השתדלות רוחנית וגשמית בכל צרה – פרשת וישלח
לפני המפגש עם עשו, יעקב מתיירא, ואז אומר הפסוק “ויצר לו” (בראשית לב, ח). כאשר רגשות שליליים של פחד, עצבות או שאר דברים לא טובים משתלטים על האדם, התפיסה שלו הופכת לצרה. מכאן גם המילים “צרה” או “מיצר” שהאדם רואה את הדברים במבט צר. במקום לתפוס את התמונה הרחבה הוא רואה את הדברים בצמצום וכך הרגשות השליליים יכולים להתגבר עוד יותר.
רבותינו מסבירים שיעקב הכין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה. ואולי הדבר בא ללמד אותנו לדורות כיצד לנהוג בכל פעם שאנו מרגישים סוג של מיצר. בזמנים קשים בהם אנו מיואשים והכל נראה מצומצם וחסר תקווה, אפשר לנהוג כפי שעשה יעקב אבינו וכך להתגבר על הקשיים ולהרחיב את הגבולות שלנו.
יעקב אבינו ניסה לעשות השתדלות גשמית מצדו. הוא הכין דורון שאותו שלח לעשו, שאולי כאשר יקבל את הדורון יתמלא רחמים ויסלח לו על שלקח ממנו את הברכות וכך לא ירצה לפגוע בו. אלא שמובן שהשתדלות גשמית לבדה אינה יכולה להועיל, שהרי הכל פועל ברצון השם ורק הוא זה שבאמת קובע כיצד המציאות תתנהל. לכן יעקב אבינו משלב עם ההשתדלות הגשמית גם השתדלות רוחנית של תפילה.
כך יעקב אבינו עושה השתדלות גשמית והשתדלות רוחנית. אבל כעת אפשר לחשוב שאם אלו לא עזרו, אז אולי חס ושלום זה רצון השם שיהיה לא טוב. אולי אפשר לחשוב שעשינו את כל מה שמוטל עלינו ואפשר לעצור כאן. הרבה אנשים מנסים להשיג דברים בחייהם, ולאחר שהם לא מצליחים הם מרימים ידיים ועוזבים. ואז כשאומרים להם לנסות, הם אומרים שהם כבר ניסו הכל ושום דבר לא עזר.
אבל יעקב אבינו מלמד אותנו שגם אם אלו לא עזרו, יש להמשיך להשתדל ולכן גם מכין עצמו למלחמה, שאם בכל זאת עשו ירצה להילחם, אז יעקב ישיב מלחמה ויהיה מוכן לכך. גם אם נראה ששום השתדלות לא עזרה, לא השתדלות רוחנית ולא השתדלות גשמית, למרות הכל תמיד צריך להילחם עד הסוף בלי להתייאש.
ישנן שתי תפיסות מוטעות בנוגע לרמת ההשתדלות של האדם. התפיסה האחת אומרת שצריך לעשות את מרב ההשתדלות הגשמית, כאילו שהכול מוטל עלינו והכול בידיים שלנו. לכן עובדים שעות נוספות, מרמים, מנסים להצליח לבדנו בכל מחיר ומתעצבנים מכל תקלה שמפריעה בדרך, כי חושבים בצורה של כפירה שכאילו אין דין ואין דיין. שכל המציאות היא מקרית ואנחנו אלו שקובעים את הכל בלי אף אחד שמשגיח ומכוון את הדברים. ממילא נכנסים ללחצים מטורפים, שהרי אנו בטוחים שהכול עומד על ההחלטה שלנו ובידינו להחריב עולמות.
התפיסה השנייה היא התפיסה ההפוכה, שאומרת שלא צריך לעשות כלל השתדלות והכל יבוא מאת השם. האמת היא שזו תפיסה נהדרת למי שבאמת זכה להגיע לפסגת האמונה ולבטל את הצרכים הגשמיים שלו, כמו רבי שמעון במערה שנעשו לו נסים והוא רק למד תורה בלי שום השתדלות גשמית. אבל לא כל אחד יכול להגיע לדרגה של רבי שמעון ולאכול רק חרובים במשך שלוש עשרה שנה. לכן הגמרא במסכת ברכות אומרת שניסו לעשות כרבי שמעון ולא עלתה בידם, כי בדרגות שלנו צריך לשלב גם השתדלות גשמית ביחד עם חיזוק האמונה.
יוצא ששתי התפיסות האלו מיועדות האחת לכופרים בתורה ובהשגחה פרטית, והשנייה ליחידי סגולה בודדים בדור שהצליחו לזכך עצמם עד שביטלו לגמרי את הגשמיות שלהם והפכו לקודש קדשים שחיים רק מרוחניות. לכן יעקב אבינו מלמד אותנו את התפיסה הנכונה שאנו צריכים לסגל לחיינו, והיא השילוב של התפיסות האלו ביחד.
האדם מחויב לעשות השתדלות מצדו. כשיש בעיה צריך לטפל בה. אדם חולה צריך ללכת לרופא, אדם עם דוחק בפרנסה צריך ללכת לעבוד ואדם שיש לו פיצוץ בצנרת צריך להזמין אינסטלטור. אלא שיחד עם אותה השתדלות עלינו לעשות השתדלות רוחנית, להתפלל, ללמוד תורה ולקוות לישועות.
ואולי זה גם רמוז בשאלות ששואלים את האדם לאחר הפטירה, קבעת עתים לתורה? נשאת ונתת באמונה? ציפית לישועה? שהאדם צריך לקבוע עתים לתורה שזוהי ההשתדלות הרוחנית, אך גם לשאת ולתת באמונה שזוהי ההשתדלות הגשמית, וממילא ביחד עם ההשתדלויות שהוא עושה עליו לבטוח בהשם ולצפות כל הזמן לישועה שתבוא.
לפעמים אנשים שנתקלים בבעיות הופכים פתאום להיות צדיקים גדולים ובעלי אמונה חזקים. מרוב הצרות שהם לא רוצים להתמודד איתן, הם החליטו לקפוץ כמה דרגות למאמינים באמונה שלמה. עד עכשיו הם בקושי הצליחו להתפלל כראוי ומעולם הם לא סמכו על השם שיפתור להם איזו בעיה ללא כל השתדלות מצדם. אבל עכשיו הם בטוחים שהם ילמדו תורה ויתפללו ואז השם יתברך יפתור להם את כל הבעיות. אלא שהמציאות לרוב מוכיחה שזה לא בדיוק כך. כי באמת אותם אנשים הם לרוב לא באמת בעלי אמונה חזקים, אלא פשוט נוקטים בדרך הזו מתוך נוחות ועצלות.
כשאין כוח להזמין אינסטלטור ולטפל בנזילה, אז פותחים ספר ואומרים שהכול יסתדר בעזרת השם. אבל במקרים אחרים הם לא אומרים את זה. כשהם רעבים הם לא פותחים ספר ואומרים שהשם יזמין להם אוכל, אלא הולכים לקנות מצרכים ואז מכינים אוכל. כשמישהו מעליב אותם הם נפגעים וכועסים ולא חושבים שזה הכל מאת השם. כשהם בודקים את חשבון הבנק או סופרים את הכסף בארנק הם מדקדקים בכל פרט ולא סומכים על השם שיסדר להם הכל.
יוצא שאנחנו כן עושים השתדלויות רבות בדברים שחשובים לנו, רק שלפעמים אנו מתעצלים ואז כביכול מראים לעצמנו ולכולם סביבנו שאנו בוטחים בהשם וכאילו לא צריכים לעשות דבר, אבל אנו סותרים את עצמנו בהתנהגות. הכי קל לומר שהשם יסדר לנו את הכל בצורה נסית וכך להסיר מעלינו את עול ההשתדלות. אבל בדברים שלא מוצאים חן בעינינו אנו כבר לא מתנהגים כמו מאמינים גדולים, אלא עושים השתדלות גדולה בעצמנו ולא סומכים על הנס.
וכך ישנם עניינים רבים שפוקדים את האדם, ומתוך שאין לו כוח נפשי להתמודד איתם, הוא פשוט מחליט לא להתמודד. הוא הופך עצמו למאמין גדול ואומר שהשם יסדר את הכל, כך שלא יבואו אליו בטענות ושהוא לא יצטרך להתאמץ ולטפל בדברים בעצמו.
והדבר מצוי מאוד, שכאשר אנשים מעירים לאדם כלשהו, אז מתוך שהוא לא רוצה לקבל את החסרונות שלו, הוא פשוט אומר שכך השם ברא אותו ושהכול מלמעלה, כאילו שאין לו בחירה. ובעיקר אם יש דברים שבאפשרותו להתאמץ כדי לעזור לאחרים, שאז הוא תולה בטחונו בהשם ואומר להם שהשם יעזור.
כך גם בדברים שכבר אין לאדם כוח להתמודד, כמו זוג שלא מצליח להביא ילדים, רווקים שלא מצליחים למצוא זיווג, אדם שלא מוצא פרנסה וכו’. שבשלב כלשהו זה כבר מעיק ורוצים לזרוק הכל ולהתייאש. ואפילו חושבים שזה רצון השם שנתייאש ולא נצליח באותו עניין. אבל צריך לדעת שאסור אף פעם להתייאש ואם המטרה היא טובה, מחובתנו להמשיך ולנסות. וזה מה שהשם יתברך רוצה מאיתנו.
ניהול תקציב נכון
בעניין ניהול התקציב, רוב האנשים לא עושים יותר מדי חשבונות בעניינים מסוימים, אבל בדברים אחרים הם מדקדקים בכל פרט. הם מנהלים את עצמם בצורה לא מסודרת שפועלת לפי הדחף של הרגע. ואז אדם יכול לבכות למשל על שאין לו כסף לשלם חשמל ולבקש מהציבור לסייע, אבל מצד שני נוכל לראות אותו יושב במסעדה יקרה לאכול ארוחת צהריים על בסיס קבוע.
וצריך להבין שאם הוא מלא אמונה וביטחון בהשם, אז למה הוא בוכה? הרי השם יכול לזמן לו את כל צרכיו. ואם חסר לו ביטחון והוא צריך לעשות השתדלות גשמית, אז איך הוא מרשה לעצמו לשבת במסעדה? מדוע הוא לא מצמצם בהוצאות ומנצל את הזמן לחיפוש דרכים גשמיות לצאת מהמצב אליו נקלע?
ובאמת בעיית הפרנסה היא הרבה יותר עמוקה, כיוון שמרוב השפע שמצוי היום, כל אחד חושב שהכול הכרחי. שכל אחד חייב מכשיר סלולרי מתקדם, שלצאת עם המשפחה למסעדה או חופשה זו חובה, שחייבים ריהוט חדש, תכשיטים יקרים לאישה, ביגוד אפנתי, נעליים אורתופדיות, חוגים לילדים, צ’ק שמן לאירוע, רכב צמוד, בית מרווח ושאר דברים שנראים בסיסיים ביותר. אז אמנם כל זה מצוין למי שיכול לממן את זה, אבל כאשר האדם לא יכול הוא מכניס את עצמו לצרות גדולות ביותר.
ובאמת רוב האנשים התרגלו לשפע המצוי וכך לוקחים הלוואות באופן חופשי מתוך “ביטחון” שהשם יתברך יפרע להם את כל החובות. אלא שהמציאות מוכיחה שפעם אחר פעם אנשים נופלים ומגיעים למצבים איומים שהם משעבדים את כל חייהם ומשפחתם רק כדי להחזיר חובות ישנים. לכן כל אדם צריך להחדיר לעצמו את התפיסה הבריאה יותר, שאם יש לך תקנה, אבל אם אין לך אז תשכח מזה.
כי אם האדם הוא בעל אמונה וביטחון חזקים בהשם יתברך, אז הוא לא צריך את ההלוואה. ואם הוא לא בעל ביטחון בהשם, אז בוודאי שהוא צריך להתרחק מאותה הלוואה עוד יותר, כי איך הוא יוכל להחזיר אותה? אלא שאנשים אוהבים להסתכל על הרגע הזה. לקחת הלוואה ולומר “השם יעזור”. אלא שאותו אדם מכניס את עצמו לבור ללא תחתית.
הלוואות זה דבר נורא. מלבד איסור ריבית שפעמים רבות מעורב בזה, ישנם בעיות רבות שמגיעות לאחר מכן. הרי אם אדם לוקח הלוואה זה אומר שכרגע אין לו את הסכום הדרוש לו, אז מי אמר שבעוד כמה חודשים כן יהיה לו? אם הוא מלא ביטחון בהשם, שיתמלא ביטחון שהשם יזמן לו את כל צרכו כבר עכשיו בלי אותה הלוואה. ואם אין לו מספיק ביטחון, אז כמו שאין לו עכשיו כך בקלות יתכן שלא יהיה לו גם לאחר מכן.
והיום קל לשכנע את האנשים לקחת הלוואות בשפע וזה נמצא בכל מקום. הבנקים מתקשרים להציע הלוואות, חברות ליסינג יציעו לממן רכב חדש, ואפילו בקניית מצרכים בסופר מציעים לנו בכל פעם לחלק לעשרה תשלומים. אבל החשבון הוא פשוט, אם יש לך ואתה יכול להרשות לעצמך אז תקנה, אם אין אז לא.
ובעניין התשלומים, הרבה אנשים לא מבינים את העניין וחושבים שהם חוסכים בצורה כזו. ולכן צריך לנסות להתבונן כיצד הדברים פועלים מבחינתנו.
נניח שמשפחה מסוימת משקיעה אלפיים שקלים להוצאות שונות בחודש אחד. אז בכל חודש משלמים אלפיים שקלים, ואז אם יש חודש דחוק יותר, אז אפשר לצמצם קצת בהוצאות ולנסות להסתדר.
אבל תארו לכם שאותה משפחה מחליטה לחלק את אותם אלפיים שקלים לארבעה תשלומים כדי “להקל” על עצמה. אז עכשיו אותה משפחה תשלם רק חמש מאות שקלים, אבל בנוסף היא תשלם חמש מאות שקלים של התשלום השני מהחודש שעבר. עוד חמש מאות שקלים של התשלום השלישי מהחודש שלפניו, ועוד חמש מאות של התשלום הרביעי מהחודש שלפניו.
כך יוצא שאותה משפחה משלמת בכל מקרה את אותם אלפיים שקלים, רק שעכשיו הם משועבדים גם לחודשים הבאים, צברו לעצמם חובות ואם יהיה להם חודש דחוק לא יעזור להם לצמצם, כי עליהם בכל אופן לשלם את כל החודשים הקודמים. אם לא שילמו להם משכורת בזמן, אז אין להם לאן לברוח. הם ייאלצו לקחת הלוואות מהבנק ובסופו של דבר עלולים לסיים במקומות גרועים ביותר.
אותו הדבר נוגע גם לעניין המינוס בחשבון הבנק. אדם חושב שהוא מרוויח עוד כסף מהבנק, אבל זה הפסד גמור. בסופו של דבר משלמים את הכל, ועוד ריביות. אם לקחנו כמה אלפי שקלים מהבנק, זה אומר שבחודש הבא נצטרך להצטמצם הרבה יותר כדי להחזיר אותם. בבנק מחייכים לנו ומציעים תנאים נוחים להחזרת ההלוואה, כי הם יקבלו בכל מקרה את הכסף שלהם. יש להם את ההוצאה לפועל שידאגו להם, אבל לאף אחד לא יהיה אכפת מאיתנו אחר כך.
אנשים אוהבים לחיות מעבר לתקציב שלהם. לא משנה כמה הם ירוויחו, הם ייכנסו למינוס של עוד כמה מאות או אלפי שקלים. אבל אם אדם ירגיל את עצמו לחיות בפחות מהתקציב, הוא עושה בכך את ההשתדלות שלא להגיע למקומות גרועים יותר לאחר מכן.
עדיף לחיות בצריף ולאכול לחם ומים עד שהמצב יסתדר, מאשר להיכנס לחובות כדי לחיות בארמון ואז לבסוף לגור ברחוב ולהתפרנס מן הצדקה. במיוחד זוגות צעירים ואנשים שדחוקים ומנסים לחסוך, הם חושבים שהכול הכרחי כעת, אבל עדיף לחיות בעוני כמו מסכנים לזמן מה כך שהמצב יסתדר, מאשר לחיות בבזבוז ולבסוף להגיע לדוחק שאי אפשר לצאת ממנו.
אנשים התרגלו לשפע ומותרות, רואים את כולם סביבם חיים בצורה כזו וכך בטוחים שאי אפשר לוותר על כלום. אבל אז הם מבזבזים את כל התקציב שלהם על כל מה שנראה להם הכרחי, ובסופו של דבר לא נשאר להם כלום. אחרי ארבעים שנה הם נשארים בבית שכור, בדוחק ובאותו מצב, כי לא הצליחו להתקדם ולחסוך שום דבר. אבל במקום זה היו יכולים להציב גבולות, לדחוק את עצמם לזמן מה לחיות בפחות מהרמה שלהם, וכך לאט לאט היו יכולים לחסוך.
ואנשים חושבים שזה בלתי אפשרי לחיות בפחות מהרמה, אבל אילו לא היה להם כסף, הבנק לא היה נותן הלוואה ולא הייתה להם שום אפשרות, אז הם כן היו מסתדרים איכשהו. אז גם כעת אפשר להידחק, אמנם זה לא נעים, אבל זה משתלם. ובמיוחד לזוגות צעירים שכדאי להידחק בהתחלה, שלאחר מכן מגיעים הרבה ילדים, צריך לחתן אותם, ולעת זקנה בוודאי שקשה יותר להתפרנס וכו’.
ויש אנשים שחיים בדוחק, אבל יש להם הרגלים בזבזניים. מצוי מאוד לראות אנשים שרגילים לקנות אוכל מוכן בחוץ בעשרות שקלים. זה פתרון קל שחוסך את הטרחה המרובה ומתאים מאוד לעידן המודרני. ואז אדם חושב לעצמו שאוכל זה דבר בסיסי ולא חוסכים על דברים כאלו. אבל מלבד הנזק הבריאותי, בעיות כשרות מצויות וחוסר הרגשת משפחתיות, יש בזה גם בזבוז גדול שלא לצורך. אף אחד לא אומר לוותר על האוכל ח”ו, אבל ארוחה חמה שמכינים בבית תהיה בריאה יותר, טעימה יותר, מהודרת יותר, מחממת את הלב עם הרגשה ביתית ובנוסף לכל אלו גם תחסוך לנו הרבה. ואולי הדבר נראה ככסף קטן, אבל כאשר עושים זאת שוב ושוב ושוב, זה מצטבר בסופו של דבר להרבה.
כשאדם נמצא בדוחק כספי, הוא חושב מה לצמצם ואז נראה לו שהכול הכרחי ואי אפשר לוותר על שום דבר. אבל צריך לזכור שאם חס ושלום יגיע למצב שאין לו כלום והוא גר ברחוב ומחפש בפחי הזבל מה לאכול, אז הוא יצטער מאוד על כך שלא ויתר על התקנת מזגן או יציאה לנופש. היה מצמצם קצת ואיכשהו יוצא מהמצב הדחוק. הכל יחסי בחיים ומה שהיה נראה הכרחי מתברר כמותרות. צריך סדר עדיפויות נכון ולא לקחת הכל מתוך מחשבה שהשם יסדר את העניינים במקומנו.
יש אנשים שממלאים כרטיסי הגרלות שונים ובכל פעם מחדש הם בטוחים שהם הזוכים מתוך סיכוי של אחד למיליון. הם מתחילים לדמיין מה יעשו עם הכסף ומתכננים איך ינהגו. אלא שבכל שבוע מחדש הם מתאכזבים. מעבר לבעיות ההלכתיות שמצויות בהגרלות, הימורים ומשחקי מזל, צריך להבין שאותו ביטחון הוא לא אמתי. אלו אשליות מתוקות שאנו רוצים לחיות בהן. זה לא מראה על אמונה חזקה, אלא פשוט על עיוורון. התעלמות מהמציאות.
תארו לכם שאותם אנשים ייקחו הלוואות על חשבון הכסף שהם חושבים שהם יקבלו כאשר יזכו בהגרלות האלו. מה רבה תהיה האכזבה כאשר יגלו שהם נכנסו לחובות אדירים והזכייה לא נמצאת באופק. יש כאלו שמרוב הרצון העז לזכות ירכשו מאות כרטיסי הגרלה כדי להגדיל את הסיכויים, וכך ייכנסו לחובות גדולים יותר. כמו אלו שנכנסים להמר בקזינו ולא מוכנים לצאת משם עד שמרוקנים אותם לחלוטין. אלא שכל זה לא רק מדובר על אותם אנשים, כי גם אנחנו חיים כך. לוקחים הלוואות מתוך מחשבה שנצליח להחזיר אותם, עושים עסקאות תשלומים מתוך מחשבה שהחודש הבא יהיה פחות דחוק, וכך סומכים על הנס.
אדם צריך להתרגל לחיות עם מה שיש לו. אם יש לו אפשרות להשיג יותר זה מצוין. אבל כשאין אפשרות הוא צריך לצמצם הוצאות ובכל מחיר לא לקחת הלוואות ולא להיכנס למינוס. שישמור על עצמו חופשי. לא מדובר על מקרים מיוחדים ומחושבים, כמו למשל הלוואה לרכישת דירה וכדומה, אם אנו לוקחים על עצמנו דבר שאנו בטוחים שנוכל לעמוד בו. אבל ככלל עלינו לעשות השתדלות מרבית לשמור על עצמנו.
חובת ההשתדלות
אדם צריך לקחת אחריות על חייו. בוודאי שהכי טוב לזכות לאמונה שלמה בה לא צריך לעשות שום השתדלות כלל. אבל גם יעקב אבינו שהיה ענק שבענקים, איש תורה, בחיר האבות, שהשם הבטיח לו באופן אישי שהוא ישמור עליו, בכל זאת עשה השתדלות גשמית לרצות את עשו כדי שלא ילחם בו. אז על אחת כמה וכמה שאנחנו צריכים לעשות השתדלות.
אלא שמצד שני יש אנשים שמתעמקים באותה השתדלות גשמית ועסוקים בה במשך כל היום. מהרגע שקמים ועד שהולכים לישון רק מנסים לסדר בעיות במשך כל היום. עובדים כדי שתהיה פרנסה, עסוקים בסידורים שונים ושוכחים לגמרי את השם יתברך במשך כל היום. לא לומדים, לא מדברים עם השם, לא מחזקים את האמונה, כאילו שהכול תלוי רק בהם ואין שום השגחה מלמעלה חס ושלום.
עד שכבר מגיעים לתפילה בבית הכנסת, אז בכלל לא זוכרים מה אנחנו עושים. מדברים עם כל המכרים באמצע התפילה כאילו שזה מפגש חברתי, או שמזדרזים בתפילה ומרגישים כמו עול, שצריך לפנות את הסידורים השונים כי אין ברירה וצריך להכניס תפילת מנחה באמצע. מרגישים שזה חס ושלום “תקוע” בצורה מעצבנת באמצע היום. במקום להמשיך בעסקים שלנו כפי שהיינו רוצים, צריך לעשות הפסקה בלית ברירה. אז מתחילים לעשות טלפונים תוך כדי התפילה כדי לסדר את הדברים שנראים לנו חשובים יותר, וצועקים על החזן שיזדרז כי אנחנו מאחרים לפגישה וכו’.
אותם אנשים בטוחים שהם מנהלים את העולם. שבלעדיהם הכל קורס. שכאילו חס ושלום אין לקדוש ברוך הוא דרך לעזור להם מלבד הדרך שהם עצמם בחרו. שאין זמן להשתדלות רוחנית כי כל זמן כזה יבוא על חשבון המטלות שלהם שבהם לכאורה תלויה כל ההצלחה שלהם. כאילו שאין השגחה פרטית כלל, הכל מקרי וכעת הכל תלוי בהם.
יש אנשים שבוטחים בטבע ולא מוכנים לקבל שום דבר מעבר לזה. הם יסתכלו על אדם שמדבר עם השם יתברך כמו על משוגע שמדבר לעצמו. הם יראו אדם מחייך, בוכה או מתרגש בתפילה ויחשבו שהוא מוזר ולא נורמלי. מבחינתם כשהם מתפללים הם עושים דבר טכני בלבד ולא יותר מזה. הם לא חושבים שהם מדברים עם השם ומבקשים ממנו בקשות, אלא הם בטוחים שזו מצווה טכנית בלבד, שצריך לקרוא מה שכתוב בסידור וזהו. לכן זה מוזר להם להביע רגשות בתפילה.
יש אנשים שהולכים לרופא בכל פעם שיש להם שפעת קלה. יש כאלו שיתחנפו לכל מי שאפשר לקבל ממנו משהו. יש כאלו שיתמקחו במשך שעתיים ויעשו סיבוב השוואת מחירים כדי לחסוך חצי שקל. בכל חנות הם יתעקשו שיעשו להם הנחה כאילו שזה מה שיסדר אותם בחיים. לא אכפת להם כמה המוצר עולה ואם זה שווה את המחיר, זה יכול להיות מחיר כפול, אבל העיקר שיעשו להם קצת הנחה שירגישו טוב עם עצמם, כאילו שהם ניצחו את המוכר. כי כאשר מרגישים שאנו פועלים והכל תלוי רק בנו, אז עושים את מרב ההשתדלות וכל הפרעה קטנה של הטבע נראית כביש מזל מעצבן. לא רואים את ההשגחה הפרטית.
מובן שההנהגה הזו בוודאי רעה ביותר. שהרי תכלית הבריאה היא להגיע לאמונה שלמה, להיכנע ולהמליך את הקדוש ברוך הוא עלינו. להבין שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים. מחובתנו לחזק ככל שאפשר את האמונה, אבל לא לוותר על ההשתדלות הגשמית ולחשוב שהגענו לשיא המעלה.
אברהם אבינו נכנס לכבשן האש ויצא ללא פגע, אבל לאחר מכן הרן אחיו החליט שהוא גם מאמין, אלא שנשרף כשהכניסו אותו לשם. כי לא כל מי שמחליט שהוא בעל אמונה הופך לכזה באופן מיידי, זה דורש הרבה עבודה ועד שנגיע לדרגות הגבוהות מחובתנו לשלב את ההשתדלות הגשמית. אך בוודאי לא נחשוב שאותה השתדלות היא מועילה, אלא נבין שאנחנו עושים את ההשתדלות המוטלת עלינו כי זה רצון השם, והשם יתברך הוא זה שקובע ומחליט בהשגחה פרטית.
יוצא שאדם חולה צריך להבין שמחובתו לנסות להתרפא על ידי רופאים, תרופות, צמחים או שאר דברים שיכולים לרפא אותו בדרך הטבע. אבל ביחד עם זה עליו להתפלל ולחזק את האמונה ולבטוח בהשם יתברך שירפא אותו. הוא לוקח תרופה כי כך צריך ולא כי הוא מאמין בה, הוא לוקח תרופה אבל מאמין בהשם שירפא אותו בלי קשר לאותה תרופה שלקח.
כך גם בכל עניין. אדם שצריך עזרה בפרנסה צריך לעשות השתדלות גשמית. אם אין לו הכנסות אז שלא ישב בחיבוק ידיים, אלא יעשה השתדלות לפרנס את משפחתו כראוי. אך יחד עם אותה השתדלות יחזק את האמונה ויבין שהשם יתברך הוא היחיד שבאמת מפרנס ואין שום קשר בין הפרנסה לאותה השתדלות שעשה.
כל אחד יכול לראות שישנם אנשים שעושים השתדלות קטנה ופתאום מקבלים שפע רב, וישנם כאלו שעובדים בכל כוחם במסירות נפש ולא מצליחים לסגור את החודש. כי זה לא קשור להשתדלות. אדם צריך לעשות השתדלות כי זה מה שהשם ציווה אותו, אבל לאחר מכן השם יכול ברגע אחד לתת פרנסה בקלות ובשפע, כי אותה השתדלות היא רק לצאת ידי חובה ולא שבאמת היא מועילה בעצמה.
אדם צריך להיות עם רגליים על הקרקע. שלא יחייה באשליות שהשם יסדר לו הכל כשהוא לא עושה שום השתדלות. כשיש סידורים צריך לעשות אותם, אבל רק כדי לצאת ידי חובה של השתדלות. תוך כדי צריך לחזק את הרוחניות, להתפלל, ללמוד תורה ולחזק את האמונה ששום דבר לא תלוי בו ורק השם יתברך יכול לסדר את הכל.
יעקב אבינו נתן לעשו מתנות כדי שיאהב אותו. אך מהמדרשים אפשר להבין שאותן מתנות כלל לא עזרו. עשו רצה להרוג את יעקב ורק לאחר שהתרחשו נסים עצומים מעל הטבע אז הוא הבין שאין לו סיכוי לכך. יעקב נלחם בשרו של עשו וניצח, מלאכים באו והכו את הצבא של עשו, הצוואר של יעקב נעשה שיש ועשו שניסה לנשכו שבר את שיניו וכך המדרשים מראים שדברים לא טבעיים התרחשו.
יוצא שאותה השתדלות של יעקב הייתה הכרחית כי עליו לעשות השתדלות ואסור לסמוך על הנס. אבל יחד עם זאת הוא עשה השתדלות רוחנית והיא זו שבאמת הועילה. התפילה של יעקב, לימוד התורה שלו והאמונה העצומה שלו, הם אלו שבאמת הועילו לו להפוך את המצב לטובה כנגד כל הסיכויים.
השם יזכה אותנו לזכות לאמונה שלמה ואמתית, שתביא לנו שפע עצום ללא כל צורך בהשתדלויות גשמיות, ועד שנזכה לכך, נעשה את ההשתדלות המוטלת עלינו בשילוב הרבה רוחניות ואמונה שיוציאו אותנו בעזרת השם יתברך מכל מצב.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה