להתכונן היטב לזמנים הקשים – פרשת מקץ
פרעה חולם את החלומות המפורסמים ויוסף פותר לו אותם. כעת יגיעו שבע שנים של שובע גדול ולאחריהם שבע שנות רעב שבהן יישכח כל השובע שהיה כפי שאומר יוסף “ונשכח כל השבע…” (בראשית מא’ פסוק ל’).
כחלק מהפתרון יוסף מוסיף לפרעה את הצעדים שעליו לנקוט כדי להתמודד עם הרעב הגדול שהולך להגיע ולאסוף מספיק מזון בשבע שנות השבע שיספיק לשבע שנות הרעב שיגיעו לאחר מכן, ובין היתר את הצורך למנות חכם ונבון כדי לנהל את המהלך של שמירת המזון. פרעה מצדו ממנה את יוסף שיהיה האחראי על כל העניין כיוון שאין חכם כמוהו.
מתוך כל זה עולות המון שאלות. מדוע התורה כל כך מפרטת לנו את החלומות של פרעה ואת הפתרון המדויק שלהם? מדוע צריך לפרט שבשבע שנות הרעב כל השובע שהיה יישכח, שהרי זה מובן מאליו שכאשר יש רעב שוכחים את השובע? מדוע יוסף מוסיף לפרעה עצות כיצד להתמודד עם אותו רעב שהולך להגיע? ולמה צריך איש כל כך חכם ונבון שיהיה האחראי על זה? האם כל השרים והעבדים של פרעה לא מספיקים לביצוע התפקיד הלוגיסטי של אגירת מזון? אף אחד מהם לא יצליח לבצע את התפקיד כראוי חוץ מיוסף?
יתרה מזו צריך לשאול, איך יתכן שכל המצרים ששמעו על שנות השבע ושנות הרעב לא הצליחו להכין מזון כראוי? הרי כולם לאחר מכן באים ליוסף לבקש אוכל. אז מדוע לא הכינו את כל מה שהיו צריכים בשנות השובע? לא רק שאין להם מספיק מזון לשבע שנים, אלא שאפילו בשנה הראשונה של הרעב הם כבר לא מצליחים להתמודד ומגיעים לרעב גדול, אז איך יתכן שאף לא אחד מהם היה מספיק חכם כדי להתכונן לפחות לחלק משנות הרעב כשידעו מראש שיגיעו?
אם נתבונן היטב בפתרון החלומות של פרעה, נוכל לגלות שיוסף נתן לנו כאן עצה להתמודדות עם הרעב שלנו לדורות. לכל אדם יש זמנים של רעב בחייו, בין אם זה רעב גשמי ובין אם רעב רוחני, בין אם רעב לפרנסה ושפע ובין אם רעב לשמחה ולאושר. כל החכמה זה להתכונן לכך מראש בזמני השובע שלנו. זה נשמע קל, אבל אם לא נהיה מספיק חכמים, זה יהיה קשה מאוד לאגור מספיק מזון לימי הרעב.
כל אדם למשל רגיל לרמת חיים מסוימת. אם יש לו הכנסות של חמשת אלפים שקלים, אז אלו יהיו פחות או יותר גם ההוצאות שלו. אבל אם הוא מרוויח עשרים אלף שקלים, אז ההוצאות שלו יגדלו ויהיו פחות או יותר מה שהוא מרוויח.
ולכאורה, נוכל לשאול את אותו אדם שמרוויח עשרים אלף, מדוע לא להסתפק ברמת חיים של חמשת אלפים וכך יבזבז פחות ויוכל לחסוך בכל חודש חמש עשרה אלף שקלים? הרי אם הוא היה מרוויח חמשת אלפים הוא יכול היה להסתדר, שהרי לא הייתה לו ברירה אחרת. אז למה שלא יסתדר גם עכשיו כשיש לו ברירה עם אותו הסכום אפילו שהוא מרוויח יותר? האם לא עדיף לו לחיות אפילו בדוחק וכך להכין לעצמו את העתיד שיוכל להשקיע בדברים חשובים יותר שיצטרך? הרי הוא יודע שהוא יצטרך לחתן את הילדים ולהוציא כספים על דברים שונים, ואם כן מדוע אינו מכין את כל זה?
אבל טבע האדם לא נותן לו לעשות את זה. כאשר האדם יודע שיש לו, כל דבר קטן נראה לו נחוץ והוא מרגיש צורך לבזבז, כי הוא יודע שהוא יכול. כאשר יש כסף זמין בארנק, אז האדם מיד יכול למצוא על מה להוציא אותו, והוא בטוח שהכול הכרחי לחלוטין. עד כדי כך שהוא מוכרח לעשות איזו תוכנית חיסכון בבנק כדי שייקחו לו בכוח סכום כסף מהמשכורת בכל חודש בלי לשאול אותו, כך שלא יהיה לו פיתוי של כסף זמין בחשבון. כי הוא יודע ומבין שזה לא טוב לבזבז, אבל מצד שני הוא כאילו לא שולט בזה.
כאשר הוא מרגיש שובע, הוא לא יכול לראות ולהרגיש את הזמנים הקשים שעלולים להגיע. כשאדם שבע לאחר ארוחה כבדה הוא יכול להבטיח לעצמו באותו רגע שהוא יכול לצום במשך שבוע. כי כאשר הוא שבע הוא לא יכול לראות ולהרגיש את הרעב. הוא לא זוכר כלל את הרעב שבוודאי יגיע בעוד כמה שעות לאחר שהאוכל יתעכל. לכן אנשים רבים מחליטים להתחיל דיאטה בדיוק לאחר שמסיימים ארוחה גדולה, ולאחר כמה שעות כשהם חוזרים להיות רעבים הם מחליטים לסיים אותה. אדם מסתכל על הרגע הזה ועל הצרכים שלו כעת. קשה לו מאוד להסתכל על מה שיהיה בעתיד וקשה מאוד להתאמץ לשם כך.
פרעה יכול היה למנות את השרים הנכבדים שלו להיות אחראים על המהלך. אבל היה קשה להם להתאמץ ולהתחיל לאגור מזון כאשר יש שובע כל כך גדול. אז הם היו מתעצלים, אוספים מעט בכל יום, או שאולי מחכים לשנה האחרונה כדי לאסוף. הרי מדוע להתחיל לאסוף כבר מהיום הראשון כאשר ידוע שיהיו עוד שבע שנים של שובע?
גם לאחר שכבר אספו, מהר מאוד אפשר לראות מחסן ענקי מלא ולחשוב שזה מספיק, ולא עושים את החישובים הנכונים שאותו מחסן לכל אנשי מצרים יספיק אולי רק ליום אחד. בצורה כזו המזון שהיו אוספים לא היה מספיק לשבע שנות רעב. רק יוסף היה מספיק חכם ונבון כדי לחיות בידיעה ברורה ששנות הרעב עומדות להגיע, ואפילו שהן כרגע נראות רחוקות מאוד, בכל זאת יש צורך גדול לעבוד במרץ ולאסוף כל מה שאפשר כבר מהיום הראשון.
החיים שלנו בנויים מעליות וירידות, זה עובד בכל תחום בחיים ובפרט בעניין הצמיחה הרוחנית של האדם. ישנם זמנים בהם אנו מרגישים סיעתא דשמייא גדולה בכל מעשי ידינו. הכל הולך לנו טוב, אנו מתקדמים יפה ומצליחים היטב ורק מקווים שזה יימשך כך לנצח. הבעיה היא שזה לא נמשך לנצח ובדרך כלל אנחנו לא מגיעים מוכנים לנפילה.
בתקופות הטובות שלנו אנו נוטים לשכוח את הזמנים הלא טובים, וכך מבזבזים את המשאבים והדרגות העצומות שאנו יכולים להגיע אליהם בקלות יחסית. בזמני השפל שלנו אין לנו כוח לקיים מצוות ולא מתחשק לנו שום דבר שקשור לרוחניות ואמונה. אנו מרגישים רדופי תאוות וכאילו חס ושלום שאין לנו סיוע מהשמיים. אבל אילו היינו מתכוננים מראש לזמני השפל הרוחני, היינו יכולים לעמוד בהם בקלות יחסית.
לצורך דוגמה, אדם שמחדיר לעצמו שהוא מוכרח ללמוד תורה למשל חצי שעה בכל יום, יוכל להמשיך עם זה גם בזמנים קשים שאין לו שום חשק ללמוד וכל מה שיש לו בראש זה תאוות, כל עוד הוא באמת החדיר לעצמו את החיוב הזה. ההוכחה לכך היא שכל אדם שמבין שהוא מוכרח לעבוד עשר שעות ביום, עושה זאת בין אם מתחשק לו באותו יום ובין אם לא, כי הוא מכריח את עצמו לעשות זאת מתוך הבנה שזה הכרחי.
בהתחלה הוא עשה חישובים והרגיש מרץ כי ידע שזה דבר נחוץ והתרגש מסכום הכסף שייכנס לחשבון הבנק שלו בסוף החודש, אבל לאחר מכן הוא כבר עושה את זה בצורה אוטומטית בין אם מתחשק ובין אם לא, כי הוא הצליח להחדיר את זה לעצמו בזמנים הטובים יותר כאשר זה היה קל. אם נחדיר לעצמנו היטב את הכללים הנכונים בשבילנו לחיים בזמנים הטובים, נזכה לשמור עליהם גם בזמנים הקשים יותר.
אדם שיש לו שפע רב מוכן לבזבז אותו בקלות מתוך מחשבה שתמיד יהיה לו. אדם שקיבל בפתאומיות סכום כסף עצום, יחשוב איך למלא את כל תאוותיו מבלי לחשוב על העתיד שלו. ורואים את זה שיש אנשים שמתעשרים בפתאומיות, או נכנסים לתוך איזו חוויה מרגשת, וכאשר הם לא מוכנים לדבר אז הם נכנסים לבלבולים ופעמים רבות נופלים מזה. עלינו לבנות כלים מתאימים בזמן שזה אפשרי, וכך נוכל להשתמש בהם בשעת הצורך. בין אם זה כלים גשמיים, ובין אם אלו כלים רוחניים.
וזו העצה שיוסף נתן לפרעה, שלא יחשוב לעצמו ליהנות ולבזבז בשנות השבע, אלא לאגור מזון ולהתכונן לשנות הרעב. גם אם הוא רואה שפע עצום מול העיניים, שירגיל את עצמו לחיות כמו עני ולחסוך. כך הוא גם יתרגל למועט שלא יהיה מפונק ויצליח לשרוד את שנות הרעב הקשות. ובנוסף הוא גם יוכל לחסוך ולאגור צידה לשנות הרעב.
וזו גם העצה בשבילנו, שגם כשהכול הולך לנו טוב ויפה, בין בענייני החומר ובין בעניינים רוחניים, אנו מוכרחים לזכור לאגור מזון. כי כעת אולי זה נראה לנו מיותר ואנו מרגישים מצליחים, אבל הגלגל מסתובב ועוד יגיעו שנות רעב.
תוכניות חיסכון לעולם הבא
בנוסף צריך לדעת שכולנו הגענו לעולם הזה לתפקיד מסוים. קשה לראות את התכלית מתוך המקום שלנו. קשה להבין מה יהיה איתנו אחרי מאה ועשרים וקשה להאמין שהמשיח יבוא ויעשה מהפכה עצומה בכל העולם. אז אנשים מרשים לעצמם לעשות עבירות ולהחמיץ קיום מצוות, כי הם לא מצליחים לראות את הערך העצום של זה.
כרגע הם מרגישים שזה לא נותן להם כלום, אז הם לא מרגישים צורך להתאמץ. כשיש לבן אדם בית מפואר, הוא לא רואה צורך לחסוך לבית מפואר גם בעולם הבא. הוא לא חושב שצריך להכין צידה לדרך והוא לא מבין שהוא עלול להיות עני מרוד במשך נצח נצחים. אבל צריך לדעת שבסופו של דבר כשיבואו ימי הרעב, יהיה מי שהכין לעצמו צידה וכך יוכל לחיות מתוך שפע עצום, ויהיה חס ושלום מי שבזבז את ימי השובע שלו ולא השאיר לעצמו כלום.
בשנות הרעב אף אחד לא יזכור שהיינו פעם מצליחים או טובים, כפי שיוסף תיאר זאת: “ונשכח כל השבע”. כל ההנאה שהייתה לנו מתוך התאוות הגשמיות תיעלם ותישכח. כל העושר שהיה לנו יעלם כלא היה. למי אכפת שאותו מסכן שמקבץ נדבות ברחוב היה פעם עשיר גדול? כל אלו דברים חולפים. כל ההצלחה שלנו תהפוך לביזיון.
אף אחד לא לוקח את ההצלחה או את העושר לעולם הבא. אם לא נתכונן היטב, נגלה לבסוף שנשארנו בלי כלום. מה שיישאר לנו לבסוף זה רק המקום הרוחני אליו הצלחנו להגיע.
אנשים אוהבים לבזבז, להיכנס לחובות, לומר על כל דבר מזדמן שזה הכרחי ושאין להם אפשרות בלי זה. אבל אחר כך הם בוכים על זה. אנשים לא מוכנים לוותר על נופש בבית מלון ועל בית מרווח בשכירות, אבל אז הם כל הזמן בוכים שהמחירים יקרים ואין להם כסף לקנות בית משלהם. אילו היו מסתפקים במועט וחוסכים, היו יכולים לאחר כמה שנים לגור בבית משלהם. במקום להשקיע בבתים חולפים ודברים מזדמנים, היו יכולים להשקיע בבית שיהיה באמת שלהם.
אם כל זה בגשמיות, אז על אחת כמה וכמה בעניינים רוחניים. שאדם משקיע בכסף, בסידורים, בקניות ובדברים חומריים, ושוכח להכין לעצמו את הבית האמתי שלו לנצח נצחים. כשאומרים לו לבוא לחצי שעה לשיעור תורה הוא אומר שאין לו זמן לזה. כי כעת הוא לא מבין שזה נחוץ. הוא לא רואה את התועלת של שיעור תורה וקיום מצוות כפי שהוא רואה את התועלת של החומר והתאוות. הוא לא רואה את שנות הרעב שעתידות לבוא ושאליהן צריך להתכונן.
אדם צריך לשקול היטב את הדברים ולהתעסק בדברים מועילים. הרבה אנשים עשו שרירים מנופחים וחשבו שהם אלו שמזיזים את העולם. אבל גם הם בסופו של דבר הגיעו לזקנה וחלישות, עד שצריך היה להאכיל ולהלביש אותם, ולבסוף הלכו גם הם מהעולם כמסכנים וחלושים. הם חשבו שהם השולטים בעולם ואז הקדוש ברוך הוא הראה להם שאף אחד לא שולט פה מלבדו.
ועם כל זה, אנשים ממשיכים לחיות בהכחשה ולהדחיק. ממשיכים לעשות שרירים, לנפח את האגו ולהתעסק בתאוות העולם. וכי יש אדם חסין שיהיה חזק לנצח? האם מישהו באמת חושב שאצלו זה לא יקרה? האם משחק הכדורגל או האוכל המשובח במסעדה יעזרו לנו להתקדם בחיים? האם באמת אי אפשר להזיז שום דבר במשך היום כדי להכניס איזה שיעור תורה קטן שיבנה לנו קצת את העולם הבא?
יוסף אומר לפרעה שהוא צריך לחשוב היטב ולתכנן את הדברים. לא סתם להעביר שבע שנים של שובע בהנאות העולם ובהנאות רגעיות ונשכחות, אלא לתכנן את העתיד ולחסוך לעת הצורך. אנחנו מוכרחים לזכור בזמני השיא שלנו שבקרוב תגיע נפילה. בזמנים האלו אנו עדיין יכולים להצטייד ולהפוך את הנפילה לרכה ונעימה. אם נצטייד מספיק נוכל לכלכל את עצמנו בזמנים הקשים ובכלל לא להרגיש את הנפילה. זה קשה כי ההרגשה היא של שובע ואנחנו רוצים רק ליהנות מהרגע, אבל זה הכרחי ונדרש ללכת נגד הרגש ולדאוג גם להמשך.
אדם שיניח לעצמו להחליט בבוקר אם לקום מוקדם לתפילה או לא, כבר חרץ בכך את גורלו מהערב שלפני. שהרי אין סיכוי שאדם עייף בבוקר ירצה באמת לקום מוקדם סתם כך מעצמו בלי שהוא מכריח את עצמו עם רצון אחר שגובר על הרצון לישון. העייפות בבוקר היא זמן של רעב, כי אי אפשר לחשוב בהיגיון וההחלטה תהיה לא אובייקטיבית.
אבל אם נהיה חכמים בזמן השובע שאנו מרגישים בערב כאשר יצר הרע עדיין לא אומר לנו לקום מאוחר, נוכל להתכונן לזמן הרעב הקשה של הבוקר. בבוקר אין לנו את הכוח להתמודד עם היצר הרע ולחשוב בבהירות, לכן נוכל להחליט מראש שאנחנו מוכרחים לקום מוקדם בכל מחיר, נכוון את השעון המעורר ואז כבר בבוקר נדע שאין לנו ברירה ונקום בין אם נרצה בכך או לא. אמנם בבוקר זה ייראה לנו לא כיף במיוחד, אבל לאחר מכן נשמח מהצעד הנבון שעשינו.
וזה עניין קביעת עתים לתורה. שכאשר מחכים לרגעי הפנאי, או שמחליטים שנלמד תורה אם זה יסתדר, אז נותנים פתח גדול ליצר הרע. הרי תמיד יש תאוות ומחשבות שונות, תמיד אפשר למצוא משהו “טוב” יותר לעשות. אבל ברגע שאנו קובעים זמן קבוע ומקום מיוחד ללימוד, שאפילו אם יתהפך העולם אנחנו נלמד, אז אנחנו שוחטים את היצר הרע. אחר כך גם אם יהיה לנו קשה, גם אם בדיוק יש חתונה, וההוא צריך עזרה, ויורד גשם חזק בחוץ, וכואב הראש, והילדים בוכים, וכאילו שהכול מוביל אותנו לוותר על השיעור רק פעם אחת, מכל מקום נתחזק ונלך בכל מחיר, כי כבר התכוננו מראש לזמנים הקשים האלו. לא פועלים מהרגש לפי הרצון כעת, אלא פועלים מתוך תכנון בצורה מחושבת וטובה.
אדם שמחליט להניח את הראש לכמה דקות לפני תפילת ערבית, לפני שיעור תורה או לפני ברכת המזון לאחר סעודה דשנה, ימצא את עצמו מתעורר בבוקר מבולבל לאחר שפספס את כל הערב. אף אחד לא יכול להאשים אותו שהוא לא הולך להתפלל או שהוא לא לומד, שהרי הוא נמצא בזמן רעב של חוסר מודעות כאשר הוא ישן. אבל עם זו כל האשמה היא עליו, כי אם היה מתכונן לכך בזמן השובע, כאשר הוא עוד היה ערני, בוודאי שהיה יכול לחכות קצת, לברך, להתפלל, ללמוד ורק לאחר מכן לקרוא קריאת שמע ולישון.
כך אם ננתח את כל המעידות שלנו בחיים, נגלה שאת רובן אפשר למנוע על ידי תכנון נכון. במקום לחשוב איך לחצות את הגשר כאשר מגיעים אליו והכל הופך למסובך, אפשר מראש לתכנן את המסלול כך שנהיה מצוידים היטב כדי לחצות אותו או שאולי אפילו כלל לא נצטרך להגיע אל אותו הגשר.
אדם שחוזר בתשובה עובר קשיים רבים. בהתחלה יש אורות גבוהים ורצון גבוה מאוד. ההתלהבות היא עצומה והאדם מרגיש צורך להידבק בהשם ולעשות תשובה שלמה. לכן גם הרבה אנשים מקבלים על עצמם המון דברים שאחר כך קשה להם מאוד לבצע. כי לאחר זמן מה ההתלהבות חולפת והכל הופך להיות שגרתי. אחר כך קשה לזכור את ההתלהבות שהייתה וקשה להרגיש את הרצון העז לעבודת השם. במקום זה רק מרגישים עייפות וקושי. פתאום חושבים “בשביל מה צריך להתאמץ?” ורק מנסים להתחמק מעשייה. לכן חשוב לקבל על עצמנו דברים לא מסובכים מדי שאנחנו יודעים שנוכל להצליח לבצע. ובעיקר צריך להחליט בצורה חזקה ובלתי נשכחת שאנחנו לא זזים מאותה קבלה וממשיכים לבצע אותה בכל מחיר.
כאשר חזקיה המלך רצה שכל העם ילמד תורה הוא נעץ חרב בבית המדרש ואמר לכולם שמי שלא ילמד יידקר בחרב. גם כאשר פלטי בן ליש נאלץ להיות עם מיכל בת שאול שעל פי האמת הייתה אשתו של דוד, הוא נעץ חרב בבית כדי להבהיר שכל אחד נשאר בצד שלו ואף אחד לא עובר לצד השני. ולכאורה, למה צריך לנעוץ חרב? למה לא לומר פשוט את ההחלטה וזהו? אלא שכאשר נועצים חרב זה מעשה חזק ובלתי נשכח שיזכיר בכל פעם מחדש את העצמה שמאחורי ההחלטה. זו החלטה שאי אפשר לערער עליה ואי אפשר לעקם אותה. גם אם פתאום יחשבו לשנות את ההחלטה, וגם אם היצר יפתה, תמיד יזכרו את ההחלטה ותמיד יקפידו לקיים אותה.
כך אדם שירצה לעשות שינוי בחייו בכל תחום, יצטרך לעשות משהו חזק ובלתי נשכח שישאיר רושם כדי לקיים את השינוי. אם אדם רוצה להתחיל להקפיד על אכילה בריאה יותר, הוא צריך לקבל החלטה חזקה, למשל להזדעזע מהחומרים הרעילים שיש באוכל או לעשות מעשה חזק כלשהו שמלווה את ההחלטה ורק אז יוכל להצליח בזמנים הקשים. כי אם הוא סתם אומר בלהט של הרגע שמעכשיו הוא אוכל מזון בריא, אז כשהתאווה תתגבר עליו הוא יחשוב שגם בורקס זה בריא ומהר מאוד הוא יחזור להרגלים שלו. רק מתוך החלטה נחושה וחזקה אפשר להצליח בזמנים הירודים.
בכל שאיפה ורצון של האדם, תמיד יש אורות גבוהים בהתחלה. יש התלהבות עצומה ורוצים דבר מסוים ומחליטים להשיג את המטרה. אלא שכאשר מתחילים את הדרך, לאט לאט ההתלהבות יורדת והכל הופך לשגרה משעממת. אם לא קבענו גבולות וגדרים, אם לא קיבלנו החלטות חזקות, אז מהר מאוד אפשר לשכוח מכל אותם רצונות. רק כאשר יש דרך מוגדרת, אפשר להתקדם לאט לאט אל המטרה.
מגיל קטן מחנכים אותנו ומלמדים אותנו בהדרגה כיצד להתמודד עם מצבי החיים. אנו רוכשים השכלה, גדלים, מפתחים כישורים ועושים דברים שונים שיעזרו לנו בהמשך החיים. אם היינו מחליטים לעזוב את הכל ורק ליהנות, היינו מוצאים את עצמנו בגיל ארבעים עדיין גרים אצל ההורים מבלי לדעת אפילו לקרוא ולכתוב. כאשר מכריחים אותנו ללכת למוסדות לימוד זה בוודאי לא נשמע כיף גדול, אבל זהו התכנון לעתיד. בתקופת השבע, כאשר ההורים מממנים אותנו ונותנים לנו את כל התנאים הנוחים וכאשר הגיל שלנו מתאים ביותר לכך, אנו מנצלים את מה שאפשר כדי להכין לנו קרקע נוחה לתקופת הרעב בה נצטרך להתמודד לבד עם מצבי החיים. ככל שהשקענו בתקופה הטובה, כך יש לנו פוטנציאל טוב יותר לתקופה הבאה אחריה.
כך גם ברוחניות שלנו וכך זה בכל דבר, אנו מוכרחים להשקיע כאשר אנו יכולים כדי להתקדם ולהביא עצמנו למצב רוחני טוב ומשופר יותר. אף אחד לא רוצה להתעורר בגיל מבוגר ולגלות שבזבז את כל חייו. אף אחד לא רוצה להבין שפעם היו לו את כל היכולות, רק שלא ניצל אותן ולכן לא השיג שום דבר. אף אחד לא רוצה לגלות שבמשך עשרות שנים הוא רק הזיז גרגירי חול מצד אחד לשני ללא שום תועלת, בזמן שאת השליחות האמתית שלו הוא שכח לגמרי.
את כל זה אנו צריכים לזכור בשנות השבע שלנו. דווקא כשהכול טוב, דווקא כשנראה שמצליח לנו והכל הולך חלק, דווקא אז כדאי לעשות חשבון נפש עם עצמנו ולהכין את הקרקע לזמנים הקשים יותר בהם נצטרך את זה. שנזכה בע”ה לשנים רבות של שובע, מתוך עשייה רוחנית והתקדמות.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה