הכרת הטוב – פרשת כי תצא
תארו לכם כמה סבל עבר על אבותינו במצרים. מאתיים ועשר שנים של התעללות, עבודות פרך, שחיטת ילדים קטנים וכל הסיוטים שאדם מתפלל לא להגיע אליהם לעולם. זו הרגשה נוראה שאין טעם לכלום ואין תקווה, רק עובדים קשה מהבוקר עד הלילה כמו חמורים תוך כדי הצלפות של המצרים, וכל זה מתוך ייאוש וידיעה שמחר הולך להיות בדיוק אותו דבר.
אם כן מפליא מאוד לגלות אחרי כל זה שהפרשה מצווה אותנו (פרק כג', פסוק ח'): "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו", כאילו שהמצרים עשו לנו טובה גדולה שאנו צריכים להעריך.
אז מה אם היינו בארצם? איך אפשר לא לתעב את המצרים אחרי כל מה שעוללו לנו? תארו לכם שהיו אומרים לנו שאסור לנו לתעב את הנאצים יימח שמם כי נתנו לנו לגור אצלם, האם דבר כזה היה אפשרי?
אבל התורה מלמדת אותנו בזה כלל חשוב: אנו מוכרחים להכיר טובה למי שעשה לנו טוב. גם אם זה טוב מועט (לגור בארץ מצרים) מול רעה גדולה (שיעבוד והתעללות), אסור לנו לכפור בטובה שעשו לנו.
ובאמת כשמתבוננים לעומק הדברים, אפשר להבין שהתיעוב והשנאה לא יתנו לנו שום דבר. זה נראה לנו מובן מאליו וטבעי ביותר לשנוא את מי שציער אותנו, אבל באמת אין לזה שום היגיון ואין בזה שום רווח. הרי בין אם נשנא אותם ובין אם לא, זה לא ישנה להם כלל והם לא מפסידים מזה דבר.
לא אכפת להם אם אנו מתעבים אותם והם אפילו מצפים לזה. היחידים שמפסידים מזה הם אנחנו, כי אנחנו אלו שנכנסים לכעסים, מתמלאים עצבים מיותרים והופכים לאנשים פחות מוסריים. אנחנו מרגילים את עצמנו להסתכל על הצד הפחות טוב של הדברים ולחשוב באופן שלילי. כל ההשלכות הן רק לגבינו, ואילו הם לא מושפעים מכל זה כלל.
אנשים לוקחים את הדבר כמובן מאליו, כאילו שזו תגובה מוכרחת. שאם יש אדם שהזיק לנו, אז אנחנו מוכרחים להתעצבן, לכעוס, לשנוא ולפתח רגשות שליליים כלפי אותו אדם. ואמנם זה באמת טבעי וקשה ללכת נגד זה, אבל יחד עם זאת זה לא הכרח ואפשר להסתדר הרבה יותר טוב בלי זה.
כי צריך להפריד בין שני עניינים, שלפעמים מוכרחים לעשות מעשה כלשהו כלפי אותו אדם. שהרי אי אפשר להתעלם מכל דבר ומוכרחים לנסות לעשות השתדלות ולהפוך את העולם לטוב יותר. אבל כל זה רק לעניין המעשי, כי אם אפשר להפוך את המצב לטוב יותר, אז עלינו לעשות זאת. אבל לעניין רגשי, אין שום סיבה לפתח רגשות שליליים, כי המצב נשאר אותו דבר וזה לא משנה כלום.
אדם יכול להתעצבן, לשנוא וכו’, אבל הוא לא מסדר בכך שום דבר. הכל נשאר אותו דבר ורק הוא הופך לכעסן ומאבד שליטה. אחר כך הוא יכול לקלל אנשים באמצע הרחוב, לבעוט בחפצים או לכעוס על אשתו וילדיו, וכל זה רק לרעתו. אף אחד לא מרוויח מזה והוא לא מתקן כך שום דבר.
לכן הקדוש ברוך הוא הפריד בין הדברים. שמצד אחד הוא התעלל במצרים, כי היה בזה צורך ויצאה מכך תועלת. אבל מצד שני הוא מזהיר אותנו לא לתעב אותם. וכי זה יעזור לנו לתעב אותם? זה יהפוך אותם או אותנו לאנשים טובים ושמחים יותר?
יוצא שישנן שתי בחינות. בחינה אחת שהיא המעשית, שאז צריך לעשות השתדלות כדי לתקן את העולם ולהפוך אותו לטוב יותר. אבל הבחינה השנייה שעליה מדובר היא שונה לחלוטין. כיוון שכל עניינה היא עבורנו, לעולמנו הפנימי. שאנו מצווים לא לתעב מצרי, כי אם נתעב או לא נתעב זה בכלל לא קשור למצרי, אלא זה קשור אלינו, לכוחות הנפש הפנימיים שלנו. רק אנחנו אלו שיתמודדו עם אותם רגשות של תיעוב.
אמנם לפעמים יש עניין לשנוא על מנת להתרחק מדברים שליליים, כמו לשנוא עבירות, לשנוא את עמלק או לשנוא את הדברים שמשפיעים עלינו לרעה ומרחיקים אותנו מעבודת השם. כל זה כדי לזכור שאנו שונים מאותם דברים שאנו שונאים ובכך לא נתחבר אליהם.
אך אם יש טיפת טוב במישהו, ועל אחת כמה וכמה אם מישהו עשה לנו טובה, אז כמובן שמחובתנו המוסרית לא לשנוא אותו גם אם הוא עשה לנו הרבה רע. אף אחד כמובן גם לא ביקש מאיתנו לאהוב את המצרים לאחר מה שעשו לנו, אך גם אין צורך לתעב אותם.
אדם מוכרח להכיר בטובות שעושים לו. להעריך ולהוקיר את האנשים שמסייעים לו. כל עניין נמדד בצורה אחרת, ובעוד שלפעמים עלינו להחזיר טובה ולפעול טוב למען אותו אדם שעזר לנו בדבר מסוים, לפעמים ישנם מצבים בהם דווקא צריך להתרחק ממנו מסיבות שונות, אבל בכל אופן בפנים מחובתנו לזכור תמיד את הטובה שעשה לנו, ובוודאי שאסור לתעב אותו.
אדם שכופר בטובה שעשו לו עשוי להגיע בהמשך לכפירה בקדוש ברוך הוא חס ושלום. הוא יכול להתרגל לבחור לראות את הדברים השליליים בעולם, הוא יכול להביט על התמונה המצומצמת שנראית לא טובה מבלי להבין שהתמונה הרחבה יכולה להסיר לו את כל הספקות. הוא עלול להתרגל לזלזל במי שעושה לו טוב ומתוך כך יבוא לזלזל חס ושלום בקדוש ברוך הוא. לכן אסור להיות כפויי טובה.
גם אנחנו לא פעם מתנהגים בכפיות טובה כלפי מי שמעניק לנו טוב. ההורים שלנו למשל מוסרים את נפשם למעננו ועושים הכל כדי לגדל אותנו בצורה הטובה ביותר. כאשר הם מבקשים מאיתנו משהו קטן זה נראה כמו פרויקט ענקי בשבילנו. מספיק שפעם אחת הם לא יעשו משהו שאנו רוצים כדי שנחשוב עליהם כהורים גרועים חס ושלום.
כך גם בני הזוג שלנו לא פעם הופכים להיות שק האגרוף שלנו ועליהם אנו מוציאים את העצבים של כל היום, למרות שבסך הכל הם רצו לדבר איתנו ולעזור לנו להרגיש טוב יותר. במקום להעריך את המסירות אנו בוחרים לזלזל ולחשוב עליהם דברים לא טובים.
כך גם עם הרבה מכרים בסביבתנו, הם יכולים לעזור לנו ולרצות בטובתנו, ואנו מצדנו נראה איזשהו משהו קטן שלילי שהם עשו ונשתמש בו כתירוץ להיות כפויי טובה כלפיהם. אנשים התרגלו לחפש את השליליות בעולם, וכך תמיד מוצאים דברים שליליים שכאילו נותנים להם אישור לשנוא.
הדבר גרוע פי כמה ברגע שאנו מתנהגים בכפיות טובה כלפי השם יתברך. הוא נתן לנו את החיים שלנו, את הבריאות, את הסביבה, את המשפחה, את הרכוש, הכל בעצם שייך לו והוא נתן לנו את זה בתור מתנת חינם למרות שלא מגיע לנו שום דבר והוא בוודאי לא חייב לנו כלום. בכל זאת אנחנו נוטים לשכוח את זה לפעמים ולזלזל כי יש דברים מסוימים שלא מסתדרים לנו בחיים.
צריך לדעת שכל נשימה, כל חיוך, כל טיפה של נחת, הכל זה מתנת חינם שלא מגיעה לנו כלל. מצד הדין הוא יכול היה חס ושלום לשים אדם בגיהינום אכזרי לנצח נצחים בלי שאף אחד יוכל לבוא בטענות. זה הרי העולם שלו שהוא ברא והוא יכול לעשות כרצונו.
אבל ברוב חסדיו הוא נתן לנו כל כך הרבה רגעי אושר ושמחה, נתן לנו תורה שמחייה אותנו, נתן לנו את האפשרות לצמוח, להתקרב אליו וליהנות מזיו שכינתו. אדם צריך להודות להשם יתברך על כל רגע של קיום. אלא שאנשים לוקחים את הכל כמובן מאליו, לא מעריכים, ואז באים ומתלוננים למה השם עשה כך וכך.
הבן איש חי מביא בספר "נפלאים מעשיך" סיפור על אדם עשיר שגידל בביתו ילד חסר כל במשך עשרות שנים. יום אחד הגיע לבית עני שביקש צדקה ואותו עשיר נתן לו סכום עצום של מאה זהובים. אותו עני שהופתע מאוד שמח ביותר ובירך את העשיר בלי הפסקה. אשתו של העשיר התפלאה, כיצד יתכן שעבור מאה זהובים כל כך מברכים את בעלה, ואותו ילד שגידלו בביתם והשקיעו עליו אולי מאות אלפי זהובים מעולם לא אמר לו אפילו תודה.
אלא שהעניין הוא שכאשר מקבלים דבר טוב בצורה לא צפויה, אז מעריכים את זה מאוד, אבל כאשר רגילים לקבל זה נראה טבעי ורגיל ואז לא מעריכים את הדבר. לכן קשה מאוד לומר תודה על הגשם שיורד, על האוכל שאוכלים, על מערכות הגוף שמתפקדות, על האוויר שנושמים, על החכמה שקיבלנו, על רגע האושר שהבזיק ועל כל שאר הדברים הטובים והמופלאים שאנו מקבלים בחינם לגמרי מהשם יתברך.
הבעיה היא שמרוב ההרגלים אנו לוקחים הכל כמובן מאליו ומזלזלים במי שנותן לנו. מפתחים תאוריות על דרכים טיפשיות שבהן אולי נוצר העולם כדי לפרוק עול. לוקחים כמובן מאליו את הטבע כדי להימנע מאחריות בכך שיש מישהו שמפעיל ומנהל אותו. מזלזלים במה שכתוב בתורה מתוך מחשבה שאנו חכמים יותר.
אנו שומעים על מצוות ומחליטים שהן לא מתאימות לנו ועושים עבירות להכעיס את השם כי זה נוח לנו. כל המצוות מיועדות לפתח אותנו ולהביא אותנו למקום טוב יותר, השם יתברך ברא את כל הטוב והוא אומר לנו "ובחרת בחיים" כדי שנקבל את הטוב הזה. הוא רוצה שיהיה לנו טוב ונהיה מאושרים, אך אנחנו בשלנו, כופרים בכל הטוב ומחפשים להתרחק ולהיות כפויי טובה.
לכן התורה מצווה אותנו לא לתעב מצרים. לא בגלל שהם כאלו אנשים נפלאים שצריך להוקיר, אלא בשבילנו, כדי שנתרגל להכיר בכל טובה קטנה שעשו לנו, כך שמתוך זה נלמד להיות אנשים טובים יותר ונלמד להודות גם על כל הטובות העצומות שהשם יתברך עושה לנו. השם יתברך יזכה אותנו להכיר טובה ומתוך כך נזכה להיכתב ולהיחתם לשנה טובה ומבורכת.
תכנים נוספים דומים:
שלום וברכה
האם מה שכתוב שצריך להכיר למצריים טובה על שנתנו לנו לגור אצלם זה גם על זמן השיעבוד או על הזמן עד השיעבוד ואסביר את השאלה הרי מצרים עשו הכל כדי שלא נצא (ובודאי שזה רצון ה) אבל במציאות לא נשארנו מרצוננו ואין להכיר טובה על זה כי בעצם הדבר זו לא הייתה טובה אבל מזמן שיעקב ירד עד תחילת השיעבוד זו הייתה טובה ועל זה מדובר או לא אלא גם על הזמן של השיעבוד ואפילו שלא נתנו לנו לצאת אבל במציאות גרנו שם ועל זה צריך גם להכיר טובה ?
בתודה מראש
שני הפירושים יתכנו, ומסתמא שיש מפרשים שיאמרו כך ויש שיאמרו כך. אני בטח שלא בא לפסוק בזה.
אלא שמכל מקום נראה לי לחלק לא מצד הזמן כפי שכתבת, אלא מצד המעשה. שמצד היותנו משועבדים זה בוודאי לא שבח ואין לנו מה להודות על כך למצרים.
אבל מצד היותנו גרים בארצם, וכמו למשל שגרנו שם, אכלנו מארצם, שתינו ממימיהם וכדומה, אז גם בזמן שהיינו משועבדים, מכל מקום הייתה לנו הנאה מהם, ועל אותה הנאה כן יש להודות.
השם יתברך יברך אתכם בכל טוב.