וידעת היום והשבות אל לבבך – פרשת ואתחנן
אדם שילמד וישקיע, כנראה בסופו של דבר גם יידע. אבל צריך לשאול כיצד אפשר להכניס את הדברים אל הלב? לכאורה זה נראה כמשהו בלתי נשלט. שהרי אנו לא יכולים להחליט לעצמנו מה יכנס ללבנו ומה לא יכנס אל הלב. האם אדם יכול לבחור מה לאהוב? האם הרגש נתון לשליטתנו? מדוע התורה מצווה אותנו להשיב את הדברים אל הלב שלכאורה הדבר נראה בכלל לא תלוי בנו?
אלא שצריך קצת יותר להבין את משמעות המילה 'דעת'. כאשר התורה מדברת על ידיעה, היא לא מתכוונת לחכמה, כמות מידע או הגדלת מנת המשכל. הדעת היא החיבור שיש לנו אל הדברים. לא מדובר על סתם איזו שמועה שעברה או משהו שראינו פעם וכו'. אלא מדובר על חיבור אמתי וקשר עמוק ופנימי אל הדברים.
הפסוק אומר: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי השם הוא האלוקים…" (דברים ד', פסוק לט'). כי אם אנו מביאים את הדברים אל הדעת ומתחברים אליהם, אז יש באפשרותנו להכניס את הדברים אל הלב. אם אנו מקיימים "וידעת היום", אז לאחר מכן קל להביא לכך ש"והשבות אל לבבך".
לצורך דוגמה, אדם למשל יכול לשמוע כמה שתייה ממותקת או מאכלים שומניים תעשייתיים מזיקים לבריאות. הוא להיות חכם מאוד ומבין גדול בזה, אולי אפילו לעשות על זה מחקר ולתת הרצאות על החומרים המזיקים והרעילים שנמצאים שם, אך מצד שני לא יחשוב פעמיים לפני שימזוג לעצמו כוס קולה ליד צלחת צ’יפס, וכל זה ללא כל נקיפות מצפון.
אותו אדם יכול לומר לאחרים שהוא יודע טוב מאוד את ההשלכות של זה, אך האמת היא שלמרות החכמה הרבה שיש לו, הוא כלל לא קרוב לחיבור וידיעה של הדברים. אילו היה יודע ומתחבר לדברים, הוא לא היה מסוגל לגעת בזה.
הרי ברור לכולנו שאם היינו רואים רעל מונח על השולחן, זה לא משנה כמה טעים הוא היה, אף אחד לא היה נוגע בו. כאשר אדם מבין בצורה מוחלטת שזה רעל ומתחבר להבנה הזו, אז בוודאי שהוא גם ירגיש את זה. זה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו.
אף אחד לא יכול לומר שהוא באמת מתחבר לדברים, שהוא יודע היטב שזה רעל ובכל זאת לא אכפת לו. אלא שכאשר אומרים על מאכלים מסוימים שזה "רעל", אז הוא מבין שזה לשון גוזמה, או שמרגישים את ההשפעה רק לטווח הרחוק, ואז ממילא הוא לא מתחבר לדברים ורק תופס את זה כידע סתמי בלבד. יש לו אמנם ידע תאורטי, אבל הוא לא מתחבר לידיעה הזו אלא מדחיק אותה לצד ומתעלם ממנה.
הרי האינסטינקטים הטבעיים של האדם מרחיקים אותו מסכנה. אי אפשר לדעת שאנו מזיקים לעצמנו ובכל זאת להמשיך לעשות זאת. אם אנו בוחרים להזיק לעצמנו זה אומר שלא הגענו לידיעה אמתית. כאשר הדברים לא נמצאים לנו מול העיניים אז יש לנו אפשרות להכחיש את העניין, להתעלם ולבחור לא להתחבר לדברים. יוצא שלמרות שאנו חכמים ומבינים, אנו לא יודעים. כי הידיעה היא החיבור לדברים.
לכן אדם יכול לעשן בכיף במשך עשרות שנים. מדי פעם לשמוע שהסיגריות מזיקות, מדי פעם לקרוא על החפיסה שהסיגריות מביאות מחלות, ובכל פעם הוא יאמר לכולם שהוא יודע את כל זה ובכל זאת הוא מעדיף לעשן. אבל באמת הוא כלל לא "יודע" את זה. יש לו אמנם מידע, אבל הוא מדחיק אותו. הוא לא יודע ולא מתחבר אליו.
הרי אם פעם אחת הוא יעמוד מול הרופא שלו שיזהיר אותו בצורה תקיפה ויבהיר לו חד משמעית שאם הוא יעשן עוד סיגריה אחת הוא ימות, אז לאחר מכן הוא לא יעשן עוד לעולם. ולכאורה שום דבר לא השתנה? הרי הוא תמיד ידע שהסיגריות מזיקות ותמיד הוא צחק ואמר שלא אכפת לו. אז איך עכשיו פתאום כן אכפת לו? אלא שכעת הוא מכריח את עצמו להתחבר לדברים.
תמיד היה לו נוח להתחבר להנאה שלו מהעישון ולכן ניסה להדחיק את כל ההערות השליליות נגד עישון. הוא התעלם ועשה את עצמו כאילו לא אכפת לו כלל, כאילו שאפילו לא אכפת לו למות. אבל בוודאי שמצד האמת הוא לא מוכן למות בשביל לעשן, רק שהדחיק ואמר לעצמו שזה לא יקרה. אבל לאחר שהוא הבין בצורה חד משמעית את הדבר, כבר אי אפשר להדחיק. לכן מיד הוא התחבר לדברים.
כאשר אדם יודע שילדים מסוימים הם שלו, הוא מפתח רגשות ומרגיש קשר אליהם הרבה יותר מילדים אחרים. לכאורה אין הרבה הבדל בין הילדים שלו לילדים אחרים, אבל דווקא את שלו הוא אוהב, כי הם שלו. כי כאשר הדבר קשור אליו, אז יש לו חיבור.
יש לו ידיעה אמתית. לא כמו הידיעות ששומעים עליהן בחדשות על מה שמתרחש רחוק מאיתנו. אדם יכול לשמוע על מאות אנשים שמתו, על בתים שקרסו, על תאונות מחרידות ושאר דברים מזעזעים, ובכל זאת רגע לאחר מכן הוא יתנהג כרגיל כאילו כלום לא קרה. כי אין לו חיבור לדברים האלו. אבל אם חס ושלום אדם שומע על מכה קטנה שקיבל הילד הקטן שלו, הוא יעצור את כל סדר היום שלו כדי לראות שהכול בסדר. כי הכל תלוי בחיבור.
על פי הדברים האלו אפשר לראות שהתורה נתנה לנו את הדרך להכניס דברים אל הלב שלנו. ברגע שנכניס את הדברים לידיעה, הם יגיעו אל הלב. רק צריך להתחבר לדברים וכך נוכל להכניס אותם לתוכנו ממש.
אם למשל למדנו על איזו מצווה או ששמענו דבר תורה חדש, אז בוודאי שאם נמשיך בחיינו כרגיל לא יקרה כלום. אך אם ננסה להתבונן בדברים, לחשוב עליהם, לבצע בצורה מעשית, לראות איך הם משתלבים בשגרת החיים, לקיים אותם ולהכניס אותם לחיינו, אז כבר יהיה לנו חיבור לדברים.
לכן עיקר החכמה של האדם מגיעה לרוב מתוך התבוננות. וזה מה שאמרו חז"ל שהחכם הוא הלומד מכל אדם. כי זה לא משנה אם ניצב מולנו אדם חכם או עם הארץ פשוט, בכל אופן אפשר להתבונן בפרטים וללמוד המון. כמו תינוק קטן שמתעניין ומנסה דברים, זורק חפצים, בוחן תגובות וכך לאט לאט מתקדם ומחכים. אבל אם מתייחסים לדברים בשטחיות בלי לשים לב לפרטים, אז מפספסים המון.
ברגע שניצור את החיבור לדברים, הם בוודאי כבר יגיעו במהרה אל הלב. ככל שהחיבור יהיה חזק יותר, כך הם יכנסו עמוק יותר אל הלב. כמו שאנו מתחברים לילדים שלנו, וזה כלל לא משנה מה האופי שלהם או איך הם נראים, אנו בוחרים להתחבר אליהם רק משום שאנו מרגישים שייכות אליהם. החיבור הזה יוצר רגש עז של אהבה והם נמצאים עמוק בלבנו, וכל זה רק משום שהחלטנו שאנו רוצים להתחבר אליהם.
כך אם נבחר להתחבר לתורה, למצוות ובעיקר לאבינו שבשמיים, אז בוודאי שנזכה לידיעה גבוהה שתשיב את הדברים אל לבנו. השם יזכה אותנו לדעת את הדברים ולהשיב אותם אל הלב כך שכל התורה הקדושה תהיה לחלק בלתי נפרד מכל אחד מאיתנו.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה