השגות מעל כל טבע – פרשת בחוקותי
תחילת פרשת בחוקותי מתארת את הדברים הנפלאים שיתרחשו אם בני ישראל ילכו בדרך השם יתברך. בין התיאורים ניתן לראות שחמישה מאיתנו ירדפו מאה אויבים שייפלו לפנינו, ומאה מאיתנו ירדפו רבבה. אבל המפרשים מתעכבים על העניין הזה, כי אם חמישה ירדפו מאה, זה אומר שכל אחד רודף אחרי עשרים. מה שאומר בחישוב פשוט שמאה צריכים לרדוף אלפיים, אז צריך להבין כיצד התורה הקדושה הגיעה לרבבה?
מכאן מבינים את הכוח האדיר שיש לרבים. לחמישה יהודים שמתאחדים יש כוח גדול, אבל למאה יהודים שמתאחדים יש כוח עצום מעל כל פרופורציה. זה לא כוח פי עשרים כפי שהיחס מראה, אלא פי הרבה יותר. הדבר דומה לאדם שמנסה להרים חפץ כבד ביותר ומצליח רק להזיז אותו מעט וכך גם חברו מנסה ולא מצליח להזיז הרבה, אבל כששניהם מתאחדים הם מצליחים להרים ביחד את החפץ ולהזיז אותו ממקום למקום. ההצלחה של כל אחד בפני עצמו היא אפסית, הוא לא עושה חצי עבודה אלא כמעט ולא עושה כלום. אבל כשמתאחדים מצליחים, כי זה לא כוח כפול, אלא הרבה מעבר לזה.
מכאן נוכל להבין כמה כוח יש לנו בפוטנציאל. תארו לכם אילו מהפכות אפשר לעשות בעולם אם כל עם ישראל יתאחד ויתגבש יחדיו. תארו לכם איזה כוח יהיה למיליוני יהודים שחוברים יחד והולכים בכוח התורה הקדושה. כמה כוח יש לקבוצה ענקית ומגובשת שעושה את רצון השם יתברך.
אבל אם נתבונן היטב נוכל להבין שלא מדובר רק על כוח של רבים מול יחיד, אלא על כל דבר ועניין שמגיע בכמויות גדולות יותר. ככל שנגדיל כמויות במסירות הנפש לעשות את רצון השם ובהשתדלות להידבק בהשם יתברך, כך נוכל לזכות לכוחות על טבעיים מעל כל פרופורציות.
אדם עושה השתדלות מסוימת, ואז מתחיל לעשות חישובים שאם יעשה השתדלות כפולה אז יקבל תוצאות כפולות. אבל הדבר כלל לא כך. כי ברגע שיש יותר השתדלות, יותר השקעה, יותר מסירות נפש וכו’, אז לא מקבלים תוצאה גדולה יותר בהתאם ליחס, אלא פי כמה וכמה בלי פרופורציות.
למשל אדם שלומד תורה שעה ביום זה דבר מבורך, ועל פי זה הוא בוודאי יקבל תוצאות מסוימות בהספק הלימוד שלו וכך גם השכר בשמיים שלו יהיה רב. אבל אם יוסיף שעה נוספת אז אמנם הוא הכפיל את זמן הלימוד שלו, אבל ההספק והשכר לא יהיו כפולים, אלא הוא יקבל סיעתא דשמייא עצומה להספיק פי כמה וכמה והשכר יהיה בתוספת עצומה ללא כל שיעור. לכן לא דומה שעה של תורה ועוד שעה של תורה לשעתיים רצופות של לימוד תורה שהוא פי כמה וכמה.
כשאדם משתדל בצורה רגילה לעשות נחת רוח להשם יתברך, אז הוא מקבל פחות או יותר יחס רגיל. אבל כשאדם משתדל מעט יותר מהרגיל, אז היחס הוא פי כמה. וכשאדם מחליט למסור נפש למען התורה, אז כל המציאות מתהפכת רק בשבילו.
לכן אומרים שעדיף אחת בצער ממאה שלא בצער. כי אדם יכול ללמוד תורה ולקיים מצוות בצורה “ממוצעת” שיחסית מתקבלת אצלו והוא רגיל בה, ועל זה הוא לא יזכה למשהו משמעותי ממש.
אבל אם פעם אחת הוא יהיה ממש עייף אחרי סעודת שבת למשל, ואז ירגיש כבדות נוראה והעיניים ייעצמו לו, עד שירצה לסגור את הספר וללכת לישון, אבל בסוף יחליט לעשות מסירות נפש ויישאר ללמוד עוד חמש דקות, אז הוא חושב שהוא למד שעה ואז באופן יחסי זכה לעוד קצת לימוד של חמש דקות. אבל באמת אותן חמש דקות של מסירות נפש שוות הרבה יותר מאלפי דקות של לימוד תורה באופן “רגיל”. לכן גם אדם לומד את רוב חכמתו בלילה, שדווקא כשקשה ויש בחינת לילה, אז הוא מוסר נפש וזוכה לדברים עצומים.
וזה יסביר גם מדוע יש סיפורים בגמרא על תנאים ואמוראים שמספרים מדוע זכו להאריך ימים, או האם יש להם חלק לעולם הבא, ואז מספרים על איזה מעשה או הנהגה טובה שלהם. ולכאורה אותם תנאים ואמוראים מלאים בתורה ומצוות שכל חייהם רק עסקו בזה. ומה השאלה עליהם בכלל? ומדוע מזכירים רק איזה מקרה קטן ופעוט לכאורה?
אלא שאותו מעשה טוב ואותה הנהגה טובה שעשו מתוך מסירות נפש, שווים הרבה יותר מכל מה שעשו בכל חייהם בצורה “רגילה” במאמץ סביר. לכן עדיף לעשות כל החיים שלא לשמה, כדי שזה יביא אותנו אפילו רק פעם אחת לשמה. שאז כל המאמץ יהיה שווה.
לפעמים אנשים מקבלים חולשה בלימוד. כי אדם שעושה חישובים מגיע למסקנה שאם הוא לומד עמוד גמרא ביום ובקושי מבין משהו, אז כדי לסיים את כל הש״ס עם הבנה מינימלית ייקח לו ארבע עשרה שנה, ואם הוא ירצה להבין וללמוד בעיון הוא צריך בערך ארבעים שנה, וזה עוד בלי לזכור את כל מה שלמד. אבל חוץ מזה צריך גם לעשות חזרות, וצריך ללמוד גם הלכות, בית יוסף ופוסקים, וגם מוסר, פרשת שבוע, נביאים, כתובים, משניות, ירושלמי, ראשונים, אחרונים, מדרשים, חסידות, קבלה ועוד דברים רבים שמסתכמים במשהו כמו ארבע מאות וחמישים שנה, אם יהיה לימוד טוב בלי הסחות הדעת.
אבל מצד שני, רגע לפני שהאדם מתייאש, אפשר להיזכר ברבי עקיבא שעד גיל ארבעים לא ידע אפילו לקרוא ולכתוב. בכל זאת הוא החליט ללמוד במסירות נפש ותוך עשרים וארבע שנים העמיד עשרים וארבעה אלף תלמידים.
ובאמת רואים את זה בחוש, שאת רוב החכמה שלנו אנחנו מקבלים במתנה. אנחנו לפעמים מתאמצים ומשתדלים כל כך להצליח בדבר מסוים ולא הולך לנו. לעומת זאת ישנם דברים אחרים שבאים לנו כל כך בקלות ללא כל מאמץ. כי כשהקדוש ברוך הוא רוצה לתת לנו חכמה אז הוא נותן את זה במתנה ואז יש הרבה סיעתא דשמייא.
רבנים גדולים כתבו ספרים רבים שרק לסדר את החומר ולקרוא את ספרי המקורות שהביאו צריך לקחת משהו כמו חיים שלמים. ובכל זאת הם עצמם הוציאו עשרות ספרים תוך כדי שלמדו בעיון בכל הספרים שהזכירו וגם עסקו גם בדברים אחרים. כי אצל השם יתברך אין טבע. הכל מתקיים אצלנו בנס.
כשעושים יותר מדי חישובים, אז עלולים לשקוע בייאוש. אבל כאשר קופצים למים מתוך אמונה פשוטה זוכים לראות ישועות. בתיה בת פרעה ראתה את התיבה עם משה רבינו ביאור במרחק של שלושים אמה ממנה (בערך חמישה עשר מטרים). אדם נורמלי היה מבין שאין לו סיכוי, אבל היא שלחה את ידה כדי לתפוס אותו ללא כל היגיון. ואז השם עשה לה נס והאריך את ידה.
כשאדם מוסר נפש הוא פתאום מגלה שבדרך ניסית הוא הצליח הרבה מעבר למה שציפה. פתאום הוא רואה הצלחה בלימוד שלו. הוא לומד כמה שעות ומספיק חומר של כמה ימים. אי אפשר לעשות חישובים, כי כאשר יש סיעתא דשמייא אז הכל הולך בצורה טובה יותר, מהירה יותר ויעילה יותר.
הקדוש ברוך הוא יכול לעשות שנתעכב במשך יום שלם על אותה שורה בגמרא, נקרא אותה שוב ושוב ולא נבין בכלל מה שאנו קוראים. מצד שני הוא גם יכול לעשות שנעבור על כמה דפים ביום אחד, מתוך הבנה יסודית בעיון של הדף. אין שום נוסחה או טבע, אלא הכל תלוי בברכת השם יתברך.
זו גם הסיבה שלא כדאי למשל למנות את הכסף שיש לנו בארנק. כי אדם שעושה חישובים מדויקים יודע שיש לו כך וכך, ואז כשהוא מבזבז הוא מחשב בדיוק כמה נשאר לו וכך הוא נמסר בידי הטבע וחוקי המתמטיקה. אבל כשאדם לא בודק ורק סומך על השם יתברך, אז הוא מוציא ומוציא והשם יתברך נותן לו ברכה בכסף כך שיספיק לכל צרכיו.
כך הדבר עובד בכל עניין. ככל שנאמין בטבע ונשכח את השם חס ושלום, כך נימסר ביד הנהגת הטבע. אבל ככל שנמסור נפש להשם יתברך, כך נזכה לברכה והצלחה במעשי ידינו ללא כל יחס. כל שינוי קטן וכל השתדלות מועטה תוריד לנו שפע כפול ומכופל ללא כל שיעור. השם יתברך יזכה אותנו להשתדל עוד ועוד ללכת בדרכיו, וכך לזכות לדברים נשגבים והשגות נפלאות מעל כל טבע.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה