארבעה הימים האלו של סוף השנה נחשבים כשנה ראשונה (ארבעה עשר יום לקליטה באדמה ועוד שלושים יום שנחשבים כשנה). לאחר מכן צריך למנות עוד שנתיים שלמות ולאחר מכן ממתינים לט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות. כל הפירות שחנטו עד לט"ו בשבט הם ערלה, אך כל הפירות שיחנטו לאחר מכן יהיו מותרים באכילה.
ב. אם נוטעים את האילן לאחר ט"ו באב ועד לראש השנה, אז הימים האלו אינם נחשבים לשנה וצריך לחכות לראש השנה ולמנות שלוש שנים שלמות, וכך כל הפירות שיחנטו לאחר ראש השנה שלאחר שלוש השנים יהיו מותרים באכילה (ולא צריך לחכות לט"ו בשבט במקרה הזה).
ג. אם נוטעים את האילן לאחר ראש השנה ולפני ט"ו בשבט, אז צריך למנות ארבעה עשר יום לקליטת האילן באדמה, ולאחר מכן מונים שלוש שנים שלמות עד לאותו התאריך בדיוק (ויש מחמירים להמתין עד לט"ו בשבט שלאחר השנה השלישית) וכל הפירות שיחנטו לאחר מכן יהיו מותרים באכילה.
מעט לפני הזמן שהפירות יהיו מותרים באכילה (לפני ט"ו בשבט או ראש השנה, תלוי בזמן הנטיעה) ראוי לעבור על עצי הפרי ולהוריד את כל הפריחות שנפתחו כדי שלא יתערבבו פירות הערלה עם הפירות שיהיו מותרים. שהרי כל הפירות שחנטו לפני סיום שנות הערלה אסורים לעולם גם אם המשיכו לגדול ונקטפו לאחר מכן. לכן רצוי להוריד מהעץ את כל פירות הערלה האסורים כדי שאף אחד לא ייכשל בטעות.
דיני ערלה נוהגים בכל העולם, גם בחו"ל.
גם עצים הגדלים בעציצים חייבים בערלה.
אם מעבירים אילן קיים ממקום למקום, צריך למנות שנות ערלה מחדש מרגע הנטיעה במקום החדש. אך אם העבירו את האילן ביחד עם האדמה שבה הוא נטוע ויכול להתקיים בה כמו שהוא (ללא תוספת אדמה, כמו למשל שקיות פלסטיק מלאות באדמה במשתלות או עציצים שבהם אפשר להתקיים גם ללא נטיעה במקום החדש) אפשר למנות את שנות הערלה מרגע הנטיעה הראשונה (כאשר יודעים את זמן הנטיעה כמובן). וצריך במקרה כזה להעביר את השתילים בעציצים נקובים או שקיות נקובות כדי שיהיו נחשבים ליונקים מהקרקע.
נטע רבעי וחילול מעשרות
לאחר שלוש שנות הערלה, הפירות שחנטו בשנה הרביעית לנטיעה נקראים "נטע רבעי" ואותם היו מעלים לירושלים בזמן בית המקדש והיו אוכלים אותם בירושלים בקדושה. היום שאין אפשרות כזו, צריך לפדות את הפירות בשווה פרוטה. לאחר הפדיון הפירות של רבעי מותרים באכילה מיד ואין צורך בהפרשת תרומות ומעשרות.
פדיון מעשר שני או נטע רבעי: כדי לפדות פירות שיש בהם קדושה כדי שיהיה אפשר לאכלם לוקחים דבר השווה פרוטה כמו מטבע בעל ערך של פרוטה, פרי או כף סוכר (הערך של פרוטה משתנה מזמן לזמן וצריך לבדוק את השווי, בדרך כלל הוא נע בסביבות עשר אגורות פחות או יותר), ועל פי נוסח שמופיע בסידורים מברכים על פדיון רבעי (ואם לא בטוחים אם צריך פדיון אומרים את הנוסח בלי ברכה) ובכך מעבירים את הקדושה שבפרות לאותו שווה פרוטה.
יוצא בסופו של דבר שהפירות הופכים להיות מחוללים (של חול, שאין בהם קודש) ואותו דבר שווה פרוטה שלקחנו מכיל את הקדושה שבאה מהפירות ולכן אסור להשתמש בו לשום דבר וצריך לאבד אותו מהעולם (לפזר את הסוכר ברוח או להשמיד את המטבע).
אפשר לקחת מטבע בעל ערך גבוה יותר (למשל שקל או חמישה שקלים) ולחלל עליו מספר פעמים (למשל אם השווי של שווה פרוטה הוא עשר אגורות, אז ניתן לחלל עשר פעמים במטבע של שקל או חמישים פעמים במטבע של חמישה שקלים). לאחר הפדיון הראשון אסור להשתמש במטבע ולכן צריך לשמור לו מקום מיוחד שאף אחד לא ישתמש בו בטעות.
לאחר שהמטבע מתמלא, אפשר לחלל אותו על שווה פרוטה במטבע אחר (או על פרי או כף סוכר ששווים פרוטה שאותם נאבד מהעולם לאחר החילול). כפי שחיללנו את הפירות והעברנו את קדושתם למטבע, כך אפשר להעביר את הקדושה שלו למקום אחר. בצורה כזו המטבע הראשון חוזר להיות מטבע רגיל שאפשר להשתמש בו וכל הקדושה עוברת לשווה פרוטה במטבע השני.
כך אפשר לקחת שני מטבעות ובכל פעם שהאחד מתחיל להתמלא, מחללים אותו על שווה פרוטה במטבע השני, וכך ממלאים את המטבע השני בחילולים נוספים ולבסוף מחללים אותו בחזרה על שווה פרוטה במטבע הראשון. חשוב לעקוב אחרי מספר החילולים, שאם יש כבר כמות חילולים שמצטברים לסכום של המטבע, אז לא ניתן לעשות עוד חילולים באותו מטבע.
תרומות ומעשרות
כל דבר הגדל בקרקע של ישראל שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות נקרא 'טבל' ואסור באכילה. פירות, ירקות, תבואה, קטניות וכל גידולי קרקע. חייבים להפריש מאותם גידולים תרומות ומעשרות ורק לאחר מכן יהיו מותרים באכילה.
אם לא ידוע אם הפרישו תרומות ומעשרות על הפירות או לא, אז הפירות נקראים ׳דמאי׳. במקרה כזה צריך להפריש תרומות ומעשרות מספק (כי אולי לא הפרישו והפירות אסורים באכילה), אך אסור לברך על ההפרשה (כי אולי כן הפרישו ואז הברכה תהיה לבטלה). הדבר מצוי מאוד בפירות וירקות שקונים מהשוק ולא יודעים אם הפרישו מהם תרומות ומעשרות, או בפירות שמקבלים ממישהו במתנה וכל מקרה אחר בו אין פיקוח הלכתי.
ישנם חמישה סוגי תרומות ומעשרות שצריך להפריש והם תרומה גדולה, מעשר ראשון, תרומת מעשר, מעשר שני ומעשר עני. ננסה להבין כל אחד מהסוגים ולבסוף נראה כיצד יש לנהוג היום בצורה מעשית.
תרומה גדולה היא תרומה שמפרישים לכהן והוא אוכל אותה בטהרה. היום שכולנו טמאי מתים ואין אפשרות לאכול בטהרה צריך לבער אותה. השיעור של תרומה גדולה הוא כלשהו, כך שגם חתיכה קטנה של תרומה פוטרת כמות גדולה של פרי.
מעשר ראשון הוא מעשר (אחד מתוך עשר, כלומר עשירית) שניתן ללויים ואין בו קדושה כך שאפשר לאכול אותו גם בזמן הזה בטומאה. את המעשר הזה צריך לתת ללוי כלשהו, וכמובן אם יש לוי שהוא גם בן תורה זוכים בזה למצווה כפולה שגם מפרנסים תלמיד חכם שזכות תורתו תגן עלינו. אם קשה לתת ללוי את הפירות והירקות עצמם, אפשר לתת לו סכום כסף בשווי אותם ירקות ופירות של מעשר, ואז את פירות המעשר אנו יכולים לאכול בעצמנו.
תרומת מעשר היא תרומה לכהן שמפריש הלוי מתוך המעשר ראשון שניתן לו. הוא מפריש עשירית ממה שניתן לו וכך יוצא שזה שיעור עשירית מעשירית מכלל הפירות שהיו בתחילה, יוצא שתרומת מעשר זה אחד ממאה מהפירות המקוריים שהיו.
לצורך דוגמה, אם היו לנו מאה תפוחים, אז צריך לתת ללוי מעשר ראשון עשרה תפוחים (עשר אחוז), ואז הלוי צריך לתת לכהן עשירית (עשר אחוז) מתוך העשר שיש לו שזה תפוח אחד. יוצא שזה אחד מתוך מאה שהיו בתחילה. גם תרומת מעשר צריך הכהן לאכול בטהרה ולכן היום אין אפשרות כזו וצריך לבער אותה.
מעשר שני הוא מעשר (אחד מעשר) שניתן בשנים א', ב', ד', ה' לשמיטה. בעל הפירות עצמו יכול לאכול את המעשר, רק שצריך לאכלו בירושלים בקדושה. היום שאין אפשרות לאכול בקדושה, אפשר לפדות את המעשר בשווה פרוטה (מטבע או פרי ששווה סכום כסף של פרוטה, כפי שהוזכר קודם לעניין "נטע רבעי") וכך מעבירים את הקדושה בפירות לאותו מטבע והפירות הופכים לחולין כך שאפשר לאכול אותם גם בטומאה. לאחר מכן צריך לאבד מהעולם את אותו מטבע או פרי שווה פרוטה כיוון שאסור ליהנות ממנו.
מעשר עני הוא מעשר (אחד מתוך עשר) שניתן בשנים ג', ו' לשמיטה (במקום מעשר שני). את המעשר עני צריך לתת לעניי ישראל ואין בו קדושה כך שאפשר לאכול גם היום בטומאה. וכמו מעשר ראשון ללוי, גם כאן אפשר לתת את שווי הפירות ולא מוכרחים לתת לעניים את הפירות עצמם.
כללים בהפרשת תרומות ומעשרות
לא מפרישים ממין אחד על מין אחר. ולמשל אם יש עגבניות ומלפפונים, אז צריך להפריש תרומות ומעשרות מהעגבניות לחוד ומהמלפפונים לחוד. אמנם בנוסח שאומרים אפשר להפריש כמה ביחד, אבל לעניין השיעור שצריך לעשר, צריך לעשר מכל מין בפני עצמו את הכמות הנדרשת.
ראש השנה למעשרות לתבואה ולירקות הוא א' תשרי. ראש השנה לפירות האילן הוא טו' בשבט. יוצא מזה שאם מלקטים ירקות לפני ראש השנה, הם חייבים במעשרות של אותה שנה שעברה (לעניין מעשר שני או מעשר עני), ואם מלקטים לאחר ראש השנה, אז חייבים במעשרות של השנה החדשה.
לעניין הירקות קובעים את השנה לפי זמן הלקיטה, אך בפירות הולכים לפי החניטה (חוץ מאתרוג שהולך לפי הלקיטה) ולכן פירות שחנטו לפני טו' בשבט עדיין שייכים לשנה הקודמת (גם אם קוטפים אותם לאחר מכן), ורק אלו שחנטו לאחר טו' בשבט שייכים לשנה החדשה.
לא מפרישים מעשרות משנה אחת על השנייה, כך שאם חלק מהפירות חנטו לפני טו' בשבט וחלק לאחר טו' בשבט, אי אפשר לקחת מהפירות האלו מעשר על הפירות האחרים, אלא עורכים מעשר נפרד לאלו שחנטו לפני טו' בשבט ומעשר נפרד לאלו שחנטו לאחר טו' בשבט. כך גם בלקיטה של ירקות צריך מעשר נפרד לאלו שנלקטו לפני ראש השנה ומעשר נפרד לאלו שנלקטו לאחר ראש השנה.
בשנה השביעית שהיא שנת שמיטה צריך להפקיר את פירות השדה כך שכל יהודי יוכל לקחת ולאכול מהם. כאשר מפקירים את הפירות כראוי, הם פטורים מתרומות ומעשרות לגמרי. גם את שנת השמיטה מחשבים מראש השנה על פי זמן הלקיטה בירקות, ובפירות האילן מחשבים מטו׳ בשבט על פי זמן החנטה.
הפרשת תרומות ומעשרות – הלכה למעשה
ברוב הסידורים אפשר למצוא את הנוסח להפרשת תרומות ומעשרות. ישנם הרבה נוסחים שונים וזה משתנה מסידור לסידור, אבל הרעיון בכולם הוא זהה. הנוסח קשה להבנה למי שלא מכיר את הדברים ולכן ראוי ללמוד את הנושא לפני כן כדי להבין מה אנחנו אומרים.
הלכה למעשה: אנו שוקלים את הפירות או הירקות ולוקחים בידינו מעט יותר מאחד חלקי מאה מהמשקל הכולל. כך למשל אם יש לנו ק"ג אחד של עגבניות (שזהו אלף גרם), אז לוקחים חתיכה של מעט יותר מחלק אחד ממאה, כלומר עשר גרם ועוד מעט (למשל עשר וחצי או אחת עשרה גרם סה”כ).
החלק האחד ממאה יהיה תרומת מעשר (שזה עשירית לכהן מתוך העשירית שנותנים ללוי), והמעט הנוסף יהיה התרומה הגדולה (שכל שיעור מועט פוטר את הכל). אלא שצריך לעשות את ההפרשה לפי הסדר ולכן התרומה הגדולה קודמת, לאחר מכן מעשר ראשון ורק אז תרומת מעשר. לכן אנו אומרים בנוסח שהאחד ממאה (שזה תרומת המעשר) יישאר בינתיים טבל והחלק הנותר יהיה תרומה גדולה.
מציינים צד כלשהו (צפון, דרום) כדי להבדיל חלק מסוים מהשאר. הצד לא משנה, העיקר שנאמר את זה כדי להגדיר צד כלשהו. וצריך לשים לב לא להגדיר שני עניינים שונים באותו צד. וכמו למשל שאם הגדרנו את צד צפון למעשר ראשון, לא נוכל להגדיר אותו גם למעשר שני או מעשר עני וכו’. ובסידורים כבר מובא הנוסח ואפשר פשוט לעקוב ולומר את הנוסח עם הצדדים שמוגדרים שם.
לפני שאומרים את הנוסח הנ״ל צריך לברך ש״ציוונו להפריש תרומות ומעשרות״ אם הפירות הם טבל ודאי. שאנו יודעים בוודאות שהם חייבים במעשר ואף אחד לא הפריש עליהם תרומות ומעשרות. אך אם יש ספק כלשהו (דמאי, פירות מהשוק וכו'), אז מבצעים את הפרשת התרומות והמעשרות ללא ברכה.
לאחר שסיימנו עם התרומה הגדולה, נשאר בידינו האחד ממאה שנותר טבל. אנו אומרים שאנו מצרפים אותו ביחד עם עוד תשעה חלקים כמוהו מכלל הפירות שנמצאים על השולחן (אחד חלקי מאה ביד ועוד תשעה חלקי מאה בפירות על השולחן, סה״כ עשירית) וזה מעשר ראשון שצריך להינתן ללוי. לא צריך לקחת את המעשר הזה, אלא מספיק לומר בפה ולתת צד כלשהו כדי להגדיר אותו.
מתוך המעשר הראשון ללוי, ישנו האחד ממאה שבידינו שהוא תרומת מעשר. את מה שבידינו (תרומה גדולה ותרומת מעשר) אנו שמים בצד שלא יתערב עם השאר כיוון שהוא אסור בהנאה מתוך הקדושה שהוא קיבל, כיוון שהוא מיועד לכהן לאכילה בקדושה. לכן שומרים עליו בצד ולאחר הפרשת התרומות ומעשרות צריך לאבד אותו (אפשר לשרוף או לקשור בשתי שקיות ולזרוק לפח).
לאחר מכן נשאר לנו מעשר אחד נוסף שהוא משתנה לפי השנים שאותן מחשבים לפי שנת השמיטה. בשנים א׳,ב׳,ד׳,ה׳ לשמיטה צריך להפריש מעשר שני. בשנה השלישית והשישית לשמיטה צריך להפריש מעשר עני במקום. חשבון השנים מתחיל בראש השנה לעניין לקיטת הירקות ומתחיל בטו׳ בשבט לעניין חנטת הפירות. לדוגמה, בירק שלקטנו בסוף השנה השנייה לשמיטה צריך לעשות מעשר שני. אך בירק שלקטנו כמה ימים לאחר מכן לאחר ראש השנה של השנה השלישית לשמיטה צריך לעשות מעשר עני. בפרי שחנט בשנה השלישית לפני טו׳ בשבט (גם אם קטפנו אותו מהעץ לאחר טו׳ בשבט) צריך לעשות מעשר שני עדין כמו בשנה השנייה, כיוון שרק לאחר טו׳ בשבט מתחילה שנת המעשר של הפרי ואז מתחילה השנה השלישית לפירות.
אם יודעים לאיזו שנה שייכים הפירות, אז אומרים את נוסח המעשר המתאים (שני או עני) ופשוט מגדירים לו צד בפירות (למשל אומרים שהמעשר השני יהיה בדרומו של הכלי שמכיל את הפירות). אם לא יודעים לאיזו שנת מעשר שייכים הפירות, אז פשוט עושים תנאי ואומרים שאם צריך מעשר שני אז כך וכך, ואם צריך מעשר עני אז כך וכך.
בשנים השייכות למעשר שני יש לחלל את המעשר על שווה פרוטה (כפי שהוסבר לגבי נטע רבעי) כדי שנוכל לאכלו בטומאה. אם יודעים בוודאות שזה שייך לשנת המעשר השני, אז מברכים על פדיון מעשר שני. לאחר החילול אפשר לאכול גם את פירות המעשר השני. בשנים השייכות למעשר עני, יש לתת את פירות המעשר לעניים. אם זה לא מתאפשר, אפשר לחלק לעניים את שווי הפירות בכסף. כעת הפירות תוקנו ומותרים באכילה.
בסידורים השונים מובא הנוסח המלא להפרשת תרומות ומעשרות. בדרך כלל מלווה במעט הסברים וכללים (מתי לברך ומתי לא, מתי לומר נוסח כזה או אחר וכו׳…) ומומלץ ביותר להשתמש בזה. השם יתברך יזכה אותנו לשוב אל בית המקדש בקדושה ובטהרה ויחדש ימינו כקדם לקיים הפרשת תרומות ומעשרות כבראשונה במהרה בימינו אמן.
תכנים נוספים דומים:
לא הודגש מעשר ראשון ללוי יש לתת לו כסף בבחינת הלוואה שלאט היא נמחקת או שמסכים הוא לקבל עבור כל מעשר הראשון של השנה
לא הודגש שמעשר עני גם כן ניתן בדרך של הלוואה כנ"ל כפי שעושים במכון התורה והארץ למשל
שלום יאיר ותודה רבה על ההארה הנפלאה.
באמת לא הדגשנו את זה, כי יש כל מיני דרכים לתת מעשר ראשון או עני. הדרך שציינת (הלוואה) היא מצוינת, אבל דרוש פירוט רב של איך לבצע זאת (צריך למשל לעשות מעשה קניין כמו שצריך עם אדם נוסף בכל פעם שמעשרים כדי לנכות מסכום ההלוואה וכו׳).
ניסינו להישאר עם עיקרי הדברים, ובאמת הכי טוב ומוסכם לכולם זה לתת את הפירות עצמם ללוי או לעני. מי שלא יכול, יש אמנם כל מיני עצות, אך השתדלנו לא להיכנס אליהן יותר מדי כדי להשאיר את הדברים בצורה פשוטה יחסית.
חשוב לציין שכל האמור פה זה רק עיקרי הדברים שייכנסו למודעות של האנשים וכמובן שכדי לדעת את הדברים כראוי מוכרחים ללמוד אותם היטב מתוך ספרי הפוסקים.
השם יברך אותך בכל טוב.
שלום רב ותודה על כל המידע המונגש באתר האם אפשר לבצע מעשרות לפי כמות ולא לפי משקל? לדוגמא רכשתי 10 מלפפונים ,אזי אקח מלפפון 1 ועליו אבצע את כל הנדרש , ואם אפשר לחדד בצורה פשוטה יותר את שלבי התרומות והמעשרות בבקשה , לא בטוח שהבנתי עד הסוף מה עלי לעשות בכל קנייה של ירקות ופרות
בברכת בשורות טובות
אפשר בתנאי שלוקחים יותר ממה שצריך. וצריך לשים לב, כי לפעמים יש חלק מהפירות גדולים וחלק קטנים יותר.
מכל מקום לא צריך אחד מתוך עשר, אלא אחד מתוך מאה. כך שמתוך עשר מלפפונים, אפשר לקחת מעט מאחד המלפפונים, ולהעריך שיש בו יותר מאחד ממאה (ולמשל רבע מלפפון בינוני הוא בוודאי יותר מאחד ממאה, כי עשירית מלפפון זה אחד ממאה, ורק שלא בטוח שכולם שווים, אז לוקחים מעט יותר).
ואז השלבים הם כאלו:
א. לוקחים את החלק של המלפפון (או כל פרי אחר) שחתחנו, ומחזיקים ביד. ואז אומרים את הנוסח שאחד ממאה ישאר טבל והיתר בצד ימין יהיה תרומה גדולה על הכל.
ב. אחר כך צריך להפריש מעשר ראשון, ואומרים האחד ממאה שביד, ביחד עם עוד תשעה חלקים כמותו בצד צפון (יוצא סה״כ עשרה חלקים מתוך מאה שזה מעשר) יהיו מעשר ראשון, ואותו אחד שנמצא אצלנו ביד יהיה תרומת מעשר (שזה מעשר מן המעשר).
ג. לפי השנים צריך להפריש מעשר שני או מעשר עני. ואם זה מעשר שני, צריך לחלל אותו על משהו ששווה פרוטה.
בסופו של התהליך, מה שהחזקנו ביד (תרומה גדולה ותרומת מעשר) נאסר בהנאה וצריך לאבד אותו מהעולם (שמים בדרך כלל בשתי שקיות וזורקים לפח).
אם מחללים על דבר ששווה פרוטה, גם אותו צריך לאבד מהעולם.
זה פחות או יותר באופן כללי, כדאי לעבור שוב על המאמר, וכן להסתכל בנוסח בסידורים כדי להבין טוב יותר את העניין.