בלי פשרות, רק השם – פרשת כי תשא
פרשת כי תשא מספרת על חטא העגל הנורא, שהיה אולי הנפילה הגדולה ביותר של בני ישראל מאז ומעולם. אבל מצד שני מספרת גם על הגילוי האלוקי הגדול ביותר שהיה לבן אנוש מאז ומעולם. ולא לחינם שני העניינים נסמכו זה לזה, כי דווקא מתוך אותו מקום שפל, אפשר היה להגיע למקום הגבוה ביותר.
לאחר שהעם חטא, נגזרה גזרה נוראה ח"ו לכלותם. משה פתח בתפילות, תחנונים ודברי ריצוי כדי לנסות לכפר. ובאמת נראה שהשם יתברך התרצה לדברים, וכך הוא הסכים להניח להם ואפילו לשלוח מלאך שיעלה אותם לארץ ישראל למרות החטא.
אלא שאז קרה לכאורה דבר פלא. שהיינו מצפים ממשה שישמח, שיקפוץ על ההזדמנות, שהרי תפילתו נענתה והוא קיבל לכאורה את מבוקשו. אבל משה מגיב בצורה שונה לחלוטין. הוא לא מוכן לקבל את זה שמלאך יעלה אותם לארץ, אלא רק השם יתברך בעצמו.
ולכאורה זה אפילו נשמע כמו איום שהוא אומר "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה". כאילו שעושה תנאים לקדוש ברוך הוא. ואיך יתכן שמשה רבינו, העניו מכל האדם, שמנמיך עצמו מול כולם, ועל אחת כמה וכמה שמבטל עצמו ביטול מוחלט מול השם יתברך, יאמר דבר שכזה שנשמע כחוצפה? איך יתכן שהוא כאילו מטיח דברים כלפי מעלה?
אלא שלמרבה הפליאה, השם יתברך לא כועס עליו כלל בזה, אלא אדרבה, מתרצה ומסכים לדבריו. אבל משה רבינו לא עוצר כאן, אלא ממשיך להפליא אותנו כשהוא חוצה גבולות וקווים אדומים ומבקש "הראני נא את כבודך". והדבר לא ברור, וכי כעת בשעת הכעס זהו הזמן המתאים לבקש דבר שכזה?
לצורך דוגמה להמחשת הדברים, תארו לכם שאדם מואשם בבית דין בפשעים נוראים שעשו קרוביו. ובאמת הוא מודה בכל ההאשמות המיוחסות, אין לו שום הצדקה לדברים והוא רק מבקש סליחה. בצורה מפתיעה, הדיין מקבל את הדברים ומוכן לסלוח לו על הכל. האם יתכן הדבר שכעת הוא יבקש צל"ש? האם הוא יעז לבקש שישלמו לו כסף? אולי שיתנו לו גם דירה ורכב במתנה?
ולכאורה זה בערך מה שמתרחש כאן. צריך להבין שלפני זמן קצר ביותר העם חטאו אולי בחטא החמור ביותר מאז קום האנושות. וכעת משה רבינו לא מתפשר ומבקש מהשם יתברך את הגילוי הגדול ביותר האפשרי שלא היה מאז ומעולם לאף אחד. האם כעת זה באמת הזמן המתאים לבקש דבר שכזה?
אלא שבצורה מפליאה, משה נענה בחיוב גם לזה. ואם כן צריך להבין מה התרחש כאן, שהרי ברור הדבר שמשה רבינו הבין שיש כאן עניין לבקש את כל הדברים האלו. ואם נבין את העניין, אולי נוכל גם אנחנו לנצל את המהלך הזה לתועלתנו. לעשות שיתקבלו תפילותינו ונקבל את רצוננו למרות המקום הנמוך בו אנו נמצאים.
השם יתברך רוצה לרחם עלינו
עוד לפני שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, הוא התייעץ עם המלאכים שאמרו לו שלא כדאי לברוא את האדם כי הוא עתיד לחטוא. השם יתברך שרף את המלאכים והביא אחרים במקומם, עד שהסכימו אתו. כי כל מטרת בריאת העולם היא לגלות את רחמיו המרובים של השם יתברך, והגילוי הגדול ביותר הוא לרחם על השפלים ביותר, שאלו בני האדם החומריים והחוטאים.
ויוצא מכאן שהשם יתברך ידע מראש שבני האדם עתידים לחטוא, ואפילו ברא אותם כך בכוונה מלכתחילה, שכך יתגלו רחמיו בצורה הגדולה ביותר. שהאדם חוטא, ואז באפשרותו לעשות תשובה, ומשם השם יתברך מושך ומעלה אותו עד למקום הגבוה ביותר ומשפיע עליו שפע עצום ורב.
והשם יתברך חקק בעולם שגודל השפע יגיע דווקא על פי האדם עצמו. שכפי ההשתוקקות שלו, כך נקבע השפע שיורד לעולם. שהתעוררות של מטה מביאה להתעוררות של מעלה. וזהו עניין התפילה, חיזוק האמונה וכל עבודת השם שאנו מעלים למעלה, ועל ידי כך זוכים לשפע גדול שיורד אלינו בחזרה למטה. הכל בהתאם למה שאנו מעלים.
אלא שבפועל, מרוב התגשמות בעולם החומר, האדם כבר לא זוכה להעלות התעוררות גדולה כל כך. הוא עסוק בתוך החומריות וההרגלים, ואז שוכח מרוחניות. ולפעמים הוא מקבל איזו סתירה, שמהשמיים מנסים להעיר אותו כדי שיזכור שהוא מקבל מהשמיים את כל הכוח והשפע שלו. שיתעורר לעבוד את השם.
אבל אז הוא מבין את האפסיות שלו, מבין כמה הוא חטא, כמה התרחק מהשם וכמה הוא לא ראוי, אז הוא מתייאש ויודע שאין לו סיכוי, וכך הוא ממשיך בלי התעוררות. הוא בטוח שהשם כועס עליו ולא מאמין שהוא רוצה לתת ולהשפיע לו. וכך אין לו התלהבות בעבודת השם, וממילא השפע שהוא מקבל הוא בהתאם.
ויוצא שקשה מאוד להעלות התעוררות והתלהבות לשמיים. כי או שהאדם רדום ומתעסק בהבלי העולם, או שהוא מקבל התלהבות עצומה ורוצה להתחבר, אבל לא מאמין שהוא יכול להתחבר. הוא חושב שהשם ח"ו שונא אותו, שבשמיים לא רוצים אותו, שהוא קטן ובזוי ואין לו סיכוי לקבל את השפע שהוא רוצה.
וזה עניין הניסיון שיש לאדם. שנותנים לאדם להרגיש מרוחק, שירגיש דחוי, כאילו חוסמים לו את הדרך, שלא רוצים אותו, וכך אותו אדם יקבל ייאוש. וכך הרצון של האדם נמדד. שאם למרות הכל, הוא ממשיך ומתעקש להתחבר להשם יתברך במסירות נפש, אז פותחים לו את השערים. ואם לא, אז כל אחד לפי מדרגתו שהצליח להשיג, לפי ההשתדלות והעקשנות שלו, כך הוא מקבל שפע בהתאם.
וזה הסוד הגדול שמשה רבינו ידע. שדווקא במקום של חטא כל כך נוראי, אז מתגלים הרחמים המרובים של השם יתברך. הרי לשם כך ברא את העולם, כדי לרחם על החוטאים ולגלות את רחמיו. על חטא קטן שמישהו עשה לא דרושים רחמים כל כך מרובים כדי לכפר לו, אבל ככל שהחטא גדול יותר כך דרושים רחמים מרובים יותר.
כאשר משה רואה שהשם יתברך סולח על חטא כל כך חמור, הוא מבין שזו שעת רצון עצומה, של גילוי רחמים כל כך גדול, שמוכרחים לנצל את הרגע הזה. ולכן הוא לא מסתפק במלאך שילך לפניהם, אלא הולך על כל הקופה. הוא רוצה רק את השם יתברך בלי שום פשרות. והוא לא עוצר שם, אלא רוצה להגיע עד למקום הגבוה ביותר.
ולכאורה היינו מייעצים לו לחכות עד שתעבור שעת הכעס, שהחטא יישכח ואז תגיע שעת רצון. אלא שמשה רבינו יודע שהשם יתברך לא באמת כועס על החטא, הוא אמנם מעמיד פני כועס בשבילנו, אבל דווקא זו שעת הרצון כי מפה הגילוי הגדול ביותר.
הרצון של השם יתברך הוא לרחם על כל הנבראים ולהביא רק שפע וטוב. אלא שהכול נמדד על פי איך שהאדם דן את העולם. שאם הוא חושב בצורה שלילית, דן לכף חובה, קפדן, מתעסק עם עונשים וכו’, אז כך הוא מקבל בחזרה, מידה כנגד מידה. אבל אם הוא מעביר על מידותיו, דן לכף זכות, נוהג לפנים משורת הדין, מרחם על הבריות, חושב בצורה חיובית וכו’, אז הוא מביא טוב.
וזו העבודה של האדם. להאמין באמונה שלמה שהשם יתברך ירחם עליו ויביא לו שפע עצום במתנת חינם, למרות שלא מגיע לו כלל, למרות שהוא מתנהג בצורה עקומה, למרות שהוא אפס, למרות שהוא רשע, עם כל זה השם יתברך ייתן לו.
כולם אהובים
אין דבר כזה יהודי רחוק מהשם ואין דבר כזה תשובה לא רצויה. כולם קרובים אל השם יתברך ממש, למרות כל החטאים ולמרות כל המידות הלא טובות, עם כל זה השם יתברך אוהב אותנו אהבה עזה. רק צריך להאמין בזה, לעשות תשובה ולהעלות את עבודת השם שלנו כלפי מעלה.
אנשים עסוקים במחשבות שליליות, שאין להם סיכוי, שהם לא יכולים, שהם לא חשובים בשמיים וכו’. ואז הם מוכנים לכל פשרה שתבוא. הם הולכים לרבנים שיברכו אותם במקרה הטוב, הולכים להתעסק עם כוחות טומאה במקרה הרע, אבל מכל מקום לא מאמינים בעצמם. לא מבינים שהם מחוברים להשם יתברך בצורה ישירה ממש. שהוא קרוב אליהם יותר מכל. הם לא מאמינים שהתפילה הפשוטה שלהם יכולה להועיל.
הם מאמינים בדברים חיצוניים. שאולי השם יענה להם בזכות הצדיקים, בזכות הסגולות, בזכות הקמעות וכו’, אבל בטוחים שאין אפשרות שהוא יענה להם בזכות הרחמים המרובים שלו, בתור מתנת חינם ללא שום זכות מצדם. ובצורה מסוימת זה היה חטא העגל, שרצו מישהו שיתווך ביניהם לבין השם יתברך, כי לא האמינו שהם יכולים לקבל ממנו ישירות.
לכן בני ישראל ביקשו ממשה שידבר איתם במקום הקדוש ברוך הוא במעמד הר סיני, כי לא יכלו לסבול את האור הגדול שהשם יתברך דיבר איתם. וכך עד היום אנשים לא מוכנים לסבול את הרעיון שאפשר להתחבר להשם יתברך בצורה ישירה ממש. ואז הם חיים בהסתר. במקום לגלות את ההארה, הם חיים בהסתר גדול. וזה מה שמאריך את הגלות.
הארת פורים
וכל זה נרמז לנו גם בעניין פורים, שכל הסיפור התרחש בזמן הגלות. שכולם הלכו לסעודה שערך אחשוורוש, והתנהגו כמו הגויים. ואז השם יתברך גזר גזרה כדי לעורר את כולם, כדי לגלות את האור הגדול של השכינה.
ומרדכי הבין את העניין, ולכן הלך עד הסוף ומסר נפש. הוא ידע שדווקא מתוך החושך הנורא אפשר לצאת למקומות הגבוהים ביותר. הוא חיזק את האמונה שכל יהודי יכול להשפיע. ובאמת כולם צמו, מתוך הבנה שהתפילה והתשובה של כל אחד חשובה. כולנו קרובים אל השם, וכולנו יכולים לגלות את השכינה הקדושה.
ולכן המגילה נקראת מגילת אסתר, כי כך אנו מגלים את ההסתר. שמתוך הצרות והחושך, אנו מתחזקים באמונה במקום להתייאש וכך אנו יכולים להביא את הגילוי הגדול. כמו משה רבינו שבדיוק לאחר חטא העגל לא התפשר כלל והתעקש להגיע למעלה הגדולה ביותר.
ובאמת לאחר כל זה מרדכי הפך להיות משנה למלך, ולאחר מכן נבנה בית המקדש והסתיימה הגלות הראשונה. ועד היום ישנה הארה עצומה בימי הפורים, שמבחינות מסוימות אין הארה כזו בכל השנה כולה.
ואם נשכיל, נוכל להבין שבאמת יש בכוחנו להביא להארה עצומה בכל רגע ורגע. שכאשר נעלה מסירות נפש גדולה והתעוררות עצומה בעבודת השם, כל אחד לפי בחינתו, אז נוכל לזכות לגילוי אדיר שאין כדוגמתו. נוכל להביא להארה גדולה, לגילוי השכינה ולגאולה השלמה.
להתמקד באור ולא בכלי
ובאמת כל יהודי מחובר להשם יתברך ולא צריך שום מתווך. וזו הייתה הטעות של עם ישראל, שעשו את העגל כי ראו שמשה בושש לבוא ורצו מישהו שיקשר ביניהם לבין הקדוש ברוך הוא. הם לא הבינו שהם לא צריכים שום מתווך, שהם מחוברים אל השם יתברך ממש ורק צריך להאמין בזה, להתעורר ולבקש.
ואולי בגלל זה משה רבינו בחר להשליך את הלוחות שקיבל. שלכאורה זה נראה כדבר שלילי, אלא שהקדוש ברוך הוא אמר לו "יישר כוחך ששברת", ויוצא שהוא עשה בכך תיקון כלשהו. כי בני ישראל צריכים להבין שאין להם באמת צורך ממשי בלוחות, הלוחות הם כלי שמחבר אותנו להשם יתברך, אבל אפשר להתחבר אליו ישירות גם ללא שום כלי.
וזה גם מה שמובא בגמרא, שכמה טיפשים אלו שקמים לפני ספר תורה ולא קמים לפני תלמידי חכמים עצומים. שהרי אותם תלמידי חכמים מכילים בתוכם את כל התורה והם מחוברים ישירות להשם. הם הרבה יותר קדושים מספר תורה. והספר תורה עם כל הקדושה שלו, הוא בסופו של דבר רק כלי, שאם אין מי שיקרא וילמד בו, אז אין בזה שום רווח.
אנשים עוסקים בכלים. מתמקדים בדרך במקום במטרה. הופכים את הכלי לעיקר. וכמו שהיה שמשה עשה נחש נחושת ושם אותו על נס גבוה כדי שבני ישראל יביטו לשמיים וכך יתרפאו. אלא שהדורות הבאים הפכו את אותו נחש לעיקר והיו חושבים שהוא זה שמרפא. במקום להתחבר דרך הכלי להשם, הפכו אותו לעיקר כאילו שיש לו כוח משלו. ולכן חזקיה כיתת את נחש הנחושת וחכמים הודו לו על כך.
ורואים שיש אנשים שהם בעלי אמונה מצד אחד, אבל עם מוגבלות כלשהי מצד שני. שהם מאמינים בהשם יתברך, אבל מחפשים תמיד את המתווכים. למצוא רבנים שיברכו אותם, לחפש סגולות שיעזרו להם וכו’. יש להם קמעות למזל, פעולות נגד עין הרע, מזמורים מיוחדים לברכה, הבטחות של רבנים ועוד שלל דברים שלוקחים איתם. שבטוחים שבלי אותם דברים אין להם סיכוי.
אותם אנשים לא מאמינים שיש להם כוח של חיבור משל עצמם. ואמנם כל זה בסדר כל עוד הולכים בגדר ההלכה, אבל אם רוצים את הדבר האמתי, אז צריך לזרוק הכל ולמסור נפש רק אל השם יתברך בלי שום אמצעי. להאמין באמונה שלמה שאין שום כוח מלבדו.
והנה הדבר ברור שאם היה מופיע פה מלאך שיגלה לנו סודות, היינו רצים אחריו. אילו היינו יכולים לקבל כוחות רוחניים, היינו רודפים אחרי זה. אבל משה רבינו לא התרגש מכל זה, ולא הסכים לקבל מלאך. הוא רצה ללכת עד הסוף, לא מתפשר על שום דבר חוץ מהשם יתברך בכבודו, בלי שום מתווכים ושום אמצעי. ולכן זכה להגיע לגילוי הגדול ביותר שהיה אי פעם.
ולפעמים אנחנו תקועים בין העולמות. פוחדים להפסיד ואז מסתפקים ברוחניות שיש. שמי יודע אם השם יתברך ישמע לתפילותינו ויחבר אותנו אליו. אבל צריך לדעת שגם כשנראה שדלתות נסגרות והחיבור נתקע, זהו לא יותר מניסיון. לראות אם נהיה מוכנים להתפשר. אם נהיה מוכנים לקבל מלאך שידריך אותנו. כי אם יספיק לנו גילוי של מלאך, אז זה מה שנקבל. אבל אם נתעקש להתחבר לקדוש ברוך הוא, אז זה מה שנקבל. הכל לפי הרצון והכיסופים שלנו.
ולכן אנשים מתייאשים. הם בטוחים שלא מגיע להם בדרגה הפחותה שלהם ואז הם לא מאמינים שהשם בכלל שומע אותם. הם עסוקים רק בשליליות, חושבים על עונשים ומתעסקים בכלים. אבל כל יהודי הוא חלק אלוקה ממעל, ולכן גם כשלא ראויים כלל, הכל אפשרי.
השם ברא את העולם כדי לגלות רחמיו. הוא שרף כתות של מלאכים שהלכו בדין. אמנם הם אמרו דברים נכונים. אבל השם לא רוצה דין, הוא רוצה לגלות את רחמיו המרובים. הוא רוצה לתת מתנת חינם גם לרשעים. רק שיתקרבו אליו ויתחברו לאור השכינה הקדושה, כל אחד מתוך המקום המיוחד שלו.
ואולי בגלל זה תקנו את הקריאה הזו מפרשת כי תשא בתעניות ציבור. כי זה בדיוק עניין התענית. שגוזרים תענית על הציבור בשל פורענות שבאה חס ושלום לעולם. שצריך ישועה. וכדי להגיע לישועה, מוכרחים להאמין ברחמיו המרובים של השם יתברך. כי אם הגיעה פורענות, זה אומר שהמצב שלנו גרוע. אבל גם כשהמצב הכי גרוע שיכול להיות, השם יתברך רוצה לרחם עלינו, ולא זו בלבד אלא שהוא רוצה להביא אותנו לגילוי הגדול ביותר. התענית היא רק כלי, המטרה היא החיבור להשם יתברך.
ואולי בגלל זה תקנו לנו להתענות לפני פורים בתענית אסתר. שלכאורה זהו הצום היחיד שאין לו עניין של פורענות, ואם כן מדוע צריך לצום? אלא שזוהי צורת החיבור שלנו להשם יתברך. שנזכור בכל שנה שלמרות שאנו לא ראויים, וכמו בשושן שנהנו מסעודת אחשוורוש, מכל מקום השם רוצה לרחם עלינו ולגאול אותנו, ורק צריך לעשות תשובה ולבקש.
ומכאן נבין את העניין של עת רצון. שלא מדובר על זמן כלשהו מצד הקדוש ברוך הוא, שהרי ישנם זמנים שאינם שווים בכולם, וכמו למשל כשאדם מוסר נפש למען התורה, או בזמנים מיוחדים שהם טובים לאדם מסוים דווקא. אלא שמדובר כלפי האדם עצמו, שאותו אדם נמצא במצב של עת רצון, ששערי שמיים נפתחים בשבילו.
ולכן מובא שבכל מצווה ישנה עת רצון, שלכן בברכת המזון למשל מובאות תפילות ובקשות שונות בברכה הרביעית, כיוון שזו עת רצון אז יש עניין לבקש. וכך גם מובאת הסגולה הגדולה של אדם ששומע בזיונו ושותק, שאז יש עניין לבקש. וכן ידוע שיש עניין לתת צדקה כלשהי ואז אפשר לבקש מה שרוצים. וכך בכל מצווה ובכל מעשה טוב.
ולכן משה רבינו שהגיע לעת רצון גדולה כל כך, ידע שהוא מוכרח לנצל את הרגע הזה שאולי לעולם לא יחזור. הוא מבין שכל הגילוי והאור שהוא מקבל זה מתנת חינם מהקדוש ברוך הוא, ולכן מובן הדבר שלא צריך לחכות לזמן "טוב" יותר או שיעבוד על עצמו כדי שיהיה "ראוי" יותר. עכשיו זה הזמן הטוב ביותר, כפי שאנחנו כעת.
גם אם נראה שהשם יתברך כביכול "כועס", זוהי רק הטעייה בשבילנו. הכל בשביל הניסיון. אבל באמת השם רוצה לרחם עלינו ולהשפיע לנו טוב בכל רגע. לכן השם יתברך עונה לו שהוא יעביר כל "טובו". כי הכל טוב. אין חס ושלום רע מצד השם, וממילא אין כעס ודברים שליליים אחרים. רק שיש הסתר שלא רואים את הטוב הזה. אבל משה רבינו שהתעקש להתחבר אליו בכל מחיר, זכה לראות את גילוי כל הטוב הזה.
וכך כל אחד שיבחר להתחבר לטוב הזה, יוכל לזכות להתחבר אליו. אבל צריך לרצות את זה ממש, בכל מחיר, ואפילו למסור נפש על כך. להקריב הכל כדי להתקרב לקדוש ברוך הוא. לוותר על כל מה שיש, ובלבד שנזכה להתחבר להשם יתברך.
וכך עשו כשהייתה את הגזרה הנוראה של המן הרשע, שכל היהודים צמו ועשו תשובה, שזו בחינה של מסירות נפש. ובאמת נענו משמיים וזכו בדברים עצומים. לא רק שהגזרה התבטלה, אלא שהתהפכה לטובה, שעלו לגדולה ועוד זכו לגאולה ולבניין בית המקדש.
וכך גם אנחנו יכולים. שמסירות נפש לכבוד השם יתברך יכולה להביא ישועות גדולות. לשכוח החומר, להשליך את המתווכים, לעזוב את כל הסגולות והפתרונות הגשמיים, ופשוט להשליך את כל יהבנו על השם יתברך, שיושיע אותנו. ואז בוודאי תבוא הישועה. השם יתברך יזכה אותנו לישועות גדולות.
תכנים נוספים דומים:
יישר כח, ממש רעיון יפה! תודה רבה על דברי העידוד והחיזוק.