הקדוש ברוך הוא נושא אותנו – פרשת האזינו
כאשר אנו רואים את עצמנו כאנשים בעלי כוח והשפעה, קשה מאוד להגיע לאמונה שלמה ואמתית. יש לנו הרבה תכנונים לעתיד טוב יותר וכל אחד רוצה בלבו לסדר את העולם, אבל אנחנו לא באמת אלו שקובעים ומחליטים. ואז יוצא שבכל פעם שהרצונות שלנו לא מסתדרים היטב עם המציאות, זה מביא אותנו למשבר באמונה. אנחנו חושבים לעצמנו כיצד יתכן שהעולם מתנהל בצורה שונה מזו שאנו מצפים לה, ולא מוכנים לקבל את המציאות.
כל הדאגות שלנו נובעות מהמקום הזה, שאין לנו שליטה על המציאות והיא יכולה בכל רגע לסתור את התוכניות שלנו. כל הכעס שאי פעם חווינו נובע מזה, שהרי אדם כועס ומתעצבן רק על דברים שנוגדים את הרצונות שלו. כל עצבות שהרגשנו בחיינו הגיעה משם, שהרי אדם מתעצב רק מתוך אכזבה מהמציאות שלא תואמת לציפיות שלו.
כך כל המידות השליליות נובעות מאותו עניין של גאווה. כאשר האדם חושב שהוא מסובב את העולם, ואז פתאום הדברים מסתדרים אחרת, הכל מתרסק והוא מבין שהעולם מתנהל בלעדיו ובניגוד לרצונו, אז רגשות שליליים מתחילים להתעורר בתוכו.
לעומת זאת, שורש כל המידות הטובות הוא מידת הענווה. לכן נאמר על משה רבינו שהוא הענו מכל האדם ולכן התמנה למנהיג של ישראל שיתווך בינינו לבין הקדוש ברוך הוא ויוריד את התורה אלינו מהשמיים. אבל צריך להבין יותר לעומק מהי אותה ענווה, שהרי משה רבינו הנהיג את ישראל וכולם הכירו אותו ואת גדולתו, אז איך שייך להגיד שהיה ענו? הוא היה הרי האדם המפורסם ביותר בכל ישראל, ומצינו שגם היה תקיף מאוד מול העם כשהיה בכך צורך.
יותר מזה, גם אם נאמר שהקדוש ברוך הוא הביא אותו לגדולה והוא עצמו נשאר ענו, זה עדיין קשה, כי ברור לנו שאם משה רבינו היה מוותר לכל אחד ומנמיך את עצמו מול כולם, אז בוודאי לא יכול היה להנהיג את העם. הוא לא היה מצווה אותם על שום דבר (כי היה חושב שהוא לא ראוי), הוא לא היה פוסק שום דבר (שהרי היה חושב שהם מבינים טוב יותר ממנו) וכך לא יכול היה לעשות שום דבר.
תארו לכם מנהיג שמחליט להיות ענו, ראש מדינה אחרת רוצה ממנו כסף ושטחים, אז הוא נותן לו, כל השרים באים בדרישות, אז הוא מנמיך את עצמו ונותן להם להחליט מה שהם רוצים, וכך הוא נותן לכל מי שבא לדרוך עליו והוא לא מעז לצייץ. ברור לנו שמנהיג כזה לא יצליח והוא גם יפיל לקרשים את כל העם שלו.
אם כן, אפשר להבין שענווה זה לא להרגיש ולהיות “כלומניק”. זה לא לתת לכולם לדרוך עלינו ולחשוב שאנחנו אפסים וטיפשים. להפך, ענווה כזו עלולה בקלות להזיק לנו ולהכניס אותנו לייאוש ודיכאון, לרמוס את כל השאיפות שלנו ולגרום לנו להרגיש חסרי יכולת. כל זה בוודאי לא ענווה אמתית.
מהי ענווה אמתית?
ענווה אמתית היא דווקא ההכרה בכוח העצום שלנו. הבנה שאנחנו בני מלכים. אלא שבן של מלך מבין שיש לו כוח עצום, אבל רק מתוך שאביו המלך נותן לו את הכוח. בן של מלך מבין שללא אביו הוא לא נחשב לכלום. הוא יכול לקבל את כל מה שהוא רוצה מאביו המלך, אבל אין לו שום כוח מצד עצמו.
ענווה היא הכוח להכיר באפסיותנו מול הקדוש ברוך הוא. להבין שאנו כלום ביחס אליו, שאין לנו כלום מעצמנו, אבל בכל זאת יש לנו הרבה, כי הוא נתן לנו מתנת חינם. לא בגלל שמגיע לנו (שזוהי גאווה לחשוב כך), אלא בזכות חסדי השם עלינו שנתן לנו אפילו שלא מגיע לנו. הוא נתן לנו את כל החיים שלנו, את השכל, את המשפחה, את הממון, את האוכל, את הבריאות, את השמחה ואת כל מה שאי פעם חווינו.
מעבר להבנה הזו שהוא נתן לנו הכל, צריך להבין שהוא גם עושה בשבילנו הכל. שהרי אין לנו כוח משל עצמנו והכל בא ממנו. ולא רק שהוא עושה בשבילנו הכל, אלא הוא נושא אותנו על הגב שלו, מניק אותנו ומספק לנו את כל צרכינו, בזמן שאנחנו מתפנקים כמו תינוקות שמקבלים את הכל מההורים שלהם בלי מאמץ. אנחנו חושבים שאנחנו פועלים, אבל בעצם השם יתברך הוא שעושה את הכל.
פרשת האזינו מלמדת אותנו את העניין הזה: “כנשר… ישאהו על אברתו”, “השם בדד ינחנו”, “ירכיבהו על במותי ארץ”, “ויניקהו דבש מסלע” (דברים לב, פסוקים יא’ – יג’).
הקדוש ברוך הוא נושא אותנו כמו נשר שנושא את הגוזלים שלו. הוא מרכיב אותנו על הארץ ומזיז עניינים בזמן שאנחנו חושבים שאנחנו אלו שפועלים ועושים את הכל מעצמנו. כמו אבא שמרכיב את בנו על כתפיו והבן חושב שהוא גבוה, או שהוא מרכיב אותו על האופניים והבן חושב שהוא זה שרוכב מהר, או שהוא נותן לו דחיפה על הבימבה והבן בטוח שיש לו כוח רב לנסוע.
אין לנו שום כוח מעצמנו, כל מה שיש לנו זה מתנת חינם מהקדוש ברוך הוא. אנחנו כמו הילדים הקטנים בלונה פארק שרוכבים על המתקן של הסוסים שמסתובב ועולה ויורד ומרגישים על הגובה. אבל אם נחפש סביבנו וננסה לגלות את הקדוש ברוך הוא, נוכל לראות שכל העולם הזה הוא תפאורה בלבד והשם יתברך הוא זה שפועל מתוכנו.
לכן “הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים”, כי אין לנו שום כוח משל עצמנו, אפילו לא כוח של בחירה, מלבד הבחירה ביראת שמיים. אדם יכול להחליט אם ללכת בדרך טובה או לא, אדם יכול להתפלל שיהיה טוב, אבל מה שיהיה בדרך זה כבר בידיים של הקדוש ברוך הוא בלבד. זוהי ענווה אמתית.
וזה גם מבהיר לנו את עניין המנהיגות, שהרי משה רבינו היה העניו מכל האדם ולכן התבטל לחלוטין לקדוש ברוך הוא. אך זה לא אומר שהוא נתן לכולם לדרוך עליו, שהרי הגן על כבוד התורה והעביר את הדברים אל העם. אלא שתמיד דאג לבדוק מהו רצון השם, ולא פעל על פי רצונו האישי שלו. הוא ביטח את הרצון שלו כדי להכיל את רצון השם.
במקום שהיה צריך להילחם הוא נלחם ובמקום שהיה צריך להוכיח הוא הוכיח. הוא היה כמו צינור שמעביר את הדברים ממקום גבוה בשמיים אל המקומות הנמוכים יותר כאן בארץ. לא היה לו במה להתגאות מצד הכוח של עצמו, אבל הוא בוודאי הכיר בכוח שהקדוש ברוך הוא העביר דרכו.
הדבר דומה לגבאי צדקה שבא עשיר ונותן לו תקציב עצום של עשרות אלפי שקלים לחודש. אותו גבאי צדקה יודע היטב מה יש בידיו, אבל מצד שני בוודאי שהוא לא יתגאה בזה ויחשוב שכל הכסף הזה שלו. הוא פשוט נבחר להיות הכלי שמעביר אותו הלאה.
דרך ההתבוננות בעניין הזה, אפשר להגיע לאמונה שלמה ואמתית. בלי דאגות על דברים שלא מסתדרים, כי אנו יודעים שהקדוש ברוך הוא מסדר אותם כרצונו ואנו לא צריכים לשלוט בזה. בלי כעסים על דברים שמפריעים לרצונות ולשאיפות שלנו, כי אנו יודעים שהשם יתברך מסובב את העולם לפי הרצון שלו. בלי עצבות, כי אנו יודעים שהשם יתברך אוהב אותנו ונושא אותנו ועושה את הכל לטובתנו, כמו הנשר שדואג לגוזלים שלו וכמו אב שנושא את בנו הקטן ושומר עליו.
נמלא את חיינו בהרבה שמחה ואמונה, כי אנו יודעים ומבינים שאנו לא באמת עושים שום דבר, אלא הקדוש ברוך הוא סוחב אותנו ביחד אתו ומרכיב אותנו על גבו. לא צריך להתעקש לסדר את כל העולם על פי רצוננו, אלא לעשות את ההשתדלות ולתת לקדוש ברוך הוא לנהל את העניינים.
אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן
רבי נחמן כותב בליקוטי מוהר”ן (תנינא קיב’): “אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן”. אבל הניסוח של הדברים נראה לכאורה מעט בעייתי. כי אם נניח שרבי נחמן רצה לעודד אותנו ולהסביר לנו שאין יאוש בעולם כלל, אז למה צריך להאמין שאפשר לקלקל? למה לא לומר בפשטות ש”תמיד אפשר לתקן”. כל החלק הראשון הוא לכאורה מיותר, שהרי צריך להגיד שבכל מקרה יכולים לתקן ולא רק אם מאמינים שיכולים לקלקל. מדוע האמונה בתיקון צריכה להיות תלויה באמונה בקלקול?
העניין הוא שעל פי מה שלמדנו בפרשה, הקדוש ברוך הוא עושה את הכל. לכן מובן שאי אפשר כלל לקלקל וממילא גם לא צריך שום תיקון. כדי להאמין שאפשר לקלקל האדם צריך להיות בעל הרבה גאווה. אז אם האדם הגיע למקום של גאווה, שהוא חושב שהוא כל כך משפיע עד כדי כך שהצליח “לקלקל” את העולם שהשם יתברך ברא, אז שישתמש באותה גאווה שלו שיבין שגם אפשר לתקן.
הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם והוא שם כל אחד בדיוק במקום בו הוא צריך להיות. אמנם הוא נתן לנו בחירה, אבל הבחירה הזו היא רק בשבילנו. הבחירה משפיעה על עצמנו בלבד, לעניין שכר ועונש ולהתקדמות הרוחנית שלנו. כפי שאמרו חז”ל: “הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים”. אנחנו יכולים לבחור רק בין טוב לרע, אבל את כל נסיבות החיים הקדוש ברוך הוא מגלגל כפי רצונו.
כשאנו אומרים שמישהו קלקל והזיק, הכוונה שהוא התרחק מהקדוש ברוך הוא, מהטוב האינסופי. אבל בוודאי שאי אפשר לקלקל את האינסוף המושלם. אף אחד לא יכול לשבש לקדוש ברוך הוא את התכניות שלו. האדם צריך להיות בעל גאווה ענקית ומנופחת כדי לחשוב שיש לו כוח לקלקל את העולם נגד רצון השם יתברך.
כל מציאות העולם היא שקרית וכל כוחות האדם הם מהשם יתברך. הנשמה הרוחנית היא חלק אלוקי ממנו והוא גם ברא לנו את הגוף הגשמי, הוא נתן לנו את הכוחות הפנימיים והוא גם נותן את כוחות ההתנגדות, הוא ברא את היצר הטוב והוא ברא את היצר הרע, הוא מקיים אותנו ואת כל מה שמסביבנו, הוא הכל.
אין עוד מלבדו, מה שאומר שכל הכוחות שייכים אליו ולנו אין כוח כלל. בתוך אינסוף רוחני כל יכול וללא כל גבול, לא שייך לחשוב שאולי אנחנו הקטנים והמוגבלים השפענו וקלקלנו את העולם. ביחס לאינסוף אנחנו אפסים שלא יכולים להשפיע.
אמנם ברור שכל חטא מרחיק אותנו מהמטרה וברור שהמצוות מקרבות אותנו אל השם יתברך. וזוהי הכוונה של רבותינו הקדושים שמשתמשים בביטויים כמו “להחריב” או “לקלקל”, שבאים לסבר את האוזן כדי להעביר לנו מסר. יש דברים רוחניים שקשים לתפיסה מתוך העולם הגשמי בו אנו חיים ולכן מעבירים לנו את הלימוד דרך מושגים שנתפסים, כמו קלקול ותיקון.
אבל ברור לחלוטין שהקדוש ברוך הוא מושלם ואין שום קלקול בעולם שברא, וגם מה שנדמה לנו כקלקול, יתברר בעתיד כדבר טוב שסייע לנו להגיע אל התכלית. כפי שנהג לומר נחום איש גמזו: “גם זו לטובה”. לעתיד לבוא נברך על הרעה כשם שאנו מברכים על הטובה, כי נוכל להבין שהכול היה לטובה, גם הדברים שנתפסו כלא טובים בדעתנו.
כל מה שאנו רואים כעת בתור קלקול, זה רק מקוצר הראיה שלנו לפנימיות הדברים. על פי האמת הכל טוב ואין שום קלקול. הקלקול שאנו רואים זה החטאים שלנו שמרחיקים אותנו מהאמת.
אנו מסתכלים על העולם דרך הזגוגית המלוכלכת שלנו וכך חושבים שכל העולם מלוכלך. אבל גם אם חטאנו, זה רק ריחוק זמני. הריחוק לא אומר שיש ממש משהו מקולקל, כי אפשר להתקרב בחזרה מתי שרוצים. כמו מישהו שמתרחק ממשפחתו ונוסע למקום מסוים, הוא אמנם רחוק אבל הוא לא קלקל שום דבר. הכל נשאר כמו שהיה וברגע שהוא יחליט הוא יוכל לחזור בחזרה.
אבל למרות כל זאת, האדם לרוב נוטה להתגאות ולחשוב שיש לו ממשות. האדם אוהב את הרעיון שיש לו כוח והשפעה ולכן קשה לו לקבל שהאינסוף אינו מושפע מכלום ואין שום אפשרות של קלקול. האדם רוצה להרגיש שהוא משפיע ולכן הוא מאמין שהוא יכול לקלקל.
הדבר מביא לייאוש כאשר אדם מסתכל על העבר שלו ועל כל החטאים שעשה. לכאורה נדמה לו שאחרי שקלקל כל כך הרבה, כבר נדמה שאין שום סיכוי להחזיר את המצב לקדמותו. לא יעזרו הסיפורים שנספר לו על הכוח העצום של התשובה, לא יעזור לספר לו כמה חשוב להתקרב להשם יתברך, נראה לו שהכול אבוד. הוא מסתכל על המצב שלו וחושב לעצמו שהוא קלקל כל כך הרבה עד שאין כבר שום סיכוי להחזיר את המצב לקדמותו.
לכן רבי נחמן מלמד אותנו שלא יכולים לקלקל כלל וממילא אין יאוש בעולם כלל. אדם לא צריך לחזור אחורה בזמן ולהתחיל לתקן את כל החטאים שעשה, אלא פשוט לעשות תשובה, כלומר לשוב לקדוש ברוך הוא ולחזור למצב בו היה בתחילה. אדם שעשה חטאים במשך חמישים שנה והתרחק מהשם יתברך, יכול ברגע אחד להתקרב בחזרה וכל החמישים שנה האלו נמחקים. בלי תיקונים ובלי מאמץ כמעט, רק עם כוונה אמתית ורצון טהור ונקי.
הגמרא מספרת לנו ש”יש קונה עולמו בשעה אחת”. לא משנה כמה חטאנו בעבר, מה שמשנה זה היכן אנו נמצאים כעת. אדם שחוזר בתשובה מתוך אהבה יכול להפוך את כל החטאים והעוונות שלו למצוות. יוצא שאין באמת קלקול, אלא רק הסתרה של התמונה הגדולה והשלמה שגורמת לנו לחשוב שהדברים לא בסדר כפי שהם.
אז אדם לא יכול לקלקל. אבל אם בכל זאת אנחנו מתעקשים להיאחז בדמיון של “כוחי ועוצם ידי”, כאילו שיש לנו כוח משל עצמנו, ואז אנו מאמינים שכן יכולים לקלקל, אז בא רבי נחמן ומלמד שכבר נוכל להמשיך עם האמונה באותו כוח ולהאמין שגם אפשר לתקן. כי אם יש לנו ממשות וכוח משל עצמנו בו אנו יכולים להשתמש כדי לקלקל, אז עם אותם כוחות וממשות נוכל להשתמש לתיקון הדברים המקולקלים.
הרי זה אבסורד שאנשים מגיעים לייאוש, כי או שאנחנו אפסים שלא יכולים כלל לקלקל, או שאם כן יש לנו כוח לקלקל אז נוכל להשתמש באותו כוח גדול שיש לנו כדי לתקן. אם אדם מרגיש חזק ובעל כוח ועצמה, עד כדי כך שהוא חושב שהרס דברים בחייו, שייקח את החוזק והעצמה האלו וינצל אותם כדי לתקן את מה שקלקל. ואם אתה מבין שאתה אפס ואין לך שום כוח לתקן, אז אתה צריך לשמוח, כי מעולם לא היה לך כוח וכך יוצא שאף פעם לא קלקלת.
אדם שנמצא לבדו בקרון של רכבת שנוסע במהירות של מאה וחמישים קמ”ש עלול להיכנס ללחץ ודאגות. מרוב חרדה הוא יכול לרוץ בתוך הרכבת כדי לברוח מהסכנה. הוא רואה עצים ועמודים חולפים במהירות מבעד לחלון, ואז הוא מתכופף כדי שלא יפגעו בו.
אבל ברגע שהוא מבין שאותו קרון מחובר לקטר עם נהג מיומן, אז הוא יכול להירגע, לשבת בכיף ולשמוע איזה שיעור תורה בנגן. כי הוא יודע שהוא יגיע לאותו היעד באותה הצורה, בין אם הוא ירוץ בתוך הרכבת מתוך לחץ כמו משוגע, בין אם יתכופף ויקפוץ כדי לברוח מהמכשולים בחוץ, ובין אם הוא יישב במקום וירגע.
ואמנם הקרון עדיין נוסע באותה מהירות מפחידה, אבל אותו אדם יודע שיש מי שמנהיג אותו, ולכן הוא יכול להסיר את הפחד. הוא מסיר מעליו את האחריות וסומך על נהג הקטר ועל המסילה שיובילו אותו ליעדו בבטחה. הוא מבין שהדבר לא תלוי בו.
על אחת כמה וכמה שאנחנו יכולים להירגע כשאנו סמוכים ובטוחים שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מנהיג אותנו לדרך טובה. כי השם יתברך נושא אותנו ממש, ואז ממילא הוא דואג לכל מה שצריך. השם יתברך יזכה אותנו לענווה, ולהבנה שכל הכוחות בעולם הם שלו והוא זה שנושא אותנו ועושה את הכל.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה