שמחת תורה – מסיבה פרטית עם הקדוש ברוך הוא
אמנם חג הסוכות הוא הזמן השמח ביותר, שעליו נאמר "ושמחת בחגך". אבל למרות השמחה העצומה, זו עדיין לא שמחה שלמה ממש. בחג הסוכות אנו מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם ובכך מביאים שפע לכל אומות העולם. ביום הראשון שלושה עשר, ביום השני שניים עשר וכך זה הולך ופוחת במשך שבעת ימי הסוכות, לרמז על כוח אומות העולם שהולך ונחלש. אלו ימים בהם אנו מתפללים על כל העולם לגשם ושפע שירד לעולם.
ברגע שאומות העולם נמצאות בתמונה, השמחה לא שלמה לגמרי. אבל לאחר כל החגיגות, הקדוש ברוך הוא שולח את כולם בחזרה לשגרה, ונשאר לחגוג חג נוסף רק איתנו, כך שהשמחה תוכל להיות מושלמת.
הגמרא בתחילת מסכת עבודה זרה מספרת שלעתיד לבוא אומות העולם ירצו לקבל שכר ויטענו שאילו התורה הייתה ניתנת להם, הם היו מקיימים אותה. לכן הקדוש ברוך הוא נותן להם ניסיון ומביא להם מצווה אחת קלה, שהיא מצוות סוכה. לאחר מכן השם מוציא חמה מנרתיקה והם בועטים בסוכה ומראים כמה הם מבזים את המצווה.
ולכאורה מדוע נבחרה דווקא מצוות סוכה מתוך כל תרי"ג המצוות שקיימות? אלא שחג הסוכות מרמז על השפע שיורד לכל העולם. אבל לאחר שאומות העולם מבעטים בסוכה, כעת אפשר באמת לשמוח ולקבל את השכר, רק אנחנו לבדנו עם הקדוש ברוך הוא.
יוצא שעניין חג הסוכות הוא זמן גבוה של שמחה והתעלות, בו מתחיל להתגלות ההבדל בין יהודי לגוי. שאז מקריבים קרבנות כנגד אומות העולם שהולכים ופוחתים, בזמן שהכוח של ישראל הולך וגובר. וגם נותנים לאומות העולם להשתתף במצוות סוכה, ואז מגלים שבעוד שיהודי שמח בקיום המצווה, הגוי בועט בסוכה.
אלא שכל זה רק מרמז על תהליך ההפרדה בין יהודי וגוי, אבל עדיין לא מרמז על התכלית עצמה, על היעד הסופי. וכמו שישנם ששה ימי חול, כנגד ששת אלפי שנים של עבודה, ועוד יום שבת כנגד האלף השביעי של קבלת השכר. אבל מעבר לזה יש גם דבר בלתי נתפס שהוא מעל הטבע, שזה היום השמיני, ושם בעצם גנוזה התכלית של הכל.
לכן השמחה עדיין לא שלמה לחלוטין בחג הסוכות, ולכן הקדוש ברוך הוא נתן לנו את הדובדבן שבקצפת, את רגע השיא של השמחה שבתוך השמחה, את היעד, וזהו יום שמחת תורה, שנקרא שמיני עצרת, כיוון שאז זהו היום השמיני שמעל הטבע, בו הכל נעצר ומגיעים לתכלית ממש.
רבותינו הקדושים נותנים משל למלך שעשה שמחה גדולה וחגיגה במשך שבעה ימים לכל עמו. ולבסוף שהכול מסתיים, הוא מבקש מאדם אהוב שיישאר אתו עוד יום אחד כי קשה עליו פרדתו. עוד יום של שמחה. אבל זה לא סתם עוד יום, כי כעת כולם הלכו, והם יכולים לשמוח ביחד באמת. כך הקדוש ברוך הוא חוגג עם כל אומות העולם במשך ימי הסוכות, אבל לבסוף הוא נשאר לחגוג רק עם ישראל, אבל חגיגה מושלמת עם שמחה אמתית ומכל הלב.
בשמחת תורה אנחנו חוגגים את השוני העצום שבינינו לבין אומות העולם. השוני הזה נובע מהבדל אחד בלבד שקיים בינינו לביניהם, ההבדל הוא שלנו יש את התורה הקדושה.
לפעמים מרוב שהתרגלנו לרצף החיים השוטפים, קשה לנו להבין את העצמה שיש לנו. קשה לראות את ההבדל וקשה להעריך את הנכס העצום ביותר שקיבלנו במתנה. ואז האדם מתחיל לחשוב שהתורה ח"ו משעממת, או שכל בני האדם שווים ואין הבדל בין יהודי וגוי. וכך הוא מאבד את הדבר היקר ביותר בעולם בלי לדעת מכך.
קשה לאדם להעריך דבר שניתן בחינם. אם הוא לא התאמץ להשיג אותו, אז יש נטייה לזלזל ולהפקיר את הדבר. כאשר אנחנו משלמים על דבר כלשהו, אז אנו יודעים להעריך אותו. אבל כאשר זה בחינם זה נראה כמובן מאליו, כזול מדי או כחסר תועלת.
לכן אנשים אמנם ממש מתרגשים מרוחניות, אבל מחפשים את זה אצל אומות העולם. במקום לבוא למקור, לשורשים, לאמת, למה שנמצא פה בהישג יד מתחת לאף, בוחרים להתעלם ולהתנכר ולחפש את זה במקום זר ורחוק. ואז ממילא גם לא מוצאים, אלא מגיעים לטעויות, דמיונות וריחוקים עוד יותר גדולים.
בדיוק בשמחת תורה אנו קוראים את הפרשה האחרונה של התורה הקדושה, פרשת "וזאת הברכה" שם מוזכר הפסוק "תורה ציווה לנו משה מורשה". התורה עוברת בירושה ולכל יהודי יש חלק בה בלי מאמץ ובלי שום תשלום.
אולי התחלנו לזלזל מרוב שזה כל כך מובן מאליו, שהרי בכל בית יהודי ישנו ספר תנ"ך שהוא מרכז המהות של כל יהודי, שאפשר לפתוח אותו ולקרוא בו בלי שום תנאי ובלי מאמץ. לכן פעמים רבות יהודים שמחפשים משמעות לחייהם בוחרים לשלם כסף רב ולהשקיע הרבה מאמץ כדי להכיר תרבויות חדשות, ללמוד את חכמת המזרח או לחיות חיים מנותקים מאמונה. הם ישקיעו בקורסים יקרים וביועצים מפוקפקים שידריכו אותם איך לנסות להשקיט את הצימאון שזועק בפנים.
אולי דווקא מרוב שזה מתחת לאף שלנו, התרגלנו לחגוג את החגים כמובנים מאליהם בצורה ריקה מתוכן מבלי לקשר אותם לתורה ולמהות שלנו כיהודים. נשארנו עם מנהגים ריקים בלי שום משמעות כלפינו.
שמחת תורה זה הזמן שבו אנו יכולים להיזכר בתורה הקדושה. בירושה הנפלאה שקיבלנו ששווה יותר מכל הון שבעולם. במהות החיים שלנו שמרכזת את כל הכללים להצלחה ולחיבור רוחני שיעזרו לנו לנצל את המרב מהחיים שלנו על פני האדמה. ולא סתם להיזכר, אלא לשמוח ממש. להבין את המשמעות של הדבר ופשוט להתחיל לשיר ולרקוד.
התורה הקדושה היא המגן שלנו, היא ההצלחה שלנו, היא הוראות הדרך שלנו, היא החיים שלנו. בלעדיה כל החיים שלנו חסרי תוכן ואין להם כל משמעות. זוהי הסיבה שלשמה הגענו לעולם. זה החיבור שלנו עם העולמות העליונים. אין שום טעם אחר לכל החיים שלנו. אפשר לצחוק וליהנות כמה שרוצים, אבל בין ההנאות מגיעים להם גם רגעי סבל ובכי, ובסוף הכל נגמר. אף אחד לא נשאר לחיות פה לנצח. כל מה שאספנו נשאר כאן ואנחנו נשארים בלי כלום. חוץ ממה שהצלחנו להשיג מהתורה הקדושה כמובן.
חג הסוכות מזכיר לנו את ארעיות העולם. הסוכה הארעית מזכירה לנו שאין לנו בית קבע בעולם הזה, ורק האמונה שאליה הסוכה רומזת (שהיא זכר לענני הכבוד שהגנו על ישראל במדבר) נשארת איתנו לנצח. לאחר שאנו מגלים שהכול חולף וארעי, אפשר ממש להיכנס לדיכאון. כי מבינים שאין לנו כלום בחיים.
אבל דווקא זה בדיוק הזמן לחגוג ולשמוח, כי מתוך כל האפסיות הזו אנו יכולים לגלות את התכלית של הכל. אנו מבינים שיש לנו תורה, שהיא נותנת משמעות עמוקה ואמתית לכל.
לכן בדיוק לאחר מכן נתנו לנו את שמחת תורה. להיזכר ולשמוח שיש לנו את התורה הנצחית שנשארת איתנו לעד. לאחר שכל אומות העולם הולכים לאבדון, רק עם הנצח נשאר כדי לקבל את השכר ולשמוח עם הקדוש ברוך הוא.
אם רק נרצה בכך נוכל לגלות עולם שלם של תוכן ועומק שלא הכרנו. נוכל לגלות דברים שלא ידענו על עצמנו ולקבל כוחות עצומים מעבר לכל מה שחלמנו. נוכל לשנות את כל מציאות העולם כרצוננו ולהביא לתיקון העולם. זה עולם שלם שחבוי וגנוז בתוך התורה הקדושה ורק מחכה לנו שנגלה אותו. רק צריך לפתוח את ספר התורה ולהתחיל לחקור וללמוד.
שמחת תורה זהו הזמן הכי שמח, כי מה שבאמת מביא לשמחה אמתית זה רק התורה הקדושה. פתאום אנחנו מגלים שאנחנו והתורה הם אחד ובעזרת פענוח הקודים שנמצאים בספר הקדוש אפשר להגיע למהות החיים שלנו, לנצל אותם בשלמות ולהגיע לשמחה רוחנית, עליונה, נצחית וגבוהה הרבה יותר מכל שמחה שהכרנו עד כה.
ראוי לכל יהודי להחזיק חזק חזק ולא לוותר על הנכס העצום שנמצא ברשותנו. גם אם אין לנו זמן ונשקיע רק חמש דקות בלימוד התורה, זה כבר יעשה שינוי עצום.
תארו לכם שאחרי מאה ועשרים, יבדקו מה עשינו במשך כל החיים, ואז מתוך סדר היום העמוס שלנו נראה איך שהכול כמעט נזרק לפח. ימים שלמים שהעברנו בבזבוז זמן מוחלט בלי שום תועלת. עבודה, הנאות, בילויים, אהבה, שנאה, מופעי בידור, מסעדות, שינה, אכילה ושאר דברים שאינם שווים למאום בעולם הבא.
אבל מתוך כל זה פתאום יוציאו חמש דקות, ויאמרו לנו שאלו חמש דקות נצחיות ששייכות לנו לתמיד. חמש דקות של תורה. חמש דקות, ועוד שתי דקות שחיכינו בתור וקראנו ספרון אמונה קטן או אמרנו תהלים, ועוד עשר דקות ששמענו שיעור בין מנחה לערבית ועוד כמה דקות פה ועוד כמה דקות שם, בסופו של דבר אנחנו נבין איך כל דקה כזו הייתה חשובה ונשארת שלנו לנצח.
פתאום נצטער על זה שלא השקענו עוד המון דקות כאלו. אם היינו משקיעים רק עוד שתי דקות כל יום, היו לנו מעל שבע מאות דקות בשנה. פתאום נצטער למה לא זרקנו את כל העיסוקים והלכנו ללמוד תורה במשך כל היום. הדבר היחיד שנצחי הוא התורה. זה הדבר היחיד שבאמת חשוב בעולם. אסור לנו להתעלם ולשכוח ממנה חס ושלום.
השם יתברך יזכה אותנו להבין את מהות הדברים ולנצל את התורה הקדושה שנמצאת מתחת לאף שלנו להתעלות רוחנית, ללימוד מעמיק ולחכמה אינסופית שתביא אותנו לפרוץ את כל הגבולות.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה