מאמץ שמביא אמונה – פרשת וארא
כאשר משה מעביר לבני ישראל את המסר שהשם יתברך שלח להם, הם לא שומעים אליו. אבל לכאורה זה נראה קצת תמוה, כיוון שבפרשה הקודמת כתוב שהעם כן האמינו לדבריו של משה. אז מדוע פתאום הם לא מוכנים לשמוע לו?
ואמנם היה אפשר להסביר בפשטות שמאז הפעם הקודמת, בינתיים הרי פרעה הספיק להכביד עליהם את העבודה. וכך אפשר לומר שאמנם האמינו בתחילה, אבל לאחר מכן שראו שלא זו בלבד שלא נגאלו אלא שגם המצב שלהם הפך לגרוע יותר, אז אולי התייאשו וחשבו שאין לזה סיכוי.
אלא שצריך לדקדק עוד יותר, שאם העם האמינו בתחילה כפי שהובא בפרשה הקודמת, אז מדוע בכלל היה צריך לשלוח להם מסר נוסף על ידי משה? מדוע השם יתברך שולח את משה שוב ושוב כדי לשכנע את בני ישראל שהם הולכים להיגאל?
הדבר דומה לאדם שמשכנע את חברו שיבוא אתו למקום כלשהו, עד שאותו חבר משתכנע ומסכים. ואז ביום למחרת הוא שוב בא אליו ומנסה לשכנע אותו. והרי אם אתמול הוא כבר אמר שהוא מסכים, אז מדוע צריך להמשיך לשכנע אותו שוב ושוב?
ואמנם האמונה היא חלק הכרחי בגאולה ולכן מוכרחים לחזק את בני ישראל. אלא שכאן הם כבר האמינו בתחילה, אז מדוע צריך לדבר אליהם ולהמשיך לשכנע אותם לאחר שכבר הסכימו לדברים והביעו את אמונתם?
גם מדוע הקדוש ברוך הוא נותן לבני ישראל קשיים לאחר שהם כבר מאמינים, ולאחר מכן שולח את משה ואהרן שיחזקו את האמונה שלהם לאחר הרפיון שנוצר אצלם באמונה? והרי היה אפשר מראש לא לתת קשיים וכך לא היה נוצר רפיון והיו ממשיכים להחזיק באמונתם?
מהי באמת אמונה?
אלא שצריך להבין שאמונה אמתית לא מגיעה בקלות. כולם חושבים שהם מאמינים ויכולים לספר לאחרים כמה הם מאמינים גדולים. כי זה קל להאמין כאשר האמונה מגיעה בפשטות ובקלות. אם זו אמונה ללא מאמץ שלא דורשת מאיתנו שום דבר, אז בוודאי שיהיה אפשר להאמין בקלות.
אם למשל ישאלו אנשים ברחוב אם הם מאמינים שהפרסים או היוונים שלטו בעבר בעולם, אז כמעט כולם יאמרו שכן. ואם יחלקו שטרות כסף לכל מי שמאמין לזה, אז כנראה שיצליחו לשכנע גם את הבודדים שהיו קודם בספק.
ולכאורה הרי אף אחד בדור שלנו לא ראה או שמע על כך ממקור ראשון, אז איך יתכן שכולם מאמינים בזה בביטחון? ואמנם יש עדויות וראיות שונות, אבל בוודאי שלא יותר מהעדויות של התנ”ך שחוקרים רבים מתאמצים ומנסים בכל כוחם להכחיש. ואם כן מדוע זה נחשב לדבר כל כך מוכח שאף אחד לא מנסה לחלוק עליו?
אלא שזה לא מצריך שום מאמץ מצדנו, אז מה אכפת לנו להאמין? אם זו אמונה שבאה בקלות ולא משפיעה עלינו כלל, אז אנשים מוכנים לקבל אותה בשמחה. אנשים לא שמים לב לכך, אבל באמת הם מאמינים גדולים באינספור דברים.
אדם מאמין בביטחון מלא שהוא נושם חמצן למרות שמעולם לא חקר שום ניסוי שקשור לזה. הוא מאמין שכדור הארץ עגול למרות שמעולם לא טס מסביב לכל העולם כדי לבדוק. הוא מאמין שיש חור באוזון או שבכלל קיים דבר כזה אוזון, למרות שמעולם לא ראה את הדבר. וכך הוא מאמין לאינספור פרטים ששמע במשך חייו. כי מה אכפת לו להאמין? וכי זה גורע ממנו משהו?
אילו היינו רואים נסים גדולים והשגחה פרטית, הקדוש ברוך הוא היה מתגלה לנו, יד ישראל הייתה חזקה על אומות העולם, וגם לא היו דורשים מאיתנו שום דבר, בלי מחויבות לקיים מצוות או לעשות שום דבר מיוחד, אז כולם היו מאמינים אדוקים. כי מה אכפת להם להאמין? הרי הם לא מפסידים בזה כלום. אבל ברור הדבר שזה כלל לא קרוב לאמונה אמתית.
אמונה אמתית היא זו שנובעת מתוך הקושי. שכאשר האדם חווה ניסיונות וקשיים, וכאשר יש הסתר פנים, אז האדם נבחן באמונתו. וכמו אדם שמתאמץ בעבודת השם ומשקיע בתורה מתוך אמונה שהשם אתו, ואז רואה קשיים וניסיונות שכאילו מוכיחים לו את ההפך. אם הוא ימשיך להאמין בעצמה, אז תיבחן האמונה שלו באמת.
דווקא מתוך הקושי נבחנת האמונה של האדם. כולם יכולים להאמין כשהכול טוב ולא צריך להתאמץ. האדם נבחן אם הוא מאמין גם כשהדברים לא מסתדרים וקשה לו. וזו גם הסיבה שהיה צורך להשתעבד במצרים, כי דווקא מתוך הקושי היה אפשר להצמיח אמונה עצומה ממש שתיחקק לדורות.
וכך אפשר ליישב את השאלות ששאלנו בתחילת הדברים. שצריך לדייק שבפרשה הקודמת משה הראה לבני ישראל את האותות ואמר להם שהשם הולך לגאול אותם. ואז ממילא הם האמינו, כיוון שראו דברים מופלאים ושמחו לשמוע שיהיה סוף לצרות שלהם. והרי מי לא היה רוצה לראות ישועות גדולות? מי לא יאמין לאותות ומופתים שלא מחייבים כלל? מי לא ישמח לקבל גאולה בקלות?
אבל בפרשה שלנו משה אומר להם את דברי השם לאחר שפרעה הכביד עליהם את העבודה. הרי משה כבר הבטיח להם שייגאלו וכעת נהיה גרוע יותר. אז כעת קשה יותר להאמין. ולכן השם יתברך שולח את משה שוב ושוב, כדי לחזק את בני ישראל.
מצד אחד היה צריך לתת להם ניסיון שיהיה להם קשה יותר להאמין, אבל מצד שני היה צריך גם לחזק להם את האמונה. צריך לדבר אל לבם, להדריך אותם ולהסביר להם, כך שיצליחו לחזק את האמונה. נדרשת מהם עבודה. האמונה לא מגיעה בקלות כדבר של מה בכך, אלא שצריך להתאמץ ולהביא אותה.
לכן הפסוק אומר שלא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה (שמות ו, פסוק ט). ואמנם פשט הדברים הוא שהיו שקועים וטרודים בעבודה הקשה שעסקו בה בפרך, ולכן לא נתנו לבם לדברים של משה. אבל אפשר גם להסביר שלא שמעו אל משה מתוך שהבינו שמצפים להם קוצר רוח ועבודה קשה כדי להיגאל.
פתאום הם ראו שהגאולה היא לא עניין של רגע ולא מגיעה בחינם. היא מצריכה מאמץ גדול, נדרשת מהם השתדלות ועליהם לעבוד קשה בשבילה, ואז ממילא זה נהיה קשה יותר להאמין. אם זו גאולה שדורשת עבודה קשה, אז הם מעדיפים לא להאמין בה.
בתחילה הם חשבו שהגאולה תגיע בקלות, בחינם, אז לא היה אכפת להם להאמין. אבל לאחר שראו שהיא כרוכה בקשיים, אז הם העדיפו לא לשמוע למשה. העדיפו לא להיגאל, ואפילו לא לשמוע על כך שהשם רוצה לגאול אותם, ובלבד שיוכלו להמשיך בהרגלים שלהם מבלי להתאמץ ולהתחייב לשום דבר.
אמונה בשקל
כך גם אנחנו פועלים בצורה דומה. שכל אדם רוצה ישועות וכל יהודי רוצה להאמין. לכולם יש את החוסר הזה שהם רוצים להשלים, הן החוסר בענייני הגשמיות, והן החוסר הרוחני שצועק מתוכנו. השאלה היא במה זה כרוך. כמה מאמץ נצטרך להשקיע בזה. כמה קשה זה הולך להיות.
שאם אפשר לקבל ישועות ללא מאמץ, וכמו ללכת לאיזה רב שיעשה לנו אותות ומופתים, אז נהיה מוכנים להאמין. אם כל מה שדורשים מאיתנו זה לנשק את המזוזה ולומר מדי פעם ברוך השם, אז נאמין בשמחה. אם היינו יכולים להיות אנשי אמונה גדולים ברגע ללא שום קושי ובלי לוותר על דבר, אז כולם היו צדיקים גדולים.
הבעיה היא שהאדם מבין שזה דורש מאמץ. שצריך ללמוד תורה, צריך לקיים מצוות, צריך להימנע מאיסורים, צריך לעבוד על המידות, צריך להקדיש את כל החיים להשם יתברך. ואז ממילא האדם לא רוצה להיכנס לכל זה, שהרי זוהי עבודה קשה. אז הוא לא מוכן לשמוע מקוצר רוח. אין לו כוח להתאמץ.
אנשים מנסים להתחמק מהתורה והמצוות. לא משום שהם בדקו וחשבו עם עצמם ואז הגיעו לתובנות כלשהן. אלא אדרבה, משום שהם בורחים מחשבון נפש כדי לא להגיע לתובנות, כיוון שהם יודעים שתובנות כאלו יחייבו אותם. הם מדחיקים ומתרחקים מזה כדי לא לדעת את האמת.
אם מישהו יתחיל לדבר איתם על משהו שקשור לתורה, מיד הם ישתיקו אותו בטענה של הטפה דתית. אם מישהו יזכיר לידם את הביטוי “העולם הבא”, מיד הם יברחו כדי לא לשמוע. הם פוחדים מזה ממש, ולכן כל כך נלחמים בזה, כי הם יודעים שאם יגיעו למסקנה שזה נכון, אז הם יהיה מחויבים.
הם חושבים שאם הם לא יודעים, אז הם פטורים. שמה שהם לא יודעים לא יזיק להם. כשמישהו שואל אותם איך יתכן שהם מבטלים מצוות, אז הם עונים בפשטות שהם לא “דתיים”. הם חושבים שהתורה ניתנה רק ל”דתיים” ולא לכלל היהודים. כאילו שכל יהודי יכול לבחור אם להיות דתי ומי שלא מגדיר את עצמו כ”דתי” פטור מתורה ומצוות. לכן הם מעדיפים לא לדעת. לא להאמין.
יוצא שכל עניין חוסר האמונה הוא לא מתוך בדיקה ועיון מקיפים, אלא מתוך נוחות. זה נוח יותר לא להאמין. זה נראה פחות מחייב. אילו היו מציעים לנו את התורה ללא שום מחויבות ומאמץ מצדנו, היינו מקבלים אותה בשמחה גדולה. אבל כעת שאנשים רואים שיש בזה קושי, הם מחפשים את כל התירוצים האפשריים כדי להתחמק מזה.
ואז עולות להם כאילו קושיות, הם מוצאים כאילו שיש סתירות, מחפשים דברים לא מובנים ובמקום לחפש הסברים ותשובות הם מיד מנפנפים בזה כאילו כהוכחה לכך שלא צריך להאמין. הם החליטו בדעתם לא להאמין וכעת מחפשים תירוצים וסיבות הגיוניות שכאילו יאשרו להם את זה וישתיקו את המצפון.
נגיעות משפיעה על האמונה
ואולי צריך לדקדק שבפרשה הקודמת שהם כן האמינו, כתוב “ויאמן העם וישמעו כי פקד השם את בני ישראל…” (שמות ד פסוק לא). ולכאורה יש בזה שינוי לשון קצת מוזר. שבתחילה כתוב “ויאמן העם” ולאחר מכן כתוב שהשם פקד “את בני ישראל”. וכאילו נשמע שאלו אנשים אחרים. שיש את “העם” שהאמינו ויש אחרים שהם “בני ישראל”, ואותם השם פקד.
ואמנם יש פירוש כזה שבכל מקום שמוזכר “העם”, הכוונה היא לערב רב ולא לבני ישראל. אלא שאז יהיה לכאורה אפילו קשה יותר, שכיצד יתכן שדווקא הערב רב האמינו באותות שעשה משה בעוד שבני ישראל עצמם לא שמעו לו, וכפי שמבואר בתחילת הפרשה שלנו?
אלא שלפי המהלך שהוסבר, הדבר הופך להיות הרבה יותר ברור. שכאשר מתסכלים על אחרים, זה הופך להיות הרבה יותר קל להאמין. כולם למשל יכולים לתת עצות או ביקורת לאנשים בחוץ, וכך כאילו להכניס להם שכל. אבל כאשר מדובר על האדם עצמו, הוא כמו עיוור בחשכה.
כי כאשר מסתכלים על אחרים, אז אין לנו נגיעות ומחויבות. אבל כשהדברים נוגעים לנו, זה כבר הרבה יותר קשה לקבל. וכמו שאדם ממש כועס על דברים שאנשי ביתו עושים ולא מוצאים חן בעיניו, אבל מצד שני הוא יכול לראות את השכנים עושים את אותם הדברים ולחייך אליהם. כי כאשר זה לא נוגע לו אז לא אכפת לו.
וכך אם נאמר שהכוונה במילת “העם” היא לערב רב, אז מובן שאנשים מבחוץ יידהמו לראות אותות ומופתים ואפילו ירצו להתגייר בעקבות כך. אדם לא מעריך מה שיש לו מתחת לאף, אלא אוהב לפזול לצדדים. דווקא את מה שיש לשכן הוא גם היה רוצה.
יש גויים ששומעים על ההיסטוריה של העם היהודי ונדהמים ממש. ואז בא מישהו רחוק מתורה ומצוות שכבר התרגל לתופעת ה”חילוניות” ומרגיע את ההתלהבות שלהם. טוען שזה לא סיפור מיוחד או שזה סתם צירופי מקרים וכדומה. ומצד שני הוא עצמו היה רוצה לטוס לכמה שנים למזרח הרחוק. כל אחד פוזל לדשא של השכן.
כאשר משה עשה לפניהם את האותות, אז ממילא בני ישראל עצמם אולי הבינו שכדי להיגאל דרושים מאמץ והקרבה מצדם. אבל הערב רב שראו את הדבר מהצד לא היו נגועים ולכן האמינו שהשם יגאל את בני ישראל.
וגם אם נאמר שהכוונה במילת “העם” היא כפי פשט הדברים, לבני ישראל עצמם, מכל מקום הפסוק עצמו מלמד אותנו שהם לא ראו את עצמם כאנשים שהולכים להיגאל, אלא שכאילו ראו עצמם מבחוץ. שהעם האמינו שהשם פקד את בני ישראל, וכאילו שהם עצמם מחוץ לתמונה.
וכמו שלפעמים מספרים למישהו סיפור על קבוצת אנשים, והוא לא מבין שהוא כלול בתוכם. וכמו שאנחנו בעצמנו מדברים על בני ישראל בגוף שלישי ולא מתייחסים אל עצמנו בתוכם. והרי אנחנו בעצמנו חלק מבני ישראל? אלא שזו צורת דיבור כזו שכאילו מרחיקה אותנו מהאירוע ומוציאה אותנו מן הכלל.
וכך אנשים רבים עושים. שמוציאים עצמם מהכלל וכאילו מקבלים בכך היתר לעשות כרצונם. וכמו שכבר הוזכר שאנשים רבים אמנם יודעים שהם יהודים, ואפילו כועסים אם מישהו יפקפק בזה, אבל יחד עם זאת רחוקים מתורה ומצוות ומתרצים שהם לא “דתיים”.
בצורה שכזו הם מוציאים עצמם מהכלל ואז יכולים מצד אחד לומר שהם מאמינים בתורה, אבל מצד שני לא לקיים מצוות. וכדי לצאת מהסתירה הזו, הם פשוט קוראים לעצמם “חילונים” ובכך מוציאים עצמם מהמחויבות היהודית שלהם.
המאמץ שבחוסר מאמץ
וישנו דבר פלא בזה. שלמרות שיש אנשים שיעשו הכל כדי להתחמק מהמחויבות הזו של האמונה, שלא מוכנים להתאמץ ולעשות ויתורים על ההרגלים שלהם, מכל מקום הם כן יהיו מוכנים לעשות ויתורים גדולים עבור אמונה זרה.
ולמשל אנשים רבים מוכנים להתאמץ ממש כדי לחקור עניינים של דתות אחרות. יש בתי ספר חילוניים שלא מוכנים בשום אופן להכניס תכנים הקשורים ליהדות, וצועקים על זה שזו כפייה דתית. אבל יחד עם זאת הם מוכנים בשמחה ללמוד על הנצרות, האיסלאם ושאר הדתות בעולם.
יש כאלו שמחפשים רוחניות, אז טסים למקומות רחוקים בעולם, מתבודדים במנזרים, עוברים מסעות מפרכים ומתאמצים ממש. ויוצא שאותם אנשים כן מתאמצים, ואם כן מדוע כל כך קשה להם להשקיע בענייני התורה הקדושה?
אלא שהאדם נגוע. הוא בא עם מטען כבד שסחב כל חייו. מלא בדעות קדומות. ובעיקר מבין שזה שייך אליו ומחייב אותו. לכן הוא מנסה להתחמק מזה. לכן אנשים מתרחקים מאנשים עם חזות של יראת שמיים ופוחדים ממש להיכנס לבתי מדרש.
אבל כאשר הדבר נוגע לעמים אחרים, זה לא מחייב אותו כלל. הוא מרגיש חופשי יותר. הוא לומד את הדברים ואפילו מוכן להשקיע, כיוון שאין לו שום מחויבות. זה כמו הדשא של השכן, שנראה ירוק יותר ולכן מפתה, לא דורש מאיתנו טיפול, וגם לא אכפת לנו אם ייהרס, שהרי אין לנו שום מחויבות לשם.
אבל צריך לדעת שהאדם יתאמץ בכל אופן, ורק השאלה מה הוא ישיג בזה ולאן אותו מאמץ יוביל אותו. וזה מה שאמרו חז”ל שאם אדם מקבל על עצמו עול מצוות, מעבירים ממנו עול דרך ארץ, וכן להפך. כי כשאדם עוזב את התורה, אז הוא חושב שהוא פחות מתאמץ, אבל אז יגיעו לחייו דברים אחרים שהוא צריך להתאמץ עבורם.
וכפי שאומרים בתפילה שנושאים בסיום הלימוד כשיוצאים מבית המדרש או בסיום מסכת, שאנו משכימים והם משכימים, אנו עמלים והם עמלים וכו’. כולם פועלים ומתאמצים למטרה כלשהי, השאלה היא מהי המטרה ולאן היא מובילה אותנו. אנו רצים לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת.
ויש אנשים שאפילו הרחיקו לכת, ומשקיעים את כל כוחם בהתנגדות לדת. הם משקיעים כספים, זמן ומשאבים שונים כדי להילחם בתורה, להקים עמותות שונות של “שחרור” מהדת, לעשות הפגנות נגד הדת, למנוע הפרדה באירועים דתיים, להכריח תכנים שונים בבתי הספר החרדים וכו’.
ולכאורה צריך להבין מדוע הם כל כך מוכנים להתאמץ מצד אחד, אבל יחד עם זאת כל כך אטומים לשורשים של עצמם? הרי אם כבר רוצים להתאמץ, אז שיחקרו את השורשים של אבות אבותם. ואם הם באמת חושבים שהדת היא חסרת משמעות, אז מדוע להשקיע כל כך הרבה מאמצים במלחמות מול הדת?
הרי ברור לכולם שאדם מתעסק דווקא עם הדברים שמעניינים אותו. וכמו למשל שיש עמותות שונות לזכויות בעלי חיים או לשמירה על איכות הסביבה. אז יש אנשים שזה מעניין אותם והם מצטרפים לזה, ויש כאלו שלא, אז הם מתעלמים ומתעסקים בעניינים שלהם.
וכי יעלה על הדעת שיבואו אנשים ויפתחו עמותות שכל מהותן היא ללכת נגד העמותות לבעלי חיים או לאיכות הסביבה? וכי יעלה על הדעת שיבזבזו זמן, כסף, מאמץ ומשאבים יקרים כדי להילחם באותם ארגונים? וכי מה אכפת להם בכלל? אם הדבר לא נוגע להם, אז שיתעסקו בעניינים שלהם.
אלא שבעניין האמונה זה קורה ממש. שיש אנשים רבים, עמותות, ארגונים ואפילו מפלגות, שאין להם שום מצע או עניין כלשהו מצד עצמם, אלא שכל מהותם היא להילחם בדת. זה עצם המצע שלהם. אין להם איזה עיקרון חשוב שנפגע ולשמו הם נלחמים, אלא שהעיקרון המנחה אותם הוא עצם הלחימה.
אם באמת הייתה איזו מטרה נעלה, ורק שהתורה מפריעה להם בדרך, אז היה אפשר להבין מדוע הם נלחמים. אבל אין להם שום מטרה מלבד המטרה הברורה להילחם בתורה. אם למשל רואים שאנשים יראי שמיים עושים הפרדה בין גברים לנשים, אז הם נלחמים כדי למנוע את ההפרדה. אם רואים שהם לומדים דברי קודש, אז נלחמים כדי שילמדו גם דברי חול. אין להם היגיון או סיבה מיוחדת, העיקר ללכת נגד.
אם למשל היו מקימים דבר שכזה נגד ערבים, מיד היו אוסרים את זה ותובעים את כולם על פגיעה במגזר. אבל נגד התורה הקדושה ונגד החרדים יש כאלו בשפע לצערנו. אנשים מוכנים לעזוב את כל העיסוקים שלהם, ולהשקיע את כל כוחם ומרצם אך ורק במלחמה מול התורה. ולכאורה איך זה יתכן? איך אדם מוכן כל כך להתאמץ בדברי הבל שלא יתרמו דבר ולא יועילו מאום? איך הוא כל כך משקיע במלחמות נגד אחרים במקום להתעסק בענייניו ולחיות את החיים שלו?
אלא שכל יהודי יודע שהתורה היא אמת והיא כל המהות שלנו. הרי בלעדי התורה אין שום משמעות למילה “יהודי”. מה שאיחד את העם היהודי בכל שנות הגלות היה עניין האמונה המשותפת, וללא אותה אמונה, אין שום הבדל בין יהודי לגוי.
אבל יחד עם זאת כל יהודי יודע שבשביל התורה צריך להתאמץ. שצריך לעמול קשה כדי להשיג אותה. צריך לקיים מצוות, צריך ללמוד תורה, צריך לחזק את האמונה וצריך לחיות כמו יהודי. ומובן הדבר שכל זה אינו דבר פשוט שבא בקלות, אלא שצריך להשקיע ממש.
ומכאן מתחילים השורשים של כל אופי האוכלוסייה שאנו מכירים היום. שיש כאלו שמשקיעים את כל חייהם כדי לחיות כמו יהודים, ואלו אנשי יראי השם. יש כאלו שפחות מוכנים להשקיע, אז הם משלבים גם עניינים שלמדו מהגויים, ואלו הם דתיים מודרניים וחדשנים, שנזהרים לא ללכת אחרי התורה בקיצוניות. יש כאלו שכמעט לא רוצים להשקיע כלל, ואז הם מכנים עצמם “חילונים” כדי להשתיק את המצפון.
ויש כאלו שהמצפון ממש צועק להם, שאיך יתכן שהם חיים בסתירה נוראה? ומצד שני הם כל כך אחוזים בהרגלים ה”חילוניים” שלהם ולא יכולים לוותר. ואז החיים שלהם הופכים לגיהינום. הם לא יכולים להצטרף לדת, כי הם מרגישים לא שייכים. אבל הם גם לא יכולים לחיות בשקר עם מצפון שזועק. אז הם בוחרים לצאת למלחמה. להילחם בתורה וכך כאילו שיצליחו להוכיח שהם בסדר, וכך ירגיעו את המצפון.
ומכאן יהיה מובן איך הם מוכנים להשקיע כל כך הרבה, שכאילו כל עסקם הוא עניין הדת. כי הנשמה שלהם כל כך צמאה לזה, והם מרגישים כל כך רחוקים מזה, אז הם יעשו הכל ויתנו כל מה שאפשר כדי להילחם בזה. כדי לכסות את הרגש ולהעלים את המחויבות.
אלא שמובן הדבר שאדם אמתי יתרחק מכל הדרכים הכוזבות. בשביל להגיע להשגות מוכרחים להשקיע. זה דורש עמל ויגיעה, אבל זה שווה את זה. רק מתוך העבודה והמאמץ אפשר להתקדם. לכן אמרו חז”ל יגעתי ומצאתי תאמין. אין אפשרות אחרת. אין דבר כזה יגעתי ולא מצאתי או לא יגעתי ומצאתי. בשביל תורה צריך להתאמץ.
וזה מה שהיה ביציאת מצרים. שלאט לאט חיזקו לבני ישראל את האמונה. אלו שזכו להאמין, נגאלו, ואלו שלא האמינו, מתו במכת חושך. ואומרים חז”ל שרק חמישית זכו להיגאל, וזה אומר שהרוב המוחלט לא האמינו וכך גם לא נגאלו.
כעת אנחנו נמצאים בבירורים האחרונים שלפני הגאולה. מה שהתרחש במצרים הוא סימן לגאולה העתידית. ומשם נלמד שעלינו לעשות הכל כדי לחזק את האמונה. לא סתם לומר שאנו מאמינים בזמן שאנו חיים בצורה רחוקה מתורה ומצוות. אלא אמונה אמתית, שלמרות כל הניסיונות, למרות כל הקשיים, אנו הולכים רק עם השם יתברך.
השם יתברך יזכה אותנו להגיע לאמונה אמתית גדולה, ויגאל את כל ישראל גאולה שלמה ברחמים במהרה בימינו אמן.
תכנים נוספים דומים:
געוואלדיג כה לחי חילך לאורייתא