זאת חוקת התורה ואין לנו שום תפיסה בה – פרשת חקת
משה רבינו רצה בטובת עם ישראל ולכן שינה מעט מציווי הקדוש ברוך הוא, במקום לדבר אל הסלע הוא בחר להכות בסלע. הוא לא עשה זאת מעצלות או תאווה, הוא לא הרוויח מכך ולא היה בכך שום תועלת לעצמו. הסיבה היחידה לשינוי הייתה הרצון לקדש את השם ולהועיל לעם ישראל כך שלא יהיה עליהם קטרוג, הכל לשם שמיים.
משה ידע שאילו ידבר אל הסלע יהיה קטרוג גדול על העם. שאיך סלע דומם מקשיב ומציית למה שמדברים אליו, ואילו העם ממשיך בעקשנות שלו בלי להבין? לכן משה רצה להכות את הסלע כדי למנוע את הקטרוג על העם.
ובאמת משה כבר היה מורגל בהנהגה הזו. שבכל פעם שבני ישראל היו במצב ירוד מצד האמונה, הוא מסר את הנפש והקריב את עצמו למענם. וכמו ששבר את לוחות הברית כשראה שחטאו בעגל, וכמו שאמר שהתווכח עם השם כשאמר מחני נא מספרך וכו’.
אלא שבפעמים הקודמות הפעולות שעשה נזקפו לשבחו, אך כאן הדבר מוזכר כפגם חמור באמונה שמשה נענש עליו בצורה קשה. וכמו שהתורה אומרת “יען לא האמנתם בי” (במדבר כ’, פסוק יב’), שיש כאן חוסר באמונה.
ואם כן צריך להבין מדוע הדבר כך? איך יתכן שמעשה הנובע מתוך אמונה, מתוך אהבת ישראל, מתוך רצון טהור לעשות את רצון השם, ייחשב לפגם באמונה?
בתחילת הפרשה נאמר “זאת חקת התורה” (במדבר יט’, פסוק ב’), וכבר ידועים דברי המפרשים ששואלים מה עניין חוקת התורה לכאן? שהרי הפרשה מתארת את דיני פרה אדומה, אז צריך לומר זאת חוקת הפרה או חוקת הטהרה. האם נעלה על הדעת שפרה אדומה זה כל התורה? אלא שכשם שבעניין פרה אדומה, שמטהרת טמאים ומטמאה טהורים, אי אפשר להבין את טעם העניין, שזה חוק שצריך לקבל בלי התחכמויות, כך בכל התורה כולה אי אפשר להבין טעם של שום מצווה.
יוצא שאי אפשר להבין את טעמי המצוות וצריך לקיים אותן כחוק. אבל לכאורה עולה כאן תמיהה, וכי אין מצוות שאנו מבינים את טעמן? האם זה לא ברור ומתקבל על השכל למשל שאסור לרצוח ואסור לגנוב? הרי אפילו הגויים מבינים ומסכימים על דברים כאלו גם ללא התורה. אמנם ישנן מצוות ברורות יותר וישנן כאלו שפחות ברורות, אבל מדוע לומר שכל התורה היא נסתרת ואי אפשר להבין טעם של שום מצווה?
אלא שבאמת גם את הדברים שאנחנו חושבים שאנו יודעים, אנו לא באמת יודעים. לכאורה נדמה לנו שאנו יודעים היטב מדוע אסור לרצוח. מרוב שזה נראה לנו פשוט וברור, אף פעם לא שאלנו את עצמנו מה הטעם לזה. אבל אם נתחיל לשאול אנשים בסביבתנו מדוע אסור לרצוח, ניתקל בתשובות מגומגמות ולא ברורות, ואז נגלה שזה לא כל כך פשוט כפי שחשבנו.
כי באמת כל אדם יכול לענות על השאלה מתוך העולם שלו, אך אין תשובה מוחלטת וברורה. אפשר לומר שלכל אדם יש זכות לחיות (ולכאורה מהיכן הגיעה הקביעה הזו?), אפשר לומר שכשם שאני רוצה לחיות כך צריך לתת לאחר לחיות (ומי קבע שמה שאני רוצה צריך לתת לאחרים?) ואפשר לומר עוד הרבה תירוצים אחרים. אבל אם נודה על האמת, נגלה שאם הטעם היה כל כך מובן ופשוט, אז אף אחד לא היה רוצח. אלא שבמציאות אנו רואים שזה לא כך.
הרי אם זה משהו כל כך טבעי וברור, אז איך יתכן שכבר הבן של האדם הראשון ביצע רצח? ואיך ישנם קניבלים? ואיך יש מלחמות? ואיך יש עמים שלמים שרוצחים מתוך אידאולוגיה, כמו אותם מוסלמים שמוכנים אפילו להתאבד ובלבד שירצחו גם אחרים? ואיך אנשים היו מוכנים להקריב את ילדיהם לעבודה זרה?
ובאמת לא צריך ללכת רחוק, כי גם פה אצלנו הדבר מתקבל על הדעת. שהרי הסנהדרין היו מוציאים להורג, וכן יש מצווה על כל אחד מאיתנו למחות את זכר עמלק, גם יש מחבלים שכולם היו רוצים במותם, וכן יש דין של הקם להרגך השכם להרגו, וכו’. ולכאורה אם איסור רציחה הוא כל כך ברור, אז לא היינו עושים אותו אף פעם ובלי שום פשרות ויוצא מן הכלל.
גם לכאורה צריך להבין מה ההבדל בין רצח אדם לבין רצח של בעל חיים כלשהו? הרי מצד ההיגיון אין הבדל בין יצור חי כזה או אחר, שנראה שלכולם יש מהות ורגשות, אז איך יתכן להרוג בעלי חיים ולהפסיק את קיומם? מדוע התורה התירה לנו שחיטה ואפילו צוותה אותנו להקריב קרבנות? כיצד האדם מעז לדרוך על ג’וק או נמלה בלי לחשוב פעמיים?
אלא שמכל זה ברור לנו שגם המצוות ה”הגיוניות” שנתפסות אצלנו בשכל, הן למעשה לא ברורות ומובנות מאליהן כלל. ילד קטן לפעמים מגזים ולא מרגיש שהוא עושה דבר לא טוב. אם יתנו לו סכין, הוא יכול להרוג מישהו בלי לדעת בכלל מה הוא עושה. ולכן באמת פעם היו שבטים שגדלים בצורה כזו שרצח זה בסדר. ורק שאותנו מגיל צעיר חינכו שרצח זה אסור, שזה דבר גרוע, למדו אותנו את ההשלכות וכו’, וכך גדלנו בידיעה ברורה שאסור לרצוח. ואמנם זה נראה מובן מאליו, שכאילו זה היגיון פשוט, אבל אף פעם לא חקרנו את הדבר ולא שאלנו את עצמנו למה.
הקדוש ברוך הוא ברא את העולם על פי רצונו ולא על פי שיקולים מדעיים. הוא לא היה מוגבל כלל והוא זה שברא את הגבולות. הוא ברא את המדע וחקק את חוקי הטבע על פי הרצון שלו. הוא יכל בקלות לברוא עולם בו רצח זה דבר יפה ומבורך. אלא שמסיבות אלוקיות לא מובנות הוא חקק חוק שאומר “לא תרצח” ועל פי זה ברא את ה”טבע” שאותו אנו מכירים.
באותו טבע שברא על פי רצונו הלא מובן ולא נתפס בשכל האנושי, הקדוש ברוך הוא הטביע בנו אינסטינקט ורגש שאומר שרצח זה דבר לא טוב. אז כעת אנחנו חושבים שאנו חכמים, ואז מכריזים שזה ברור שאסור לרצוח, וההיגיון מחייב את זה. אלא שבאמת אין בזה שום חיוב, אלא שהשם ברא את העולם כך מסיבות עליונות לא מובנות, וכעת הוא הטביע בנו את אותו “היגיון” על פי רצונו. רק מתוך אותו רצון נוצרה המציאות שאותה אנו מכירים היום.
ואז האדם חושב שהוא יכול להיות כאילו חכם יותר מהקדוש ברוך הוא. שהוא לוקח את מצוות התורה, ואז מסתכל מה מסתדר לו בהיגיון שלו. אז את המצווה הזו הוא לוקח ומסכים איתה, אבל את המצווה הזו הוא שם בצד כי הוא לא מתחבר אליה. כך הוא עושה מיונים וכאילו מסתכל על ההיגיון שלו בתור האמת המוחלטת, ועל התורה האלוקית בתור ייעוץ.
הוא לא מבין שהתורה זו האמת האלוקית הלא מובנת, וההיגיון שלו זה רק מה שהוטבע בו לאחר מכן, עם הרבה תוספות ושינויים. הרי התפיסה שלנו משתנה עם השנים, ואפילו התפיסה הכלל עולמית, של המדעים או של הצורה בה אנשים תופסים את המציאות, הכל משתנה. כי השכל שלנו מוגבל, מושפע מהסביבה, נתון לתנודות, משוחד מרגשות ועלול לכזב ולשטות בנו. אבל התורה היא דבר השם, חוקי האמת על פי מה שהשם יתברך ברא את כל המציאות.
לכן התורה אומרת “זאת חקת התורה”, כי כשם שאת מצוות פרה אדומה אנו מקיימים בלי להבין רק משום שזה רצון השם יתברך, כך את כל המצוות אנו צריכים לקיים רק בגלל שכך השם ציווה אותנו ולא משום סיבה אחרת. גם אם אנחנו חושבים שאנחנו מבינים את הטעם למצווה, בכל זאת את השורש היותר פנימי אנחנו לא מבינים ולכן עלינו לקיים את המצווה כחוק לא מובן.
אנו לא רוצחים כי זה מה שהשם רוצה מאיתנו, לא משום שאנו יודעים שזה לא טוב לרצוח, כי על פי האמת אנו לא יודעים כלום. כל ה”ידיעות” שלנו הגיעו לאחר השהייה בעולם הזה, כך לימדו אותנו כי זה מה שהרוב החליט וזו המציאות שאנו רואים מול עינינו. אבל הטעם האמתי נמצא רק אצל השם יתברך. הוא ברא את כל חוקי העולם על פי התורה הקדושה, כלומר הוא ברא טבע שיתאים לרצונות שלו, ולא חס ושלום שהחליט על המצוות רק לפי אילוצי הטבע.
כשאדם מחליט שהוא יודע את טעם המצווה זה מסוכן. כי כעת הוא יוכל לקחת את המצווה ולעוות אותה לפי תפיסת העולם שלו. הוא יחליט מתי זה אסור לרצוח ומתי זה טוב לרצוח על פי השיקולים האישיים שלו. הוא יחליט באיזה אופנים ותנאים זה נחשב לרצח. הוא יחליט מעצמו למה התורה התכוונה מתוך הסקת מסקנות מוגבלת בשכל שלו.
בצורה כזו אדם יכול להתיר את האסור ולאסור את המותר ולהיות בטוח שהוא עושה את רצון השם למרות שהוא רחוק מאוד מכך. גם אותם מחבלים מתאבדים יכולים לחשוב שהם עושים מצווה, כי זה מתוך תפיסת עולם אישית וסובייקטיבית. לכן על אף שיש עניין גדול לחקור את המצוות, להעמיק ולהתפלפל בלימוד התורה, עם כל זה צריך לקיים את המצוות כחוק לא מובן בלי לשתף את הדעה האישית שלנו, כדי שנצליח לקיים את רצון השם.
וכעת אולי נוכל להבין מעט, מדוע משה נענש בצורה קשה, מדוע החטא נחשב לחמור, ומה היה שונה מהפעמים האחרות שבו אפילו שבחו אותו על הדבר. הרי השם יתברך ציווה את משה לדבר אל הסלע. ואמנם משה רצה בטובת העם ולכן שינה, אבל הוא שינה מציווי השם.
כאשר משה עושה דברים על דעת עצמו כדי להרבות זכויות בישראל, הדבר מתקבל בברכה. וכמו ששבר את לוחות הברית כדי שלא תהיה עליהם קפידה שהם ככלה שמזנה בחופתה, שאז הלוחות נשברו שהם כעין הכתובה. על זה הקדוש ברוך הוא משבח את משה, יישר כוחך ששברת. כי אמנם משה עשה מדעת עצמו, אבל הוא לא עשה נגד ציווי השם.
אבל כאשר משה הכה בסלע, הוא שינה מציווי מפורש של השם. ואמנם הוא עשה זאת מתוך מחשבה לעשות טוב, וברור לכולנו שמשה רבינו היה הענק שבענקים שהקדוש ברוך הוא מסר לו אף את טעמי המצוות, אבל יחד עם זאת מובן שהוא לא הגיע עד השורש האלוקי העליון ביותר, שהרי נאמר לו “כי לא יראני האדם וחי”.
כאשר השם מצווה על דבר מסוים, אסור לשנות מהציווי. וגם אם אנו חושבים שזה לטובה, בוודאי שאנו לא מבינים טוב יותר מהשם יתברך ובוודאי שאנו לא טובים, רחמנים או חכמים יותר ממנו. אילו היה רוצה שנכה בסלע, אז כך היה מצווה אותנו. וכעת שאמר לדבר אל הסלע, אז זה הדבר הכי טוב ורק כך צריך לעשות.
כאשר אנו בוחרים בדבר שונה מציווי השם, זו מעין התרסה כלפי שמיים. כאילו שהאדם חושב שהוא מבין מה השם יתברך רצה לעשות בפעולה הזו של הדיבור אל הסלע, והוא מצא דרך טובה יותר – להכות בסלע. ומובן שמשה רבינו היה בדרגות עצומות שאי אפשר בכלל להבין אפילו מקצתן, וכל הטענה עליו הייתה בדקות גדולה כחוט השערה ביחס לדרגה העצומה שלו. אלא שהתורה הביאה את הדברים כדי שנלמד לעצמנו, כל אחד לפי מעלתו ומקומו הרוחני.
אי אפשר לדעת מה הטעם של הקדוש ברוך הוא, אולי יש עניין מיוחד לדבר אל הסלע שאף אדם לא יכול להבין. אולי להכות בסלע זה דבר שיוצר בעיה רוחנית כלשהי שאנחנו לא רואים ומבינים. אנחנו לא יכולים לשנות את המצוות על פי רצוננו מתוך שאנו חושבים שאנו מבינים אותן. אנו לא מבינים כלום ורק השם יתברך יודע את הטעם האמתי של המצוות.
צדיקים גדולים וענקים בתורה נפלו בעניין הזה. שאול איבד את המלוכה לאחר שעשה חשבונות וריחם על הצאן של עמלק. שלמה המלך ירד מגדולתו לאחר שסבר שבגלל שהוא חכם ומבין את טעמי המצוות הוא יכול לקחת רק את העיקר ולכן הרבה לו נשים וסוסים נגד ציווי התורה. רבים וגדולים חשבו שהם מבינים היטב את הטעמים של המצוות, ואז שינו מעט ונפלו. כי אי אפשר לשנות שום דבר בתורה ואי אפשר לתפוס ולהבין כלום בשכל האנושי. כל מה שאנו יכולים לעשות זה רק לקיים את המצוות כפי שהן כי כך השם ציווה.
היום קל מאוד לצערנו למצוא אנשים שסוברים שהמצוות ניתנו לדור המדבר, ושאולי חס ושלום הן לא שייכות למציאות של היום. כך סוברים למשל שאילו פעם היה קל להדליק אש עם גפרור כמו היום ולא היה בזה מאמץ, אז חס ושלום התורה לא הייתה אוסרת הבערת אש בשבת.
אנשים חושבים כאילו שהפתענו את הקדוש ברוך הוא עם ההמצאות והקדמה שלנו וכאילו שהוא לא צפה מראש מה יקרה. אנשים חושבים שרק משום שהיה להם קשה להבעיר אש עם עצים ואבנים, אז זה נאסר. או שאילו השם היה יודע שהיום יהיו מכוניות שבתוכן מתרחשת בערה, אז היה מותר לנסוע בשבת ואולי זו הייתה אפילו מצוות עונג שבת.
אבל ברור לכל בעל שכל שהקדוש ברוך הוא ידע את כל מה שיהיה כבר מההתחלה, וכל המצוות ניתנו מטעם לא ברור ומסיבות עליונות. אנחנו חושבים בשטחיות שהשבת ניתנה כדי שננוח ואז חושבים שאנחנו מבינים את הטעם וכל מה שנאסר זה בשביל המנוחה. אבל זה שטויות והבלים.
אם כל הטעם היה רק כדי שננוח בשבת, אז ההלכות היו שונות לגמרי, שהרי מותר לסחוב דברים כבדים מאוד אם יש בזה צורך, אך אסור למשל להוציא גרגיר של סוג אוכל שאנו לא אוהבים מתוך המאכל שלנו שזוהי מלאכת בורר, או לקטוף תפוח מהעץ בגינה שזו מלאכת קוצר. זה לא קשור למנוחה או מאמץ. יש טעמים עליונים שאין לנו שום תפיסה בהם.
אנחנו מוכרחים לקיים כי כך השם החליט וזהו. אין לנו שום השגה בטעמים כך שנוכל לשנות את הדברים מדעתנו. כמובן שחשוב ללמוד את הטעמים, אבל כל זה כדי להבין טוב יותר ולהתחבר לקדוש ברוך הוא דרך לימוד התורה. הקיום עצמו צריך להיות בכל אופן, ללא הבנה ומתוך מורא שמיים.
הגמרא (יומא כב:) אומרת: “שאול באחת ועלתה לו דוד בשתיים ולא עלתה לו”. כלומר שאול עשה טעות אחת ואיבד את המלוכה בעקבותיה, דוד לעומתו עשה שתי טעויות ועדיין נשאר מלך. כמובן שלא שייך לומר שהשם יתברך עושה אפליות סתם כך, אלא שהטעויות של דוד הן טעויות “רגילות” שנובעות אולי מתאווה, אולי מחוסר תשומת לב וכו’. הכל כמובן ביחס לדרגות הגבוהות שלו.
לכל אדם יכול לקרות שהיצר משתלט עליו ואז הוא עושה דברים לא טובים וכל אחד מאיתנו מכיר את זה. אבל אצל שאול הטעות הייתה מחושבת, הוא החליט לרחם על הצאן של עמלק ולהקריב קרבן להשם, למרות שהשם ציווה אותו למחות את זכר עמלק וגם את הצאן.
אם אדם נופל ומבין שהוא בנפילה זה עוד ניתן לתיקון. הוא צריך לעשות תשובה מתוך חרטה על הדבר וכך יכול לתקן. אבל כאשר אדם נופל מתוך תפיסת עולם שזו הדרך הנכונה זה הרבה יותר קשה. כי אז הוא לא מתחרט, אלא הוא בטוח שהוא צדק במה שעשה.
יש אדם שהיצר משתלט עליו והוא עושה איסורים שונים. אז אמנם זה לא בסדר, אבל לפחות יש כאן תקווה. הוא לפחות מאמין בקדוש ברוך הוא ובתורה, גם אם הוא לא תמיד מצליח לקיים את הדברים. אבל כאשר אדם מגדיר את עצמו כרפורמי ומחליט לשנות את התורה וחושב שכל העיוותים שלו הם התורה, אז הוא מאבד את החיבור עם הקדוש ברוך הוא ועם התורה האמתית.
לכן חז”ל אומרים שמי ששנה ופירש זה קשה מכולם. שאם יש אדם רחוק מתורה ומצוות, אז אפשר לקרב אותו. אם הוא לא יודע תורה, אז אפשר ללמד אותו. אם הוא נופל בתאוות, אז אפשר לחזק אותו. אבל כאשר מדובר על תלמיד חכם שיודע תורה וחושב שהוא חכם יותר מהתורה, אז עכשיו זה הופך להיות קשה ביותר. הוא בטוח שהוא צודק, שהוא יודע יותר טוב מכולם. הוא לא מוכן לקבל דעת תורה ולא רוצה להשתנות.
וכך יש לצערנו המון אנשים שחושבים שהם חכמים. המציאו חוקי תורה משלהם, עשו כתות משלהם, מקיימים כמעט את כל התורה אבל משנים פה ושם פרטים קטנים, מדלגים על מצוות שלא מסתדרות להם וכו’.
יש אנשים שחושבים שכאילו זו המהות שלהם להיות “שומרי מסורת”. כאילו לשמור חלק מהדברים, לקחת חלק מהתורה, אבל לא להיות קיצוניים. הם משתדלים להתרחק משלמות ועושים את הכל חצי. והם לא מבינים כמה זה נורא. שהרי התורה היא אלוקית, ואיך נחשוב שאנחנו מבינים טוב יותר ממנה?
אסור לאדם לחשוב שהוא רחום יותר מהקדוש ברוך הוא, או שהוא חכם יותר או מבין יותר. אם השם ציווה זה אומר שזה הדבר הכי טוב וכך צריך לעשות. אז אמנם שאול חשב שהוא מרחם על הצאן, אבל אלו היו העמלקים שעשו כשפים ונראו כצאן. מתוך הרחמים המוטעים של שאול הגיעו המון צרות לעם ישראל בכל הדורות, מאינקוויזיציה, פוגרומים, מסעי צלב ועד השואה ועד השנאה וההרג בימינו. הכל מצאצאי עמלק שעוד אז שאול יכל לחסל בקלות. אף אחד לא יכול היה לדעת את זה אז באותה תקופה מלבד השם יתברך. אדם פועל מתוך שכל מוגבל ומתוך ראייה מצומצמת, אבל השם יתברך נותן לנו ציוויים עליונים על פי שורשי הדברים וטוב אינסופי.
גם אם נראה לנו שאנו מבינים טוב יותר מציווי התורה, זה רק נראה לנו. אין הלכות מיושנות או דברים מוטעים בתורה, אנו מוכרחים ללכת על פי ציווי השם יתברך בכל מצב אפשרי. לכן משה רבינו נענש בעונש כה חמור על דבר כל כך זעום ולכן הפרשה מציינת שזאת חוקת התורה.
לא מדובר רק על פרה אדומה שאת טעמה אנו לא מצליחים להבין, אלא מדובר על כל התורה שאולי אנו מצליחים להשיג מעט בה, אך ביחס לאינסופיות האלוקית, אין לנו בה שום תפיסה. שנזכה בע”ה לעשות את כל ציוויי השם יתברך מתוך יראת שמיים ללא טעם, אלא בפשטות כי כך השם ציווה.
תכנים נוספים דומים:
בר המצווה שלי חל בפרשת חקת, ב׳ בתמוז תשע״ב, ומאוד ענין אותי המאמר על הפרשה. תודה שאתם מאפשרים לנו לקרוא את כל המידע הזה בנושאים המענינים הללו.
תודה לכם על התגובות המחזקות שמעודדות להמשיך את הכתיבה והעשייה. השם יברך אותך וישלח לך כל טוב.
הרעיון יפה אבל אפשר לקצר את הדוגמה על “אל תרצח”. זה ברור שכל החיים שייכים לאלוקים, אך הריגת חיות מותרת – כתוב במפורש בתנ”ך. זו לא הדוגמה הכי חדה. אם מקצרים את זה- או נותנים דוגמה ללמה אל תגנבו היא מצווה שלא קל להבין את טעמה, אז המאמר יהיה חד יותר. הייתי ממליץ לשנות דוגמה למצווה אחרת פחות מובהקת, ולקצר את החלק שלה במאמר.
דבר שני לגבי הצאן – לא מכיר שזה כשפים. לפי הרמב”ם גם אין דבר כזה כשפים – והם כולם היו רמאים. איסור כישוף זה כי יש בו עבודה זרה.
החטא של שאול התבטא בזה שהוא השאיר את מלך עמלק בחיים, הוא שכב עם אישה עד ששמואל הנביא בא והרג אותו, וכך עמלק המשיך להתקיים ולתת מכות כואבות לעם ישראל.
לדעתי שינויים כאלה במאמר יהפכו אותו להרבה ותר טוב.
תודה רבה,
האריכות בעניין הרציחה הייתה בכוונה תחילה, הרעיון הוא לתת דווקא את המצווה שנראית לכולם מובנת מאליה, להראות שאפילו היא לא באמת מובנת. ומה שאמרת שזה ברור כיוון שזה מפורש בתנ״ך, אז כל העניין הוא לא להביא ראיה מהתנ״ך, אלא לנסות להוכיח את זה בדרך השכל, ולראות שאפילו המצווה שלכאורה הכי נתפסת בשכל, היא גם לא מובנת כלל ולא ניתן להוכיח אותה אם לא מהתורה הקדושה.
ולגבי הצאן, עיין רש״י בשמואל א תחילת פרק טו, ד״ה משור עד שה, שם הוא מביא את זה. וכן יש מדרשים שמביאים את זה.
בנוסף, כתוב מפורש בנביא שחלק מהחטא היה שהוא חמל על הצאן, וכמו ששמואל מוכיח אותו.
השם יתברך יברך אתכם ויצליח דרככם.