פרשת פנחס – לפעול לשם שמיים
המעשה שעשה פינחס משאיר אותנו קצת מבולבלים. מצד אחד הוא קינא את קנאת השם, אך מצד שני היה אפשר לחשוב לכאורה שהוא עשה עבירה, שהרי הרג ראש שבט מישראל ללא בית דין שיורו לו על כך ומתוך התלהטות של הרגע.
אותה קנאות יכולה להתפרש בתור דבר טוב או בתור דבר רע. אז איך נוכל לדעת כיצד לנהוג במצבים דומים שאנו בעצמנו נתקלים בהם? לפעמים ישנה מצווה הנראית כעבירה או להפך. פעמים רבות אנו נתקלים בספקות שונים שעולים במצבי לחץ, כאשר אין לנו אפשרות לשאול רב ולהתייעץ. אז איך נדע אם זה באמת טוב לעשות או לא?
התשובה לכך נמצאת בתחילת הפרשה, הקדוש ברוך הוא מעיד על פינחס שעשה את המעשה לשם שמיים, כמו שנאמר "בקנאו את קנאתי". לא את קנאת עצמו, אלא את קנאת השם. כדי ליישב את הדברים אפילו יותר, הקדוש ברוך הוא אומר במפורש "הנני נותן לו את בריתי שלום", כך שלאף אחד לא יהיה פקפוק במעשה שעשה.
אילו פינחס היה עושה את המעשה מתוך כוונה אחרת ונגיעות אישיות, נניח שהיה שונא את זימרי בן סלוא, היה רוצה לנקום בו או שהיה רוצה להפוך לגיבור ולזכות בתהילה, אותו מעשה בדיוק היה יכול להיחשב לעבירה. וזו גם הסיבה שמשה לא עשה את המעשה, כיוון שהוא היה נגוע בדבר, שהרי זימרי בן סלוא בא אליו בטענות. אבל פינחס ראה את הדבר מן הצד, ולכן לא היה נגוע.
מה שהופך את המעשה לכל כך חשוב וטוב זו הכוונה התמימה שהייתה לפינחס לקדש שם שמיים, למרות הסכנה שבכך. אותו מעשה יכול להתפרש בכמה אופנים, אך מה שבאמת קובע זו הכוונה שבפנים. וכך גם נוכל לבחון את המעשים שלנו, אם באמת נעשים לשם שמיים או שמתוך נגיעות אישיות.
ישנם מעשים רבים שאנו יכולים לעשותם בצורה זהה, ובכל זאת פעם אחת המעשה ייחשב כמצווה ופעם אחרת כעבירה. וכך מוזכרים הרבה גדולים שעשו מעשים לא ברורים, אלא שעשו אותם לשם שמיים ולכן זכו להתעלות.
וכמו תמר שעשתה לכאורה מעשה זול, אבל זה היה באמת לשם שמיים ולכן זכתה שיצא ממנה זרע המלוכה. וכמו בנות לוט שעשו לשם שמיים, שחשבו שכל העולם נחרב כמו בדור המבול. וכמו אליהו הנביא שעשה מזבח מחוץ לבית המקדש, כדי להחזיר את העם בתשובה. וכמו רבים אחרים, שאמנם עשו דבר שנראה לא טוב, אבל הכוונה הייתה לשם שמיים ואז הכל התהפך.
התורה למשל מזהירה שאמנם ישנה מצווה להוכיח אדם שעובר עבירה, אך עם זאת לא תישא עליו חטא. אם למשל נתחיל לצעוק ולהעליב בבית הכנסת את כל מי שלא מתפלל בדיוק על פי ההלכה, אז כאילו שעשינו מצווה, אבל האמת היא שעשינו עבירה בכך שביישנו את אותם אנשים.
הכל תלוי במה שנמצא בפנים, אם זה לשם שמיים, אף אחד לא יתחיל להתעצבן ולכעוס, שהרי זה אסור. כאשר יש כעס ושנאה, הדבר מוכיח שאנו לא נקיים והמצווה לא נעשית לשם שמיים, אלא לשם עצמנו. הדרך הטובה היא לעשות את הדברים מתוך רצון לעשות נחת רוח להשם יתברך, בלי נגיעות.
ומתוך הדברים נוכל להבין שאין לנו אפשרות לשפוט אחרים. שהרי הכוונה בפנים יכולה לשנות את המעשה מקצה לקצה. ובאמת פעמים רבות שאנו דנים אחרים לכף חובה, כועסים על אחרים, מקפידים עליהם וחושבים שהם לא בסדר. ואנו לא שמים לב שלפעמים אנחנו בעצמנו נוהגים בצורה דומה, ורק שמתייחסים לעצמנו בסלחנות.
ברוב המקרים אנו שופטים את האנשים והמצבים מתוך ההסתכלות האישית שלנו ומבלי לדעת את הפרטים האמתיים ומה שיש בפנים. קל מאוד לחשוב על אדם דברים שליליים מתוך משהו שראינו, למרות שיתכן שהמניעים של אותו אדם הם הפעולה לשם שמיים, מה שהופך את אותה פעולה לחיובית מבלי שנדע על כך.
לפעמים נוכל להיתקל במצבים בהם למשל נראה רכב נוסע בשבת ולאחר שנחשוב על האדם דברים לא טובים נגלה שהוא לקח אדם לבית חולים עקב פיקוח נפש, הכל לשם שמיים. ואילו לא היינו מגלים לאחר מכן את הנסיבות, היינו עלולים לחשוב דברים נוראים על אותו אדם למשך כל חייו, למרות שבאמת לא הייתה לכך שום סיבה.
לפעמים אנשים כועסים על דבר שאומרים להם, על מעשה שעושים להם, על צורת התנהגות וכו’. ואחר כך הם לא שמים לב שהם עצמם עושים את אותם דברים. אבל כאשר הם עצמם עושים זאת, הם לא מרגישים שהם לא בסדר. כי הם נגועים, הם מקלים עם עצמם, הם יודעים את הסיבות שעוברות להם בראש, הם יודעים שיש להם יצרים חזקים, אז הם מאוד סלחנים. אבל בקשר לאחרים הם קפדנים ביותר.
מטבע האדם כולנו בטוחים שאנו יודעים מה טוב ומה רע, כולנו שופטים את האחרים ואפילו מוכיחים אותם וחושבים שאנו עוזרים להם עם ההערות שלנו שלכאורה נעשות "לשם שמיים". אם הדבר אכן נעשה לשם שמיים בתמימות ומכל הלב, אז הדברים יישמעו ויגיעו למקומות הנכונים. אך ברוב המקרים נעשה את הדברים לתועלתנו הפרטית מתוך נגיעות אישיות.
אמנם גם אז נהיה בטוחים שאנו פועלים מתוך דעת התורה, אך זה רק בגלל שבמקרה דברי התורה הסתדרו לרצוננו האישי. יש דברים שמסתדרים ומתאימים לתפיסה שלנו ולהרגלים, ואז קל לנו לבצע אותם בעוד שלאחרים קשה יותר. אבל אם נבצע את אותם דברים מתוך ההרגלים והתפיסה, זה רק מראה שאנו עושים מה שנוח לנו.
אם נרצה לבחון את עצמנו באמת, נשאל את עצמנו האם בכל דבר אנו הולכים לפי דעת התורה? האם גם במצוות שקשות לנו לביצוע ונוגדות את רצוננו ואורח חיינו אנו נבטל את רצוננו ונפעל לשם שמיים באותה צורה? זה לא חכמה לעשות מה שנוח ומסתדר, אלא שצריך לעשות את מה שהקדוש ברוך הוא רוצה שנעשה.
ניתן ללמוד המון דברים מפינחס. אפשר ללמוד איך לא להסתכל רק על המעשה עצמו, אלא על המניע לאותו מעשה. אפשר ללמוד כמה חשוב לפעול לשם שמיים ולא לעשות את הדברים מתוך נגיעות אישיות. אפשר ללמוד שאסור לנו לשפוט אנשים על פי מה שאנו רואים בחיצוניות, אלא צריך לדון לכף זכות שהרי ייתכן שבפנים הכוונה היא טהורה.
אבל אולי הלקח החשוב ביותר, זה ללמוד שהמבחן האמתי של המעשים שלנו, המבחן העצמי שלנו אם אנו הולכים בדרך הטובה, הוא להתבונן בתוך עצמנו ולראות אם אנו עושים את הדברים כי זה מה שהשם רוצה מאיתנו שנעשה, או שאנו עושים אותם מתוך אינטרסים אישיים וכי זה מה שהכי נוח לנו כרגע לעשות. המבחן הזה יכול להביא אותנו להתבוננות וביקורת עצמית אמתית שתוביל לשיפור עצמי ולהתקדמות בחיינו.
שנזכה בע"ה לעשות את רצון השם, וכך נזכה לבטל את רצוננו מפני רצונו ויתקיים מה שאמרו חז"ל שבעקבות כך הוא יבטל רצון אחרים מפני רצוננו. שנזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה