אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו – פרשת בשלח
לאחר שבני ישראל עברו את הים, הם הגיעו למרה והחלו להתלונן על חוסר במים לשתות. ואז השם יתברך עשה נס שמשה השליך עץ למים והם הפכו למתוקים. לאחר מכן הגיעו למדבר סין והחלו להתלונן בצורה קשה וחריפה יותר. עד כדי כך שהאשימו את משה ואהרן שהוציאו אותם ממצרים ולא נתנו להם להישאר שם. ואז השם יתברך שוב עושה להם נס ומוריד להם את המן.
ולכאורה הדבר תמוה מאוד, שהרי בכל פעם אחרת שבני ישראל התלוננו הדבר גרר לאחר מכן עונשים כבדים ומכות קשות. שהרי זה חוסר גדול באמונה וכפיות טובה נוראה. שיש מישהו שעושה להם טובה עצומה, שמוציא אותם מעבדות לחירות, ממוות לחיים, וכל זה בליווי של נסים עצומים וישועות גדולות, והם מתלוננים ומאשימים וגומלים רעה תחת טובה.
ועם כל זה, בפעמים האלו לא מצינו שהעם נענש על התלונות שלו. ואפילו להפך, שלאחר התלונות שלהם הם זכו לנסים עצומים. שבאותו מן היה אפשר לטעום טעם גן עדן בעולם הזה. ויוצא שכאילו קיבלו פרס עצום למרות כל התלונות שלהם, ושלא הקפידו עליהם כלל. ואם כן צריך למצוא את ההבדל שבין הפעמים האלו שלא נענשו לבין אותן פעמים שכן נענשו בעונשים כבדים בעקבות התלונות.
אם נתבונן ביחסים הורים וילדים לעניין חינוך הילדים, ובעיקר אם ההורים קשים ותקיפים, אז ההורים דורשים מהילדים משמעת בכל מחיר. ואם הילדים לא שומעים לקולם, אז ההורים מענישים אותם עד שיחזרו למוטב.
אלא שכל זה קורה רק כאשר הילדים גדלים מעט. אבל כאשר הילדים הם תינוקות קטנים, אז כל זה לא שייך עדיין. גם אם הבן הקטן יעשה מעשי שטות, וגם אם לא יקשיב לאביו, מכל מקום הכל יתקבל ברחמנות וסלחנות יחסית. וגם אם צריך לתת עונש, העונש יהיה קל יחסית בהתאם למיקום של הבן.
וכאשר התינוקות בוכים ומתלוננים, אף אחד לא חושב עליהם ככפויי טובה. אף אחד לא חושב שהם גומלים רעה תחת טובה. ואדרבא, מיד כשהם בוכים כולם רצים כדי לעשות את רצונם ולהרגיע אותם. אבל כאשר יתבגרו, אותן פעולות ממש שהם עושים כעת לא יתקבלו בסלחנות. אדם מבוגר שבוכה כמו תינוק ומתלונן על אחרים שלא נותנים לו דברים שהוא רוצה הוא מפונק יתר על המידה וצריך לעבור קצת חינוך כדי להעריך את מה שעושים בשבילו.
וכך הדבר הופך למובן יותר אצל העם. שכאשר יצאו ממצרים, עדיין לא נגמלו מתחושת העבדות. ברגע אחד עזבו את כל ההרגלים שלהם ויצאו למדבר בלי לדעת כלום כמעט. הם היו מבולבלים ועדיין קצת בהלם מהשינוי. הם כמו ילדים קטנים שעדיין לא הבינו מי זה אבא שלהם שבשמיים וכיצד מתנהלים הדברים. אז איך אפשר להאשים אותם?
אלא שכל זה היה רק בהתחלה. אבל אי אפשר להמשיך להשתמש בתירוץ הזה שוב ושוב. לכן בפעמים הראשונות, מיד לאחר היציאה ממצרים, השם יתברך כביכול מעלים עין מהתלונות ואפילו נענה לבקשותיהם. אבל לאחר שהם כבר עוברים דרך ארוכה וכבר מיושבים בדעתם, אז כבר אין תירוצים ומשלמים על טעויות.
וכך היא דרך הנהגת העולם. שהקדוש ברוך הוא אינו בא בטרוניא עם בריותיו. הוא לא ’מחפש’ אותם ולא רוצה לתפוס אותם בקלקלתם. הוא בוודאי לא רוצה להעניש ולגרום לנו לסבול ולהצטער. הוא אוהב אותנו ומבין את היצרים והמוגבלות שלנו, ולא מבקש מאיתנו דברים שמעבר ליכולות שלנו.
אבל כאשר האדם עצמו כבר מוכן וראוי להתקדם לשלב הבא, ורק שהוא מתעצל ולא רוצה להתאמץ ולהשקיע בעשיית רצון השם, אז כבר נכנסים עונשים לתמונה שיעוררו אותו. אדם לא יכול לבוא בטענה שהוא לא למד תורה ולא הכיר את השם יתברך. כי היה עליו לעשות את ההשתדלות מצדו כדי ללמוד ולהכיר.
משמיים מזמנים לאדם ניסיונות רבים במהלך חייו, דרכם הוא יכול להתעלות. הוא לא צריך לקפוץ שלושים מדרגות ואף אחד לא מצפה ממנו למה שמצפים מאנשים אחרים ברמה רוחנית גבוהה יותר משלו. יתייחסו אליו בסלחנות בהתאם למקום שלו.
אבל מצד שני, כן יצפו וידרשו ממנו לעלות מדרגה אחת לרמה רוחנית גבוהה יותר מזו שהוא נמצא בה כעת. כך שהוא לא יכול להתעלם ולחשוב שאין לו שום מחויבות. משמיים ידאגו שהוא יתעלה במדרגות הקודש, בין אם זה יהיה מעצמו ובין אם זה יהיה בעל כורחו מתוך עונשים חס ושלום.
וזהי התשובה להרבה אנשים מבולבלים שמנסים להבין את דרך הנהגת השם. שמצד אחד יש אנשים שנלחצים מאוד, ששומעים על כל המצוות שעליהם לקיים למרות שלא הורגלו בהן, או על הנהגות ופרישות של גדולי ישראל, ואז חושבים שאין להם שום סיכוי. אז אותם אנשים צריכים לדעת שאף אחד לא ידרוש מהם את כל זה, אלא שכל אחד לפי מעלתו צריך להתקרב להשם יתברך מתוך המקום שלו ולעשות השתדלות לקיים את מה שביכולתו. לכן אין כלל ממה לפחד ולהילחץ.
אבל מצד שני יש אנשים רגועים מדי, שלוקחים את הזמן בטענות שהם עדיין לא בשלים וחושבים שיימלטו ממחויבות מתוך שלא למדו תורה ואינם יודעים כיצד לקיים הלכות וכו’. אז אותם אנשים צריכים לדעת שאמנם לא דורשים מהם להיות כמו משה רבינו, אבל בוודאי שדורשים מהם להתקדם ביחס לכלים שנתנו להם וביחס למקום הרוחני המיוחד שבו הם נמצאים. ואם הם נשארים להתנהג כמו תינוק שבוכה גם בגיל מבוגר יותר, אז כבר לא יתייחסו לזה בסלחנות.
וכך עלינו להתייחס לקדוש ברוך הוא. שמצד אחד עלינו להתפלל אליו ולדבר אליו ממש כמו בן שמדבר לאביו. הוא קרוב אלינו ורוצה בטובתנו. אבל מצד שני אסור ללכת עם זה רחוק ולפרוק יראת שמיים מעלינו, כי יש עניין באותה יראה, שהיא מזיזה אותנו ומביאה אותנו להתאמץ.
לכן הכל בנוי על העניין הזה של אהבה ויראה. שמוכרחים לעשות מתוך אהבה, אבל מוכרחים גם לשמור על יראה ופחד כדי להתרחק מעברות וטומאה. כך גם אנו אומרים בתפילה “אבינו מלכנו”, שמצד אחד הוא אבינו ממש, אבל מצד שני אסור לאבד את היראה ולכן הוא מלכנו שאנו חייבים בכבודו וביראתו. וכך אנו מתחננים בראש השנה, אם כבנים ואם כעבדים. כי באמת שתי הבחינות שייכות אצלנו.
וזוהי עבודת השם שכל יהודי צריך לעבוד, שבלעדי זה העבודה אינה שלמה. שמצד אחד צריך את ה”שמאל דוחה”, שאדם צריך גם לפחד, ללמוד על העונשים, לשמוע על גיהינום, לדעת שאין משוא פנים וכו’. אבל מצד שני צריך את ה”ימין מקרבת”, שצריך לעשות את הכל בנועם ולדעת שהשם אוהב אותנו כמו אב וכל העונשים נועדו כדי להביא אותנו למקום טוב יותר ולהטיב לנו.
הקדוש ברוך הוא לא בא בטרוניא עם בריותיו בנוגע לדברים שמעבר ליכולות שלהם. הוא מתייחס בסלחנות ומראה המון אהבה. לא מחפש להכשיל ורוצה רק בטובתנו. אבל הוא כן דורש מאיתנו את הדברים המותאמים למקום הרוחני שלנו. כל אדם מוכרח להתקדם, לנסות להתעלות, להתקרב יותר לקדוש ברוך הוא, לקיים עוד מצוות, ללמוד עוד תורה ולעשות את כל מה שהוא כן יכול. ועל זה בוודאי שיבואו אליו בטענות אם יבחר להתעצל. שזהו תפקידו ולשם כך הגיע לעולם.
השם יתברך יזכה אותנו לעשות את עבודת השם בשלמות, מתוך אהבה ויראה, כך שנתעלה למקומות נשגבים ונתקרב אליו עוד ועוד.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה