לקום מהנפילות – פרשת ויקרא
בין הקרבנות שמתארת הפרשה, ישנו קרבן חטאת שמביא נשיא שחטא בשגגה. הכתוב אומר “אשר נשיא יחטא…” (ויקרא ד, כב), ורש”י מפרש שזה לשון “אשרי”, כעין אמירת שבח. אשרי הדור שהנשיא שלו מביא כפרה על שגגתו, ועוד מוסיף שקל וחומר אם מתחרט על זדונותיו.
ולכאורה הדבר נשמע תמוה ביותר. שאיך יתכן לשבח דור שהנשיא שלו חוטא? שהרי מובן לכולם שאם אין לנשיא כלל חטאים זה המשובח ביותר. ועוד יותר קשה, שאיך בכלל יתכן מצב שלנשיא שצריך להיות גדול הדור יש זדונות? ואם באמת יש לו זדונות, זה אומר לכאורה שמצב הדור הוא ירוד ביותר, ואיך נאמר “אשרי” על הדור הזה?
ובאמת צריך להבין שכולנו בני אדם ולכולם יש יצרים. לכל אדם יש מעידות ונפילות פה ושם. ולא רק נפילות של חטאים בשוגג, אלא אף במזיד. שאפילו שאדם יודע בצורה ברורה שהדבר אסור, הוא בכל זאת עושה אותו. ולכאורה אדם כזה נחשב לרשע, אבל מכל מקום אם הוא באמת מתחרט על המעשים שלו מכל הלב, הוא יכול להפוך באותו הרגע לצדיק.
ומובן הדבר שאין שום היתר לעשות עבירות, בטח שלא במזיד ואפילו לא בשוגג. אדם צריך להיזהר ככל האפשר ולעשות השתדלות מרבית כדי להתרחק מעבירות. וצריך לדעת שאם אדם בוחר בצורה מודעת לעשות עבירות, אז ממילא התשובה שלו תהיה לרוב מהשפה ולחוץ, וגם משמיים יקשו עליו וינסו למנוע ממנו לעשות תשובה.
אלא שגם עבירות במזיד הם לפעמים כמו שגגה מצד האדם. זה כמו אדם שיצרו מתגבר עליו ביותר, והוא יודע שאסור לעשות את אותה עבירה והוא גם לא רוצה לעשות אותה, אבל היצר מושך אותו כך שהוא כאילו מאבד שליטה על עצמו. הוא אפילו לא נהנה מאותה עבירה, הוא מיוסר ועצוב על שנכנע לאותה עבירה, הוא לא מצליח להבין איך נפל, אבל מכל מקום הוא עצמו בחר לעשות אותה.
אז הוא לא שוגג, כיוון שהוא יודע שזהו איסור מוחלט ועשה את העבירה מתוך מודעות. אבל יחד עם זאת הוא לא רצה כלל להגיע לאותה עבירה, ורק הרגש והתאווה הם שמשכו אותו. אותו אדם נתפס בשעת חולשה, ואמנם בוודאי שידונו אותו על כך שהיה צריך לחזק את עצמו ולהתגבר, אבל מכל מקום זה לא דומה לעבירה במזיד ממש, שהיה לו רצון לעשות את העבירה ושמח שעשה אותה.
אילו היינו שואלים את אותו אדם מה רצונו, כאשר הוא מיושב בדעתו, הוא היה אומר לנו שהוא לא רוצה לחטוא כלל אפילו חטא קטן. הוא רוצה רק להידבק בשכינה הקדושה. אבל כאשר עומד מולו ניסיון, אז הוא נחלש ולא משקיע מספיק כוח ומאמץ כדי להישמר מהחטא, ואז התאווה גוברת.
ופעמים רבות שזדונות כאלו נעלמים מעיני האנשים. שיש כאלו שמתייחסים לזה בסלחנות רבה מדי. שכאילו הם חושבים על זה כמו שגגה. שהרי לא התכוונו ממש לעשות עבירה, אלא שכך יצא להם, ואז הם חושבים כאילו שהכול בסדר ואפילו לא עושים על זה תשובה, מתוך מחשבה שלא צריך לעשות תשובה על חטא שכזה.
ויש כאלו שבכלל מזלזלים בזה, שאפילו לא מתאמצים להתנגד ליצר, אלא ש”זורמים” עם המצב ומאוד מקלים עם עצמם, שכאילו הם בסדר גמור, שזו כלל לא אשמתם וזה רק היצר. הם אפילו לא מנסים להילחם בזה. כי יש להם תירוץ מוכן לשליפה, שהיצר והתאווה התגברו עליהם. ומובן שאותם אנשים משקרים לעצמם ממש.
ומצד שני יש כאלו שלהפך, מתייחסים לזה בחומרה רבה מדי וממש נופלים ברוחם. שאם נפלה לידם איזו עבירה, הם מיד מחשיבים עצמם כרשעים גמורים ונכנסים לעצבות נוראה. הם בטוחים שהנפילה שלהם כל כך חזקה עד שאין להם שום תיקון חס ושלום. פעמים רבות שהם אפילו לא מנסים לעשות על כך תשובה, מתוך מחשבה שהיא כאילו בכל מקרה כבר לא יכולה להועיל.
לאחר שהם מתיישבים בדעתם הם מבינים שעשו דבר חמור וגרוע ומתחרטים על המעשה. אבל אז מסתכלים על המקום הנמוך שאליו הגיעו וחושבים כמה הם רשעים. הם חושבים שהשם לא יסלח להם על כך. הם חושבים ח”ו שהוא שונא אותם.
ואז מתוך שמגדירים עצמם כרשעים אז אדרבה, הם נופלים עוד יותר וכאילו התירו לעצמם לעשות עוד עבירות. כי הם חושבים לעצמם שאם בכל מקרה הם רשעים, אז מה זה כבר משנה אם תהיה עוד עבירה נוספת. הם מבינים שאין טעם להתאמץ, כי בכל מקרה לא יגיעו לדרגה של צדיקים גדולים.
וכך היצר מבלבל את האדם ומביא אותו לתחתית. בהתחלה הוא התגבר על האדם כדי שיעשה איזו עבירה, אבל זה רק הרווח הקטן שלו. כי לאחר שהאדם משלים עם המציאות הזו, שכאילו הוא רשע ללא תקנה, אז הוא נופל לעוד ועוד עבירות, ואז הרווח של היצר הרבה יותר גדול.
ויש הרבה בני תורה ואנשים יראי שמיים שבאמת משתדלים לעשות רק טוב, אבל כמו כולם יש גם להם נפילות. אלא שאותם אנשים רואים את האנשים סביבם, את החברים שלהם שנראים שמקפידים על קלה כחמורה, את האברכים בכולל שנזהרים לא לעבור שום עבירה וכו׳. ואז הם חושבים לעצמם שהם רשעים גמורים, כאילו שרק הם חוטאים ורק להם יש נפילות כאלו עצומות.
הם לא מבינים שכולם כך, הם חושבים שזה רק אצלם. שכולם צדיקים וטהורים, ואולי טועים ושוגגים פה ושם, אבל בטח שלא מזידים. וכאילו שרק הם ברוב רשעותם גם מזידים. ואז הם חושבים על עצמם דברים נוראים, ומתביישים מעצמם ממש, שאם החברים שלהם היו יודעים את האמת, כמה שהם רשעים, לא היו רוצים להתקרב אליהם בכלל.
הם כל כך מתביישים ומנסים להסתיר את הדברים ככל שאפשר. הם מנסים להיראות צדיקים למרות שהם יודעים שהם רחוקים מכך, ופוחדים שמישהו יגלה כמה הם רשעים. לכן התורה דואגת לציין שאפילו הנשיא יכול להיות מזיד, ולא זו בלבד, אלא שאשרי הדור שהנשיא שלו מזיד ואחר כך מתחרט ועושה תשובה.
אסור לאף אחד להיחלש. צריך לדעת שהשם יתברך אוהב כל אחד מאיתנו, ואמנם יש תמיד קשיים בדרך למעלה, אבל זה רק אומר שאנחנו מתקדמים. הרי אם נחשוב על כך, אנשים רחוקים יכולים לעשות עבירות בלי חשבון וזה כלל לא מטריד אותם. אז אם הגענו למצב שבו העבירות מפריעות לנו, שאנו עצובים ומתחרטים בגללן, זה כבר מראה שזכינו למעלה כלשהי. וכעת אסור להתייאש ורק צריך להתקדם עוד ועוד.
לכן ברור הדבר שאסור לעשות עבירות ועלינו להישמר מאוד להתרחק מהן ביותר. אבל מכל מקום אין צדיק שלא יחטא. כל אחד בהתאם לדרגה שלו וביחס למקום הרוחני שלו, לפי מה שמדקדקים אתו מהשמיים, יש לו את הנפילות האישיות שלו. וגם לגדולים ביותר יש את הנפילות שלהם.
ודווקא בגלל זה התורה דואגת לציין בצורה ברורה את הטענות שיש על גדולי העולם. שמתארים את הנפילות של אברהם אבינו, של משה רבינו, של דוד המלך וכו׳. שאי אפשר בכלל לתפוס את הדרגה העצומה שהם הגיעו אליה, אבל מכל מקום התורה דואגת להראות שאפילו לענקים שבענקים יש נפילות ביחס למקום שלהם.
וכך גם הגמרא לא חסה על תנאים ואמוראים שעשו דברים שנראים כקלים שבקלים. וכמו בקידושין פא. שמובא על רבי עמרם חסידא שבא לעשות עבירה והתחיל לצעוק לעזרה, וכשבאו חכמים התביישו בו, שאיך אותו חסיד הגיע למצב כזה שכמעט ועשה עבירה, שבמקום פרישות הלך להביא סולם לטפס עליו כדי לחטוא?
וכך גם בהמשך הגמרא שם מובא על רבי מאיר וגם על רבי עקיבא, שבא השטן וניסה להחטיאם. ובאמת על אף שהיו תנאים קדושים, מכל מקום לרגע הצליח לבלבל אותם. כי יש טבע, שאז האדם יכול לעבוד על עצמו ולהשתלט על היצר. אבל יש גם מעל הטבע, שהיצר הרע בא בכוח גדול יותר מהאדם ויכול לגרום לו לעשות דברים נוראים. שהוא מביא לו תאווה עצומה שלא יוכל להשתלט עליה.
התאווה נמצאת בתוך כל אחד. וככל שהאדם הוא גדול יותר, כך היצר שלו גדול יותר. זה חלק מהניסיונות של האדם. ואמנם בגמרא הנזכרת השטן הניח לבסוף לרבי מאיר ולרבי עקיבא כך שלא יחטאו, אבל לכאורה משמע שהכול היה תלוי בו, שאילו לא היה מניח להם, הם היו ח”ו חוטאים ממש.
ובאמת ישנם מצבים שבהם היצר אינו מניח, ומפיל את האדם עד שחוטא ממש. ואז הוא חושב על עצמו כמו הקל שבקלים. הוא מתייאש וחושב כמה הוא גרוע. וכל זה מביא אותו לחשוב שאין לו תקנה, אז הוא ממשיך ונופל עוד יותר. שאם הוא כבר חטא בחטא כל כך חמור, אז מה זה כבר משנה אם ימשיך לחטוא בדברים נוספים.
ולפעמים אם החטא היה בסתר בלי שאף אחד יידע מכך, אז מתוך המעמד שלו הוא מנסה להכחיש ולעשות הצגות שכולם יחשבו עליו כצדיק. זה מבייש שכולם יחשבו עליו דברים לא טובים, והוא מעדיף להיראות טוב בעיני כולם. ואז ממילא הוא שוכח ומעלים את החטא שעשה.
וכך יוצא שבכל אחת מהאפשרויות, אותו אדם לא עושה תשובה. או שהוא מניח לעצמו ליפול עוד יותר, או שהוא מתעלם ושוכח ממה שהיה. ואלו הדרכים הקלות ביותר שרוב האנשים בוחרים בהן.
אבל רבי עמרם חסידא הבין שזו לא הדרך הנכונה והטובה. שבוודאי לא כדאי להניח לעצמו ליפול, וגם לא כדאי להסתיר את הדבר כדי להיראות טוב בעיני אחרים. לכן קרא לחכמים שיבואו להציל אותו, כי ידע שעדיף להתבזות בעולם הזה, שיחשבו עליו דברים ירודים, אבל על ידי זה יתנקה לעולם הבא.
ולכן התורה משבחת נשיא שמביא קרבן על חטא. לא משום שעשה טוב בכך שחטא, שהרי צריך להתרחק כמה שיותר מחטאים. אלא משום שלאחר שחטא, היה יכול בקלות לבחור בדרכים אחרות, שהיה מנסה להסתיר את החטא בלי שאף אחד יידע, כך שלא יתבייש. או שאם כבר החטא היה מתגלה, אז היה נופל מרוב בושה ואז מניח לעצמו ליפול עוד יותר. אבל הוא בחר בדרך הטובה, שהתוודה על החטא, עשה תשובה והתקדם הלאה.
ולכן חשוב לכל יהודי לדעת שלפעמים יש נפילות. גם לגדולים יש נפילות. אבל מה שעלינו לזכור זה שגם לאחר הנפילות, צריך לקום ולשוב אל השם יתברך. לא לוותר, לא להעלים עין ולא לחשוב שזה כבר לא יועיל. אמנם את הנעשה אין להשיב, אבל מכל מקום אפשר לתקן את הקלקול.
ואם עושים את זה בצורה שלמה, מכל הלב ועם הרבה כוונה, אז לא רק שחוזרים לאותו מקום בו היינו לפני הנפילה, אלא שזוכים למעלה גבוהה יותר, שבשמיים אומרים “אשרי אותו אדם”. אשרי מי שמביא חטאת לכפר על שגגתו. אשרי מי שמתחרט על זדונותיו. ואשרי כל העם שכך עושה הנשיא שלו.
השם יזכה אותנו להתחרט על החטאים והזדונות, ולשוב אליו בתשובה שלמה מתוך כוונה עמוקה, כיסופים ואהבה.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה