מוצאים את הקדוש ברוך הוא בדברים הקטנים – פרשת וישב

ראובן פיזנטי | ט״ו בכסלו ה׳תשע״ד | חנוכה | פרשת וישב

פרשת וישב מתארת את ירידת יוסף למצרים. התורה מספרת לנו שהוא הורד בעגלה שנשאה בשמים. רש"י מפרש שהתורה פרטה את המשא על העגלה כדי להודיע מתן שכרן של צדיקים, שהרי בדרך כלל נהגו לשאת על העגלות נפט וחומרים אחרים שריחם רע.

גם לאחר מכן כששהה בבית הסוהר, התורה מציינת שהשם הצליח דרכו, מה ששוב מרמז על השכר שהשם יתברך שלח לו. וכך אנו לומדים מכאן שהשם יתברך דואג לצדיקים ולכן דאג שיהיה ליוסף ריח טוב בדרך למצרים ושתהיה לו הצלחה בבית הסוהר.

אבל הדבר תמוה, שהרי יוסף נזרק לבור, נמכר על ידי אחיו ונמצא בדרך למצרים לסבול קשיים ולהיות עבד, וכי באמת אכפת לו מקצת ריח בשמים בדרך בזמן כזה?

הרי יוסף סבל ייסורים קשים, ואילו היינו שואלים אותו, הוא בוודאי היה מעדיף שנקל מעליו את הסבל והצער כך שיחזור לאביו ושאחיו לא יתנכלו לו, ובוודאי שלא היה מייחס חשיבות לאיזה סוג ריח יריח בדרך.

מדוע התורה מספרת על אודות ההצלחה שלו כאשר היה בבית האסורים של מצרים שנחשב לשיא השפלות? האם זהו השכר של הצדיקים? להצליח לעשות את עבודות בית הסוהר בצורה הטובה ביותר? האם מישהו היה מוכן לרדת להיות עבד בבית הסוהר שבמצרים אם היו מציעים לו בתמורה ריח טוב בדרך או הצלחה בעבודות בית הסוהר? איך זה יכול לעזור לנו שיש מעט דברים טובים מסביב כאשר יש לנו צער רב ממקומות אחרים?

אלא שישנם דברים שהם מעבר להשגתנו. ישנן מהות ותכלית שמובילות אותנו למקומות מסוימים ומכתיבות לנו מצבים מסוימים שאותם אנו צריכים לחוות. לפעמים אותם מצבים נראים לנו כמצערים ולא טובים, אך הם הכרחיים ונדרשים לטוב הנצחי ולקיום התפקיד שלנו בעולם.

יוסף הצדיק היה צריך לרדת לשיא הטומאה של מצרים. זה היה הכרחי כדי שיהפוך להיות המלך של מצרים, כדי להגשים את חלומותיו הנבואיים, כדי לפרנס את משפחתו בשנות הרעב, כדי לעמוד בניסיון העצום עם אשת פוטיפר שיהפוך אותו לדמות מופת של צדיק שמושל ביצרו וכו’.

כל זה היה הכרחי על פי חשבונות שמיים. לכן, למרות שזה עלול להיראות אכזרי ומצער, הוא נמכר על ידי אחיו, הורד למצרים ושהה בבית האסורים. כל זה היה מוכרח להתרחש מסיבות גבוהות על פי חשבונות שמיים.

אבל מעבר לזה אין שום צורך שיוסף יסבול צער נוסף. לכן אמנם ההתרחשויות הגדולות צריכות להתרחש, אבל הפרטים הקטנים שמלווים את האדם באותן התרחשויות לא מוכרחים להיות לא נעימים.

לכן הוא אמנם ירד למצרים, אבל עם ריח נעים של בשמים בדרך לשם. הוא אמנם מוכרח היה להיכנס לבית האסורים, אך לפחות השם יתברך הצליח את דרכו ואת מעשיו שם. מה שהכרחי אמנם צריך לקרות, אבל מעבר לזה השם יתברך דואג לעשות את הכל בצורה הטובה ביותר בלי שהוא יסבול אפילו טיפה מעבר למה שצריך ועם הרבה פינוק ואהבה בפרטים הקטנים.

הדבר דומה לאב שמלווה את בנו לרופא ומחבק אותו חזק בזמן שהוא מקבל זריקה כואבת. אמנם הזריקה היא הכרחית, אבל לא צריך לגרום לילד סבל נוסף מעבר לזה ולכן האב מחבק את בנו באהבה רבה, קונה לו הפתעה לאחר מכן ורוצה שיהיה לבנו רק טוב. אמנם עושים דבר לא נעים, אבל זה הכרחי, ומשתדלים ככל שאפשר שהאווירה מסביב תהיה טובה.

ואם נתבונן בתוכנו, נגלה שהפחדים והדאגות שלנו מורכבים בעיקר מפרטים קטנים שליליים. שהרי אם ניקח למשל את המושג "בית הסוהר", אז בוודאי שאותו עניין מרתיע אנשים ומביא למחשבות ורגשות שליליות. אבל זה רק בגלל שאנו מדמיינים לעצמנו פרטים שליליים שמתרחשים שם, אנשים מפחידים, תחושת עבדות, הרגשת בדידות, אוכל לא טעים, חדר קטן וריק ושאר פרטים שיוצרים לנו אווירה לא טובה.

אבל תארו לכם שאדם נכנס לבית הסוהר, ושם מגישים לו בדיוק את המאכלים שהוא אוהב, יש לו חדר נחמד, הסוהרים מתייחסים אליו בצורה נחמדה, נותנים למשפחה שלו לבוא לבקר אותו בכל יום, הוא זוכה ללמוד שם הרבה תורה בחשק ורואה סיעתא דשמייא גדולה בכל מעשיו, גם כל שאר האסירים אוהבים אותו והופכים אותו למנהיג שלהם, אז אותו אדם לא רק שלא יפחד או ידאג מהשהייה שם, אלא שהוא ירצה להישאר שם כל חייו. זה כמו להיות בבית מלון ולקבל כל מה שצריך בלי מאמץ.

וכך בכל עניין. שלא עצם העניין הוא שנותן לנו הרגשה שלילית או חיובית, אלא החוויה האישית שיש לנו מאותו עניין היא שמשפיעה עלינו. לכן יש אנשים שאוהבים דברים מסוימים בזמן שאחרים שונאים את אותם דברים. כי לכל אחד יש חוויה שונה מאותו עניין.

וגם אצל אותו אדם עצמו יש שינויים, שלפעמים יש לו חוויות טובות ולפעמים פחות. ובהתאם לזה מה שעובר עליו בפנים. שאם המנהל בעבודה כעס עליו אתמול, אז אין לו כוח והוא אפילו פוחד ללכת לעבודה. ואם הוא לא הבין את השיעורים האחרונים שהעביר הרב, אז כבר אין לו חשק ללמוד תורה.

אותו אדם עובר חוויה אישית, אבל מכליל ומגדיר, שכאילו עבודה זה דבר לא טוב ושיעור תורה זה חס ושלום משעמם. הוא לא חושב על כך שישנם רבנים שונים וסוגי שיעורים שונים וכל אחד שונה לחלוטין מהאחר, אלא מגדיר את הדבר ונכנס לחששות, כאילו שכל סוגי העבודה או שכל שיעורי התורה הם כך. אבל אם הוא יזדמן לשיעור תורה שהוא יותר מתחבר אליו, עם רב שמכניס עניין בדברים בהתאם לרמה שלו, אז הוא ישנה את כל התפיסה שלו.

לכן יוצא שהפרטים הקטנים והחוויות האישית הן שהכי משפיעות וקובעות, והן חשובות יותר מהעניינים הגדולים. שאדם יכול ללכת לנחם אבלים ולקבל שם בשורה ממש טובה, ואמנם הוא נמצא בבית אבלים אבל הוא עצמו יהיה בשמחה גדולה. ולעומת זאת הוא יכול להימצא בחתונה, אבל בגלל בעיות והרהורים הוא יהיה בעצבות.

אדם תמיד מסתכל על הכללות, מתפלל על הדברים הגדולים. אדם מבקש למצוא זיווג, למרות שלפעמים אותו זיווג יכול לגרום לו לייסורים נוראים. הוא מבקש לפרנסה טובה, ולפעמים הכסף מביא אתו דאגות חמורות וצרות גדולות. הוא חושב שהדברים הכלליים זה הכי חשוב, אבל זה בדיוק להפך, הפרטים הקטנים והחוויות האישיות הן שמרכיבות את מה שאנו באמת רוצים.

אדם חושב שמתוך אותם דברים שהוא מבקש, תהיה לו שמחה. שזה יביא לו נחת והרגשה טובה. אבל צריך להבין שאותה הרגשה טובה יכולה לבוא גם במקומות פחות טובים, ומצד שני גם אם כל משאלותינו יתגשמו, עדיין יתכן שלא נהיה מרוצים. יש הרבה אנשים שנראה שיש להם הכל, אבל הם כל היום בלחצים ודאגות,מצוברחים ולא מצליחים ליהנות משום דבר. כי הברכה נמצאת רק בדברים הקטנים.

ולכן השם יתברך דאג ליוסף דווקא בפרטים הקטנים. שאמנם להיות עבד או אסיר זה נשמע נורא. אבל כאשר הוא מצליח בכל דבר וכולם אוהבים אותו, אז זה כבר דבר שונה לחלוטין. כאשר נותנים לו חופשיות והוא מקבל את רצונו, אז זה כבר לא אותו דבר רע שעלה בדמיוננו.

אלא שכדי להגיע לכל זה, עלינו לפקוח את העיניים ולהתבונן. כי תמיד אפשר לראות את הנקודות הטובות, אלא שצריך להסתכל טוב בפרטים הקטנים שסובבים אותנו. לפעמים האדם נמצא במקום נהדר, ורק שהוא לא מצליח לראות זאת. הוא מקובע על כך שחסרים לו דברים כדי להיות מאושר, אבל הוא לא שם לב לכל הפרטים הקטנים שמביאים לו חוויות נהדרות שהוא כלל לא מצליח ליהנות מהן רק בגלל הראייה השלילית שלו.

כמו יוסף הצדיק שבחר לשמוח ולא להתייאש, שבחר למצוא מתוך החושך את האור, שהבחין בנקודות האור הקטנות, כך גם אנחנו יכולים לבחור לראות את הטוב ולמצוא את ההשגחה הפרטית בחיינו. מתוך הדברים הקטנים אפשר לראות את השכינה שנמצאת איתנו.

אמנם לפעמים אנו חווים מצבים לא כל כך נעימים שאותם צריך פשוט לעבור, אבל זה קורה רק משום שזה הכרחי לתפקיד וליעוד שלנו בעולם. דווקא בדברים הקטנים שמסביב שנראים לנו כשוליים ולא חשובים, דווקא שם אפשר לזכות לראות את הקדוש ברוך הוא.

הרבה אנשים חווים דברים לא נעימים בחייהם ואז מפנים אצבע מאשימה כלפי מעלה. הם חושבים שהשם יתברך חס ושלום לא אוהב אותם או שרוצה להזיק ולהרע להם. אבל צריך להבין שהשם יתברך רוצה בטובתנו. ישנם דברים הכרחיים לתיקון שלנו מתוך חשבונות שמיים שאינם ברורים לנו. אבל מעבר לזה השם יתברך רוצה לפנק אותנו כמה שאפשר.

גם כאשר אנו מגלים בחיינו מצבים לא נעימים, שפתאום נתקע הרכב, פתאום נקלענו לסיטואציה לא נעימה, פתאום הדברים לא הסתדרו כפי שרצינו… גם שם אפשר לראות את גודל חסדיו של השם יתברך. אם נבחן היטב את המצב, נוכל לגלות נסים מדהימים, ש"במקרה" נתקענו עם הרכב קרוב לבית וזה לא כל כך נורא, "במקרה" דווקא היום נסענו בדרך אחרת, "במקרה” בדיוק אתמול קיבלנו כלי שיכול לעזור כעת לחלץ אותנו מהצרה, "במקרה" היה לנו טלפון של מישהו שיכול לעזור, "במקרה" דברים הסתדרו להם וכו'. בכל המקרים האלו אפשר לראות את השם יתברך שמשגיח על חיינו.

עניין חנוכה

לא בכדי אנו קוראים את פרשת "וישב" סמוך לחנוכה. שהרי מהות ימי החנוכה היא בדיוק העניין הזה, לראות את השם יתברך מתוך הניסים הקטנים המתרחשים כאילו "במקרה". מתוך הפרטים הקטנים אפשר לגלות דברים עצומים ולהגיע להארות רוחניות עצומות.

בחנוכה התרחשו שני נסים ידועים. הנס הגדול וההכרחי הוא עניין הניצחון במלחמה מול היוונים. מעטים וחלשים ניצחו רבים וחזקים. זה היה הכרחי כמו מלחמות רבות שעברנו, שכך זכינו לשמור על המסורת ועל התורה הקדושה. הנס הנוסף הוא נס פך השמן שהספיק לשמונה ימים.

ולכאורה נס פך השמן לא היה הכרחי כלל. שגם אם היו מוכרחים להדליק את המנורה, אז אפשר היה למצוא פתרונות טבעיים, כמו למשל שטומאה הותרה בציבור והייתה אפשרות להדליק את המנורה בשמן טמא. ואם כבר מצאו פך טהור של שמן שמספיק ליום אחד, היו יכולים לשים פתילות קטנות יותר שיספיקו לזמן רב יותר.

אבל גם אם לא היו מוצאים שום דרך אחרת, עדיין אין לכאורה שום צורך בנס הזה משום שלא היה קורה שום דבר לכאורה גם אם המנורה לא הייתה דולקת. הרי גם היום לצערנו המנורה לא דולקת ואפילו אין לנו בית מקדש בעוונות הרבים, ולא מצאנו שאנשים ברחוב מוטרדים מכך ולא מצליחים לישון בלילה.

אמנם זה לא המצב הרצוי, אבל מכל מקום זה לא מחייב נס. המנורה יכולה הייתה להישאר כבויה למשך שמונה ימים ואז היו מדליקים אותה מחדש. הם הרי היו אנוסים ולא הייתה ברירה אחרת. אז מדוע היה כל כך חשוב שיתרחש נס כזה?

והדבר תמוה אפילו יותר, שחכמים תקנו לנו מצווה אחת בלבד לימי החנוכה, והיא הדלקת נרות החנוכה במשך שמונה ימים. ויוצא אם כן שאותו נס לא הכרחי של פך השמן, הוא עיקר הנס ועיקר המהות של חנוכה. וצריך להבין אם כן כיצד הפך הנס הזוטר והלא הכרחי להיות הנס הגדול והחשוב ביותר?

אלא שדווקא זוהי הגדלות והמהות של ימי החנוכה. דווקא בגלל שזה לא היה הכרחי והיה אפשר להסתדר גם ללא הנס, דווקא כך אנו רואים את ההשגחה הפרטית והאהבה של הקדוש ברוך הוא אלינו.

השם יתברך מביא עלינו ניסיונות וקשיים, מלחמות עם יוונים ותרבויות זרות שחפצות להשתלט עלינו, מצבים מצערים וסיפורים מזעזעים לא עלינו. כל אלו הכרחיים ונצרכים לתיקון העולם. אבל בין כל אלו, הוא גם מביא לנו נקודות אור. לא משום שאי אפשר להסתדר בלעדיהם, אלא משום שהוא רוצה להראות לנו שהוא אוהב אותנו ונמצא איתנו.

יוסף לא היה זקוק לריח בשמים בדרך למצרים, אבל אם ניתן לסייע ליוסף הצדיק ולאפשר לו מעט נחת בדרך, אז מדוע לא לעשות זאת? עצם ירידתו למצרים הייתה הכרחית כפי שחלומותיו העידו וסובבו לכך סיבות משמיים, אבל את דרך הירידה אפשר לעשות מעט יותר נוחה.

גם המנורה לא חייבת הייתה לדלוק במשך כל שמונת הימים, אבל השם יתברך אוהב אותנו ורוצה להראות לנו שהוא נמצא איתנו. השם יתברך מתגלה אלינו בדברים הקטנים וכאילו נותן לנו חיבוק חם של אהבה. צריך רק לנסות לחפש, ואז נראה איך שנוכל למצוא את הקדוש ברוך הוא בפרטים הקטנים של חיינו.

כל החיים שלנו מורכבים ממצבים שונים, ולפעמים גם פחות משמחים. לפעמים חס ושלום אנו עלולים לבעוט מרוב ייאוש ואכזבה ולחשוב שהשם יתברך לא נמצא איתנו או שהוא חס ושלום שונא אותנו. אבל אם ננסה להסתכל על הפרטים הקטנים סביבנו, נוכל לזכות לראות שהוא נמצא שם. נראה שכל הדברים הקטנים כאילו מסתדרים מעצמם באופן מסתורי ולא ברור.

חשוב לחיות בדרך הזו, ללמוד מכל פרט ולהתבונן על הפרטים הקטנים שמרכיבים את חיינו. כך נוכל לזכות לראות את הקדוש ברוך הוא ולהרגיש אותו בכל רגע איתנו ממש. השם יתברך יזכה את כולנו למצוא אותו בדברים הקטנים ומתוך כך להגיע לאורות גבוהים, ואולי אפילו לאור הגנוז לצדיקים שמתגלה בימי החנוכה.