התלונות מושכות לחיינו תאוות – פרשת בהעלותך

ראובן פיזנטי | ט״ו בסיון ה׳תשע״ג | פרשת בהעלותך

פרשת בהעלותך מביאה את סיפור המתאוננים שהתלוננו על אכילת המן: “ויהי העם כמתאוננים רע באזני השם…” (במדבר יא’, פסוק א’). ולאחר התלונות התורה מציינת שבערה בהם אש. וצריך לדעת שישנו קשר הדוק בין השניים, שהתלונות הן שמביאות תאוות לא רצויות.

מיד לאחר מכן הערב רב שהיה עם בני ישראל התאוו תאווה. “והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישובו ויבכו גם בני ישראל…” (במדבר יא’, פסוק ד’). מתוך התלונות של העם הם הגיעו לתאוות. התלונות עצמן הן שגוררות תאוות ומכניסות אותן לחיינו.

התלונות הן בעצם הבעת מחאה על חוסר כלשהו. ומתוך התעסקות באותו חוסר, אנו מתמקדים בצד השלילי של החיים. שהרי לכל אדם יש דברים טובים בחייו וישנם דברים פחות טובים. ואם הוא מתלונן, זה אומר שברגע זה ממש הוא מתעלם מהצד החיובי וחושב דווקא על הצד השלילי.

כתוצאה מכך, אותו אדם מזמן דברים שליליים לחייו, ובעיקר תאוות. שהרי מתוך הרגשת החוסר, הוא רוצה למלא את עצמו. אבל מרוב התמקדות בצד השלילי, הוא מנסה למלא את עצמו בדברים שליליים. ואז כל מיני דברים טיפשיים הופכים להיות לתאווה בשבילו, שכאילו אותם דברים הם שיכולים לסדר לו את החוסר.

הוא בטוח שאם הוא ישיג את אותה תאווה, אז החוסר שלו יתמלא. וכל זה מתוך התלונות, שהעצימו והדגישו את אותו חוסר. שהרי אילו היה מתמקד בצד החיובי, אז כלל לא היה מתלונן ורק אומר תודה על כל הנסים המופלאים מתוך רגש נפלא של הכרת הטוב. ואז ממילא לא היה מרגיש שום חוסר ולא היה נותן מקום לתאוות להיכנס והיה רק מתקדם בעבודת השם.

הדבר קורה גם אצלנו בחיי היום יום מבלי שנשים לב. התלונות השגורות בפינו מבעירות בתוכנו אש. אנחנו בוערים בתוכנו על כל הדברים השליליים, מתמלאים בכעסים ובחיפוש אחרי השלמת החוסרים. ואלו מביאים לחיינו תאוות שקריות ולא רצויות שהופכות את חיינו לאומללים עוד יותר.

התלונות מצמצמות את הראייה שלנו לראות את הצד השלילי בלבד ואז מתוך הצמצום, התאווה הטיפשית נראית לנו כדבר עצום וכאילו שזה הדבר הכי חשוב בחיים. אם התלונות הן שהביאו את התאוות, אז אפשר ללמוד מכאן שההפך מהתלונות, כלומר הכרת הטוב, זה הדבר שיכול להעלים את התאוות מחיינו.

כאשר אדם מסתכל על הדברים בצורה רחבה, הוא יכול לפעול מתוך יישוב דעת ולבחון את כל ההשלכות. לכל דבר הרי יש צדדים חיוביים ושליליים ומכל דבר אפשר להוציא את הטוב.

אבל כאשר אדם מצומצם, נמצא בלחץ או בעצבות, אז דברים ברורים פתאום הופכים למעורפלים והוא מצליח לראות רק חלק קטן ומצומצם מהתמונה. כעת כל דבר קטן ייראה לו כענק. הדבר דומה לפירור של לחם ליד נמלה. אם נסתכל עליו נבין כמה הוא קטן כי אנו רואים תמונה רחבה של כל המרחב מסביב. אבל אותה נמלה רואה לטווח קצר ומצומצם בהתאם לגודל שלה ולכן אותו פירור נראה לה ענק.

כאשר דברים טיפשיים נראים לנו כענקיים, הם פתאום מקבלים משמעות וחשיבות גדולה יותר. פתאום כל גרגיר קטן יכול להראות לנו כמו הדבר החשוב ביותר בחיים. מכאן מגיעות התאוות לחיינו, מתוך הצמצום וההסתכלות הנקודתית. כאשר משתלטת עלינו תאווה מסוימת, אנו מרגישים שזה הדבר הכי טוב בעולם ואם נשיג את התאווה נהיה מאושרים כל כך וכל החיים שלנו יהיו טובים יותר. אבל זו רק זווית ראייה מוטעית ושקרית שנעלמת לאחר זמן.

ננסה להיזכר באותם רגעים בהם אנו מרגישים לא מרוצים ומתלוננים ונתבונן באותם רגעים כדי לדעת כיצד זה משפיע עלינו. כאשר אנו מתלוננים על דבר מסוים, אנו מתרכזים בשליליות של הדברים ומתמקדים בחצי הכוס הריקה. הריכוז הזה בצד השלילי של הדברים מחמם אותנו ומבעיר בנו אש. אנו הופכים לכועסים, עצבניים ומרירים מרוב האש שבוערת בנו עד שאפילו דבר קטן ושולי יכול להקפיץ אותנו ממקומנו. פתאום כל דבר קטן מפריע לנו והכל נראה גרוע.

אדם יכול לחזור הביתה כועס ואז כל מילה של האישה או הילדים יקפיצו אותו לשמיים. הוא יכעס עליהם ויגיב בעצבים בלי שום יחס למציאות. כי הוא מחובר כעת לשורש לא טוב ומושך כרגע משם את השפע שלו.

הדבר מביא לנו חוסר עצום, כאילו שחס ושלום אין לנו שום דבר בחיים. גם אדם שיש לו הכל בחיים חוץ מדבר אחד קטן שלא הצליח להשיג ירגיש שאין לו כלום ללא שום פרופורציות למציאות. הוא שוכח שיש לו בריאות, משפחה, אוכל לאכול, בגד ללבוש, קורת גג וכו’, הוא רק רואה את מה שחסר לו שעדיין לא הצליח להשיג.

אנשים שבוחרים חס ושלום לשים קץ לחייהם עושים את זה מתוך המקום הזה של הצמצום. כי הם לא מעריכים את החיים שלהם מתוך מחשבה שהכול גרוע ושלילי. הם לא מצליחים לראות את הדברים הטובים בחייהם כי כעת הם רואים רק דבר אחד קטן ונקודתי וחושבים שוהי התמונה השלמה.

זה מדהים איך שכל אדם רוצה להיות כמו מישהו אחר. אנשים מסתכלים על אנשים מפורסמים ומצליחים ורוצים להיות במקומם, אבל אותם מצליחים ומפורסמים רחוקים מהאושר וגם הם לא מרוצים מחייהם. כל אחד חושב שאם הוא היה מוצלח יותר, עשיר יותר, יפה יותר או שהנסיבות מסביבו היו שונות, אז כאילו הכל היה טוב. אבל גם אחרים חושבים כך ויוצא שכולם מסתכלים על החוסרים של עצמם ועל מה שיש לאחרים, וכך יוצא שאף אחד לא מרוצה ממה שיש לו וכולם מתלוננים.

אותו חוסר שאנו מרגישים מביא אותנו לאשליות שאומרות לנו שאם רק נצליח להשיג את הדבר הקטנטן הזה, נהיה המאושרים ביותר בכל העולם. אם היינו יכולים להיות כמו השכן שנראה מאושר, או כמו האנשים ה’מצליחים’ שנתפסים אצלנו כמופלאים, אז כאילו שהכול היה טוב.

מיותר לציין שגם לאחר שאנו מצליחים להשיג את הדבר, צצים להם הרבה חוסרים חדשים ואנו כלל לא מרגישים סיפוק ואושר. הרי לכל אדם קרה שהוא רצה משהו שהיה בטוח שיהפוך אותו למאושר עלי אדמות, ולאחר שהצליח להשיג אותו ההתלהבות ירדה והתאווה התחלפה בדבר חדש שאותו הוא רוצה להשיג. אותן אשליות שקריות נקראות בשם תאוות. הן מציגות לנו את העולם דרך משקפיים שצובעות את הכל מסביב בשחור חוץ מאותה תאווה שכאילו תסדר לנו את כל החיים.

אותן תאוות אינן אמתיות והן לא באמת מה שאנו רוצים בחיים, אך אנו מפתחים לעצמנו אשליה שקרית כאילו שזה הדבר החשוב והטוב ביותר בשבילנו. לכן הקדוש ברוך הוא נותן לעם את הבשר שהם מבקשים, אבל רק את זה ובכמות ענקית. לא יום אחד ולא יומיים, אלא חודש ימים “עד אשר יצא מאפכם” (במדבר יא’, פסוק כ’).

אחרי שמקבלים את התאווה בכמות גדולה, אז מבינים היטב שבאותה תאווה אין ממשות. פתאום אפשר לראות ולהבין בעצמנו שאנו לא באמת רוצים את אותה תאווה. אחרי שאוכלים את הדבר הטעים ביותר לטעמנו במשך חודש שלם בלי הפסקה, כבר אי אפשר להסתכל על זה מרוב סלידה מהדבר. פתאום אנחנו מבינים שלא זה מה שבאמת רצינו ולא את זה אנחנו מחפשים.

כי התאווה לא יכולה לקדם אותנו או להפוך אותנו לשמחים או מאושרים יותר, אלא היא בסך הכל שקר שמראה לנו תמונה מצומצמת שהגיעה מתוך הראיה הלא טובה שהייתה לנו בעקבות כל התלונות. כשהתאווה רחוקה מאיתנו וקשה להשגה אז היא נראית מרחוק כמשהו נכסף, מרוב המרחק היא נראית מטושטשת ואנו משלימים את הטשטוש עם הדמיון הוורוד שלנו. אך כאשר אנו מקבלים את התאווה בכמות גדולה ורואים אותה מקרוב, אפשר לגלות את האמת ואנו מבינים את האפסיות שלה.

אדם יכול לחלום להיות כמו איזה דמות מוצלחת שהוא מכיר. הוא יכול לפנטז להיות מפורסם, עשיר ומוצלח כמו אנשים שהוא שומע עליהם. הוא יכול לחשוב שהחיים של אדם מסוים הם מושלמים ואילו רק היו לו חיים דומים הוא היה מסופק ולא צריך שום דבר מעבר לזה. אבל אם אותו אדם היה בוחן מקרוב את הדברים, אילו היה חי עם אותה דמות שהוא מעריץ, אילו היה קרוב יותר לאותה תאווה שהוא מרגיש, אז פתאום הוא היה מבין שאין בזה כלום. הוא היה מבין שזה ריק מתוכן. שאותה דמות נערצת אינה שונה מכל אדם אחר וגם היא מלאה בתאוות ותלונות על החיים.

התלונות מביאות לצמצום בראיה שלנו. כאשר רואים את התמונה המצומצמת ומתלוננים, אז חושבים שיש ממשות בתאוות ריקות מתוכן. לעומת זאת אם נבחר להרחיב את הראיה שלנו, נזכה להתרחק מכל התאוות. אם התלונות מביאות את הצמצום והתאוות, אז ההפך יביא לנו את ההרחבה ויבטל אותן התאוות.

במקום להתלונן אנו צריכים ללמוד לומר תודה. מידת הכרת הטוב היא חשובה מאוד והיא מביאה אותנו להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהתמקד בדברים הטובים. כאשר אנו מתמקדים בדברים הטובים אנו ממלאים את חיינו ולא מרגישים חוסר. כאשר חיינו מלאים ברוחניות ובשמחה, אין מקום לאותן תאוות שקריות. כך אנו יכולים לבטל את אותן תאוות וכלל לא להסתנוור מכל מה שלא נמצא בהישג ידינו.

כעת הרבה אנשים ישאלו את עצמם מדוע בכלל שירצו לוותר על התאוות? שהרי נראה שאם נצליח להשיג אותן, זה יוכל לתת לנו סיפוק. מתוך החיצוניות, נראה לנו שאדם שמשיג את התאוות שלו הוא מאושר יותר ואדם שמבטל את התאוות הוא אומלל. כל אחד מאיתנו היה מעדיף להשיג את דירת החלומות ואת הרכב שהוא חולם עליו מאשר לבטל את התאוות האלו ולהפסיק לרצות את דירת החלומות והרכב. אך האמת שהדבר הפוך, שהרי אדם שמבטל את התאווה שלו לא נזקק לדבר וכך אין לו את החוסר.

הדבר דומה למישהו שזולל מאכל מזיק כלשהו בלי הפסקה ומרחם על אדם אחר שלא אוהב את המאכל. אבל אותו אדם שלא אוהב את המאכל כלל לא מרגיש חוסר, הוא לא מפסיד שום דבר כי התאווה לדבר לא קיימת אצלו. במאכל עצמו אין הנאה, אלא בסיפוק שאנו מרגישים לאחר שמילאנו את החוסר שהיה בנו.

כך למשל אם אדם יהיה שבע ומרגיש כבדות רבה וכאב בטן לאחר שאכל המון, אז עכשיו אם יביאו לו את המאכל האהוב עליו הוא כלל לא ייהנה ממנו. כי כעת אין לו חוסר שהוא צריך למלא. רק כאשר אדם רעב הוא יכול ליהנות מהאוכל. כי לא האוכל עצמו גורם לו הנאה, אלא מילוי התאווה והחוסר שהוא מרגיש. אם אין לו תאווה לאוכל אז הוא לא ירגיש שחסר לו משהו ולא יהיה לו שום צורך למלא את התאווה.

אדם שעובד על עצמו ומבטל את התאווה לא מרגיש חוסר סיפוק וייסורים מתוך דיאטת כאסח שהוא עושה לעצמו בכוח, אלא אדם כזה מרגיש שבע מתוך מאכלים בריאים וטובים יותר ומאכלים לא טובים כלל לא מגרים אותו.

ומובן הדבר שזה לא רק בענייני אכילה, אלא שכל תאווה נראית לנו ככזו שתמלא לנו את החוסר. ואז ממילא אנו נכספים להשיג אותה. אבל כאשר יש לנו אפשרות לבטל את החוסר עצמו, אז מובן שזה יסיר גם את הרצון לתאווה, ואז לא נרגיש שום חוסר כלל גם בלעדיה.

וכמו שאדם מעשן מרגיש תאווה לכך, ואם מרחיקים ממנו את הסיגריות הוא מרגיש ממש נורא. אבל אדם שמבטל את התאווה לעישון מעצמו לחלוטין משיג הרבה יותר ממי שמצליח להשיג סיגריה. הוא כבר לא צריך אותה כלל. הוא לא חושב לעצמו כמה זה כיף לעשן ורק שהוא מוכרח להגביל את עצמו, אלא מראש הוא לא רוצה בכך ואין לו שום תאווה לזה.

ככל שנכיר טובה לקדוש ברוך הוא על כל החסדים שהוא משפיע לנו, ככל שנתחזק באמונה ונלמד לומר תודה, ככל שנפקח את העיניים לראות את כל הניסים המופלאים וההשגחה המלווים את חיינו, כך נזכה לבטל את התאוות השקריות ולהרגיש מסופקים ומאושרים יותר מתוך המציאות הקיימת. שהשם יתברך יבטל את כל התאוות מלבנו ויזכה אותנו להתאוות רק אליו.