אם מוכרחים לעשות עבירות, אז לפחות לא ליהנות מהן… (פרשת כי תשא)

ראובן פיזנטי | י״ח באדר ה׳תשע״ג | פרשת כי תשא

הקדוש ברוך הוא אומר למשה לרדת מההר ומסביר לו שעם ישראל חטאו ועשו עגל. ואז משה רבינו מצדו מתפלל על עם ישראל ומבקש מהשם יתברך שיסלח להם ולאחר מכן יורד מן ההר.

מתוך הדברים מובן שמשה רבינו כבר ידע על חטא העגל עוד לפני שירד מההר. אז צריך להבין אם כן מה כל כך הפתיע את משה לאחר שירד כאשר הוא ראה את העם סביב העגל? הרי הקדוש ברוך הוא כבר סיפר לו שהעם חטא ועשה עגל, אז מה גרם לו להיות מופתע כל כך?

ראשית כל, כדאי להבין מעט מהנסיבות לעניין חטא העגל. עם ישראל לא באמת חשבו שאותו עגל שהם עשו לפני חמש דקות הוא אותו כוח עליון שהוציא אותם ממצרים. הרי הם שמעו את הקדוש ברוך הוא מדבר אליהם במעמד הר סיני ובוודאי שלא יכלו להתבלבל בזה. אלא שהם ראו שמשה בושש לרדת מן ההר לאחר ארבעים יום והם חשבו שהוא מת. כעת הם הרגישו בצרה שהולכת לבוא, שהרי כיצד יוכלו לתקשר עם השם יתברך כאשר משה איננו?

כששמעו את השם מדבר איתם בהר סיני פרחה נשמתם והם ביקשו ממשה שיאמר להם את דברי השם. הם הבינו שאף אחד לא מסוגל לעמוד ולסבול את קבלת הדברים ישירות מהשם יתברך, ורק משה יכול להתמודד עם העצמה הזו. כעת שראו שמשה איננו, הם הבינו שאין מי שיוכל להחליף אותו.

לכן חשו צורך ליצור סוג של מתווך חדש בין המקום הגשמי בו הם נמצאים לבין האינסופיות הבלתי נתפסת של הקדוש ברוך הוא. לכן הם השליכו זהב לתוך האש כדי ליצור מתווך וכך יצא אותו עגל. הם אפילו לא היו צריכים לפסל אותו, הוא פשוט יצא מוכן מעצמו. הם הבינו שזה כנראה מכוון משמיים.

כאשר הם דיברו אל העגל, הכוונה שלהם הייתה לדבר אל השם יתברך דרך העגל, כפי שהיו רגילים לעשות עם משה רבינו. כמובן שכל זה לא משנה מצד האיסור, שהרי גם אם הם מאמינים בקדוש ברוך הוא, עדיין יש איסור לעשות פסל שכזה ולעבוד אותו. אך כעת אפשר להבין שחטא העגל אמנם היה חטא, אך יחד עם זאת אפשר להבין מדוע העם עשה אותו.

משה רבינו מבקש מהשם יתברך שימחל לעם על חטא העגל לאחר שהוא סיפר לו מה עשה העם. משה כבר ידע שהם חטאו ולא היה מופתע לראות את העגל. אבל אז הוא ירד וראה מחזה מחריד שאליו הוא לא ציפה: העם רוקד במחולות סביב העגל ו”מצחק”. משה רבינו ידע שהעם עשה עגל, אבל הוא לא ידע שהם כל כך שמחים מכך עד שזה כבר הפך להוללות.

מבחינת החטא לבדו אפשר להבין את הדבר, כי אם חשבו שמשה מת והרגישו צורך במתווך אחר במקומו, אז אמנם בוודאי שאסור לעשות את העגל, אך בכל זאת אולי אפשר ללמד עליהם זכות שהם עשו זאת מתוך אילוצים וחולשה ולא באמת התכוונו. אולי הם פחדו והיו זקוקים למחליף למשה ולכן חטאו, כמו שיכול לקרות לכל אחד שיש נפילות לפעמים.

אבל לרקוד ולשמוח מכל העניין?! איך אפשר לשמוח מחטא שאנו עושים? איך אפשר ליהנות מפסל שמחליף כביכול את משה רבינו שהנהיג אותם בנאמנות? איך אפשר לרקוד כשהם חושבים שמשה מת?

הפרשה מופיעה לאחר פורים, בו התרחש אירוע שקצת מזכיר את הדבר. ישנה טענה על ישראל שנהנו מסעודתו של אחשורוש. וצריך להבין שאמנם השתמשו בסעודה הזו בכלי המקדש ויש מפרשים שאומרים שהם אכלו מאכלות אסורים, שתו יין נסך וכו’. אך למרות חומרת האיסורים, העונש על הדבר הוא בוודאי לא כליה לכל העם היהודי.

ובכלל אפשר להצדיק את כל זה, שהרי המלך גזר ואין להם ברירה, אז אפשר לומר שהשתתפו בסעודה כדי להציל את נפשם. כל זה עוד יכול היה להיות מובן ונסלח. אלא שאם נדקדק בלשון נראה שהטענה לא הייתה על האיסורים השונים שעשו, אלא על ש”נהנו”. להשתתף בסעודה מלאה בעברות זה עניין אחד, אבל כיצד יתכן שהיהודים נהנו מכך?

ובאמת הדבר לא מובן. איך יתכן שאחשורוש הוציא את כלי בית המקדש אל מול עיני היהודים, לבש את בגדי הכהן הגדול שפחות משבעים שנה קודם לכן שימשו את הכהן הגדול בבית המקדש, ועשה צחוק וביזיון מהמהות הרוחנית של העם היהודי, ועם כל זה הם נהנו?

כדי לתאר לנו מושג מהדבר אפשר לדמיין מה ירגיש ניצול שואה שיוזמן לסעודת הוללות עם גרמנים שחוגגים את מיתת משפחתו. האם הוא יוכל ליהנות מהסעודה? איך אפשר ליהנות מהחורבן הטרי של בית המקדש? איך אפשר לראות את הזלזול והרדידות שעשו מהדברים הקדושים ביותר לעם היהודי וליהנות מכך? איך אפשר לשמוח מהדבר הכי כואב לעם ישראל? לכן נגזרה הגזרה של המן, על שנהנו מסעודתו של אחשורוש.

וכך נבין גם לגבינו. לפעמים אנו מגיעים למקומות לא טובים. אנו מבינים שנכנסנו לבור עמוק וכעת אין לנו ברירה מלבד לעשות חטא כלשהו. כמובן שכאשר ישנה איזושהי דרך לחמוק מאותו חטא, חשוב לעשות זאת בכל מחיר שיידרש, אך כאשר אין לנו כל ברירה, המעט שאנו יכולים לעשות זה להצטער ולא ליהנות מאותה עבירה.

הגמרא במסכת קידושין דף מ. אומרת שאדם שרואה שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שלא מכירים אותו וילבש שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ. כמובן שאין כאן היתר לעשות עבירות ועל כל חטא אנו עתידים לשלם ולתת את הדין, אך עם זאת, אם אנו הולכים לעבור עבירה כלשהי בכל מקרה, אז לפחות עדיף שלא נעשה זאת בשמחה גדולה. לפחות נבין שאנו לא בסדר. נחדיר לעצמנו שזה לא המצב התקין והטוב. כרגע באופן זמני אין לנו ברירה, אך זה לא הופך את העבירה למותרת.

יש אנשים שעושים דברים אסורים על פי התורה. הם יודעים שזה אסור ואולי אפילו חושבים לשנות את התנהגותם בעתיד, אבל בכל אופן כעת הם מבצעים את העבירות. הבעיה היותר חמורה היא שהם שמחים מכך. הם מספרים לכל העולם על העבירות שלהם בגאווה, הם חושבים על העבירות במשך כל היום ובכלל לא מנסים להסתיר ולהיות בצער על הדבר.

במקום להצטער על היצר שמתגבר עליהם, לבכות על המקום הרחוק שלהם, על שהם רוצים להתקרב לקדוש ברוך הוא ולהפוך ליהודים צדיקים, במקום כל זה הם שמחים וצוחקים. הם לועגים לאלו שנמנעים מהעבירות ומשבחים את אלו שעוברים על איסורי תורה.

זה כמו שאדם יתקל במישהו ברחוב ויפיל אותו. כעת אותו אדם שנפל יסתכל על אותו אחד שנתקל בו כדי להבין מה קרה. אם אותו אדם ינסה לעזור לו לקום, יראה פנים עצובות ויבקש סליחה, אז הוא יבין שזה דבר שקרה בלי כוונה, או אפילו אם זה משהו מכוון, למרות הכל הוא מצטער על הדבר כעת. אבל אם הוא יראה שאותו אדם צוחק ומספר לכולם סביבו שהוא הפיל אותו, אז לאדם שנפל בוודאי יהיה קשה לסלוח לו והמעשה שעשה יהפוך להיות הרבה יותר גרוע מסתם התקלות ויהיה מעליב ממש. יוצא שאותו מעשה מקבל משמעות שונה לגמרי כאשר ההתייחסות למעשה היא שונה.

ידוע שהכול הולך אחר הכוונה, “רחמנא ליבא בעיי” (כלומר הקדוש ברוך הוא רוצה את מה שיש בלב). לכן יכול להיות מצב בו שני אנשים מבצעים את אותה המצווה, אך לכל אחד מהם שכר שונה לגמרי. שהאחד עשה זאת מכל הלב, והשני עשה זאת מתוך אילוץ כלשהו וללא כוונה.

באופן דומה, יכול להיות מצב בו שני אנשים עוברים עבירה מסוימת, אבל האחד עשה זאת כי לא הייתה לו כל ברירה והוא סבל מכל רגע על כך שהוא מצער את בוראו, והשני עשה זאת ונהנה מכל רגע.

הדבר דומה לאדם שמאיימים עליו ומכריחים אותו לתת מכה לחבר שלו ואין לו שום אפשרות להתחמק. חבר אמתי יצטער מזה מאוד וינסה לתת מכה חלשה ככל האפשר, לאחר מכן הוא יתנצל על כך במשך כל החיים שלו. חבר שאיננו אמתי עלול לתת מכה חזקה וכואבת, להתגלגל מצחוק על כך שכואב לו, ובמקום להתנצל לאחר מכן הוא יאמר בכעס “מה אתה רוצה? הכריחו אותי” בתור תירוץ להתחמק. מובן שבשני המקרים ההסתכלות שלנו תהיה שונה לגמרי. אמנם הפעולה היא אותה פעולה, אך מה שעומד מאחוריה הוא שונה לגמרי. הכל הולך על פי הכוונה.

והדבר מצוי הרבה אצל אנשים חלשים שנמצאים בסביבה לא טובה ומושפעים מלחץ חברתי. שכל החברים מסביב מתנהגים בצורה מסוימת, והם לא רוצים להיראות כחייזרים שונים, אז מתוך הצורך להשתייך לחברה, גם הם נוהגים כמותם.

ואמנם ברור הדבר שזה לא בסדר, אבל יש להם חולשה וכעת הם לא יכולים לבחור אחרת. אז אם ינסו להתחמק, ירגישו צער בעשיית הדברים הלא טובים, יתחרטו על דרכם הרעה, יבכו להשם יתברך שידריך אותם בדרך טובה יותר וכו’, אז הנפילה שלהם תתקבל בהבנה יחסית ויסכימו לקבל אותם בתשובה.

אבל אם ישמחו, ירקדו ויעשו מזה צחוק והוללות, אז ברור הדבר שיהיה קשה מאוד לסלוח על הדבר. אדם שעושה דבר גרוע צריך לפחות להרגיש צער וחרטה, לפחות שיהיו נקיפות מצפון שמייסרות אותו, אבל אם הוא שמח במה שהוא עושה, אז העברה הופכת הרבה יותר קשה.

בני ישראל עשו את העגל לאחר שהשטן הראה להם לוויה של משה רבינו בשמיים. כולם חשבו שהוא מת וגם חישוב הימים הראה שכבר מאוחר מדי. הם הרגישו צורך בממלא מקום למשה. הם יכולים להצדיק את עצמם ולומר שהם היו בלחץ, לא ידעו מה הם עושים, לא חשבו בהיגיון ועוד אלפי תירוצים אחרים. זה לא אומר שזה בסדר, אבל אפשר איכשהו לסלוח ולהעביר את זה. אבל מה אפשר להגיד על המחולות? איך אפשר לתרץ ולהצדיק את זה?

פעמים רבות ישנם מקרים בהם אנו צריכים לפעול בצורה מסוימת, אך הכוונה עצמה יכולה להראות משהו שונה לגמרי שמתחולל בתוכנו. ישנם למשל חולים מסוימים שפטורים מתעניות החורבן כמו תשעה באב וכו’. אותם חולים מוכרחים לאכול ואסור להם להחמיר על עצמם. אז יש חולים שאוכלים קצת לחם עם מים בלית ברירה כדי לא להכניס עצמם לפיקוח נפש. אבל יש כאלו שחושבים שהכול מותר, אז הם אוכלים סטייקים על האש וגלידה פרווה לקינוח, כי אם כבר אוכלים אז למה לא ליהנות?

אז אמנם מבחינה טכנית יש לאותם חולים היתר ואפילו חיוב לאכול. אבל מבחינת הכוונה שבפנים אותו אדם שמתהולל כאילו צוחק על כל עניין החורבן. עצם האכילה זה בכלל לא העניין, אלא הכוונה והחיבור לעולם העליון זה מה שחשוב.

יש אנשים שמקיימים מצוות יותר מאחרים, אבל הלב שלהם במקום אחר לגמרי. שהם מזלזלים בדברי קודש, מוציאים לעז על רבנים וכו’. יש אנשים שלא מפספסים שום תפילה בבית הכנסת, אבל במהלך התפילה הם מדברים על כדורגל, שולחים הודעות בטלפון ומזרזים את החזן שיסיים כבר את התפילה.

ויש כאלו שאמנם לא מקיימים מצוות בגלל שנקלעו למצבים מסוימים, אבל מכל מקום הם מצטערים מזה צער רב ותמיד מחפשים את הדרך להתקרב. הם נמצאים עם חברים רחוקים ועושים עבירות, אבל הם מתביישים בעצמם ומלאים בכיסופים להיות יראי שמיים ממש.

זה לא העיקר לקיים מצוות ולהימנע מעבירות. ברור שאלו חשובים והכרחיים להתקדמות שלנו, אך מה שבפנים שווה הרבה יותר. חשוב לשמור שבת, אבל חשוב יותר ליהנות מזה ולא לחכות בקוצר רוח שהשבת כבר תצא כדי שנוכל לעשות את ההבלים שאנו באמת אוהבים.

את המצוות חשוב לקיים בשמחה מתוך הבנה וחיבור לדברים. לעומת זאת אם ישנו הכרח לעבור עבירה חס ושלום, אז המעט שאנו יכולים לעשות הוא לפחות לעבור אותה בצער. לפחות נראה לקדוש ברוך הוא ולעצמנו שאנו לא באמת רוצים את אותן עבירות, אלא שהיצר גובר ומשתלט עלינו, אבל בתוך תוכנו נשארנו מאמינים ואוהבי מצוות.

השם יתברך יזכה את כולנו לקיים רק מצוות ולא לעבור שום עבירות, להתקרב אליו ולהוכיח את הכוונה הטהורה והאמתית שבלב שלנו.