השפע מעוור אותנו – פרשת כי תבוא
רוב הזמן האדם שרוי במצב של חוסר. הוא מרגיש שחסרים לו דברים כדי להצליח ולהתקדם בחיים וכל עוד הוא לא ישיג את אותם הדברים, הוא לא יוכל לעשות שום דבר. כל אחד חושב לעצמו כמה טוב לשאר העולם, ו”אילו רק היה לי את מה שיש להרבה אנשים אחרים, הייתי מאושר והכל היה טוב”.
אנחנו מתייחסים לכל מיני טרדות קטנות בתור תירוץ לכך שאנו לא מתקדמים, ובכך כאילו מקבלים אישור לחוסר ההשתדלות שלנו. לא משנה מה יהיה מצבנו, תמיד נוכל להגיד שאנו לא חוזרים בתשובה ולא מקיימים מצוות בגלל שחסרים לנו דברים שונים וזה מונע מאיתנו לעשות זאת. כי אנו צעירים, כי אנו מבוגרים, כי חם, כי קר, כי אנחנו עסוקים מדי, כי אין כסף, כי אנחנו לא בנויים לזה וכו’. נראה לנו שאנו מאוד רוצים להתקרב, להתחזק ולהגיע לתכלית החיים שלנו, אך אין לנו את הכלים והיכולת לכך מבחינה טכנית ולכן אנו מרגישים שאין אפילו טעם לנסות.
בניגוד לתפיסה שלנו, התורה מלמדת אותנו את הדברים בצורה שונה לגמרי. פרק כח’, פסוק מז’ אומר: “לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל”. כלומר דווקא מרוב כל, מרוב שיש לנו שפע וכל מה שאנו צריכים, אנו לא עובדים את השם. השפע תוקע אותנו במקום ולא מאפשר לנו לשאוף ולהתקדם.
יש לנו יותר מדי כלים ויותר מדי יכולת, עד שאנחנו מתבלבלים ומתמקדים בדברים הטפלים. כמו אדם שנכנס לסופר לקנות משהו קטן כי הוא רעב ומסיים עם עגלת קניות מלאה בדברים שהוא כלל לא צריך ובסוף הוא נזכר שדווקא את מה שרצה הוא שכח לקנות. מתעסקים במותרות ושוכחים את העיקר.
אנחנו צריכים להתמקד במטרה ולחשוב תמיד איך מתקדמים הלאה לכיוונה. הפסוק הבא מתאר את העונש שמגיע כתוצאה מזה: “ועבדת את אויבך… ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל”. וברור הדבר שהעונש נועד להביא את התיקון לחטא. יוצא מכאן שעצם החוסר, הוא שמביא להתקדמות הרוחנית שלנו.
דווקא כשהכול טוב ורגוע, יש כסף בבנק, אין דאגות והשפע רב, אנחנו שוכחים את השם יתברך. כדי לתקן את זה השם מכניס אותנו למצב של לעבוד את האויבים חס ושלום, מתוך חוסר עצום, ואז פתאום התפילות שלנו מגיעות מעומק הלב, אז פתאום אנחנו נזכרים שאנו זקוקים לקדוש ברוך הוא, אז אנחנו מקבלים על עצמנו מצוות, אז אנחנו מבינים שעדיין לא הגענו אל המנוחה והנחלה ויש לנו עוד הרבה לעבוד וזה בעצם מה שנותן לנו את הכוח לפרוץ קדימה.
פתאום אנחנו מבינים כמה היינו יכולים להתקדם כשהיה לנו שפע וחיפשנו תירוצים. כי כשהיה לנו טוב, אז בעטנו וזלזלנו, ועכשיו כשלא טוב אז מבינים את הטעות העצומה, כמה יכולנו לקדם את עצמנו ולהישאר עם כל הטוב שהיה לנו.
פעמים רבות אנחנו מרגישים שאי אפשר לעבוד את השם מתוך המצב שלנו ורק כאשר הדברים ישתנו נוכל להתקדם. אם צריך לתת צדקה ומעשרות, אנו מרגישים קושי ומבטיחים לעצמנו שאם נהיה עשירים אז ניתן. אם צריך ללמוד תורה, אז נאמר שכשתהיה פרנסה בשפע ולא נצטרך לעבוד, אז נלמד כל היום. אם צריך לשמור שבת, אז נחשוב שכשלא יהיו לנו טרדות שונות, נוכל לשמור שבת בכיף. כך נוכל למצוא תירוץ לכל מצווה שניתקל בה.
המציאות מוכיחה שבדיוק ההפך מתרחש. מי שבעיקר מקפיד על צדקה ומעשרות הם העשירון התחתון ועל פי רוב העשירים מתקשים לתת. למי שיש פרנסה בשפע שיכול להרשות לעצמו להפסיק לעבוד, דווקא לו הכי קשה לוותר על שעות עבודה יקרות בשביל שיעור תורה. הוא מכור לעבודה משעות הבוקר המוקדמות עד מאוחר בלילה ולא יכול להפסיק לשנייה אחת.
דווקא למי שאין טרדות כלל, יש נטייה לחלל שבת ולעבור על איסורים שונים מתוך שעמום וחיפוש ריגושים והרפתקאות. כמו שהגדירו חז”ל: “מרבה נכסים מרבה דאגה”. ככל שיש לנו שפע רב יותר, כך אנחנו מגיעים למצב שבו אנו חושבים שנוכל להסתדר כביכול ללא עזרה מהשם יתברך ומשם הדרך ליפול למטה מאוד קצרה. דווקא מתוך הצרות והחוסרים שלנו אנו מצליחים להתקרב לקדוש ברוך הוא.
המצב שלנו תמיד נראה לנו גרוע, ואנו מחכים שהוא ישתנה כדי שנוכל להתחיל לעבוד את השם. אנו מרגישים שכאילו אנו לא מחויבים לעשות שום דבר כי זה מעבר ליכולתנו, אז רק ברגע שנקבל את הכלים המתאימים נתחיל לפעול. אם יהיה לי כך וכך, אז אעשה כך וכך.
במלים אחרות, אנחנו אומרים לקדוש ברוך הוא שרק בתנאי שהוא ישנה את המציאות, אז נוכל לעבוד אותו, אם המציאות לא תשתנה, אז אנחנו בשביתה. אלא שהוא שם אותנו במציאות הזו בדיוק מהסיבה הזו, כדי שנעבוד אותו בדיוק מהמקום שלנו. אילו היה רוצה שנעבוד אותו מתוך מצב שונה, אז הוא היה משנה את המצב בהתאם. אלא שיש עניין שדווקא מתוך המקום שבו אנו נמצאים ברגע זה ממש נצליח להתגבר ולעבוד את השם.
אם נרצה שהדברים ישתנו, אנחנו אלו שיצטרכו לעשות את הצעד הראשון. רק ברגע שהאדם עושה השתדלות, נותנים לו סיעתא דשמייא להמשך הדרך. השם יתברך אומר לנו לפתוח לו פתח כחודו של מחט והוא יפתח לנו כפתחו של אולם. אנחנו לא צריכים לעשות הרבה, רק השתדלות קטנה כמו חוד של מחט. אבל אנחנו צריכים להיות אלו שפותחים תחילה ועושים את הצעד הראשון.
במקום לחכות שפתאום “יבוא לנו מהלב” לשמור שבת, ללכת בצניעות או לקיים מצוות שונות, אנחנו אלו שנביא את זה אל הלב למרות שזה לא נוח ולא מתאים לנו. לאחר שעשינו את ההשתדלות, השם ישלח לנו את הכלים המתאימים כך שנוכל להתקדם עוד ועוד.
ברגע זה ממש יש לנו את כל הכלים הדרושים להצלחה ולהתקדמות שלנו, לא מחר, לא אחרי החגים, לא בעוד שנתיים, אלא עכשיו. לא צריך לחכות שהבורא ייתן לנו מכה שתפיל אותנו חס ושלום כדי שנבין שלפני כן היה לנו טוב והיינו צריכים לעבוד אותו אז. לא צריך לחכות שנעבוד את האויבים שלנו מחוסר כל כדי שנזכה להתפלל בכוונה או להתחזק בשמירת המצוות. אפשר לעבוד את הקדוש ברוך הוא מתוך המצב שלנו, מתוך השפע. אפשר להתאמץ ולהקריב למען התורה גם כשאנו מרגישים שאנחנו על גג העולם.
אסור לשכוח שהשם יתברך הוא זה שנותן לנו את הכוח וההצלחה והוא גם יכול לקחת אותה בשנייה אחת. הוא נותן לנו שפע כדי שנוכל לקיים את התורה בצורה טובה. המטרה היא לקיים את התורה, בין אם זה מתוך שפע ורוב כל ובין אם זה מתוך חוסר חס ושלום. אם חס ושלום נשתמש בשפע לצרכים גשמיים ונוותר על קיום התורה, הוא יעזור לנו להתקדם ולקיים אותה ולכן ישים אותנו במצבים לא נעימים שיזכירו לנו שיש לנו תפקיד בעולם כך שנחזור לעבוד אותו.
שנזכה בע”ה לקיים את התורה מתוך שפע רוחני וגשמי, נכתב ונחתם לשנה טובה ומבורכת.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה