רוצים שלום עכשיו!
פינחס קינא את קנאת השם ולכן קיבל מהשם יתברך ברית שלום. וצריך להתבונן בדרך שבה השיג את השלום. שבצורה אירונית לכאורה, דווקא המעשה הקיצוני שעשה, שנתפס כמעשה של מלחמה, שדקר את נשיא שבט שמעון, הוא זה שהביא את השלום.
יש אנשים שרודפים אחר השלום ומשתדלים להתרחק מקיצוניות ופורענות. אין להם כוח למלחמות והם בסך הכל מחפשים שקט נפשי. הם לא רוצים להיות אכזריים ולכן מוותרים הרבה ומתרחקים מכל עימות.
בוודאי שהשאיפה היא באמת להגיע לשלום, לשלווה ולשקט נפשי, אלא שצריך לדעת שפעמים רבות אין מנוס, ומוכרחים להילחם בתוקף, ורק כך נוכל להביא את השלום האמתי שאליו אנו מייחלים.
המניע לכל הפעולות שאנו עושים במשך היום הוא הרצון שלנו להגיע לשלום הפנימי שלנו. אנו עושים דברים שונים כדי להשיג מטרות שונות. ויוצא שכדי להגיע למצב של שלמות, שזה מצב של חוסר עשייה, של קבלת השכר, מוכרח להגיע קודם לכן מצב של עשייה, שנובע מהרצון להשלים את החוסר, כך שנשלים את החוסר שבנו. דווקא העשייה, ההליכה נגד הזרם והיציאה מהשלווה הרגעית הן שמביאות את השלום.
כי כשאדם נמצא במצב של חוסר, זו מלחמה ממש. בין אם זו מלחמה בינו לבין אחרים ובין אם זו מלחמה פנימית בתוכו. הוא מבין שבשביל שלום מוכרחים לשים לזה סוף. הוא יכול למרוח עוד יום ועוד יום, והחוסר יישאר וגם המלחמה תימשך. אבל הוא יכול לאזור אומץ ולעשות מעשה קיצוני יוצא דופן ודווקא הוא שיעזור לו להגיע לשלום הפנימי שלו.
לפעמים אנשים נגררים עם משא כבד. יחסים לא תקינים, הרגלים לא טובים, חוסר שביעות רצון מדרך החיים שלהם ועוד דברים רבים שהם היו רוצים לשנות, אלא שהתרגלו כבר לטעויות שלהם עד שאין להם כוח לעשות מעשה קיצוני שיביא שינוי.
לפעמים אנשים פוחדים משינוי ומעדיפים להישאר כפי שהם. זה הרבה יותר נוח עד כדי כך שהם סוברים שזה סוג של שלום. חושבים שמשמעות השלום היא לחיות בפשרה. שכאילו הם ימשיכו לחיות באומללות, רק שיש להם "הסכם שלום" שכאילו מחייב אותם לא לעשות צעדים קיצוניים.
הסכם שלום שכזה לא מביא לשלום אמתי, אלא לאומללות. הוא נעשה מתוך פחד, שלא רוצים להתמודד עם דברים לא צפויים, שאין כוח להילחם, אז מעדיפים להמשיך את הכל כרגיל בלי שינוי. שאם הסתדרנו עד היום בצורה שכזו, אז יהיה אפשר להסתדר גם מחר.
ולכן כאשר דברים משתנים לרעה בצורה הדרגתית ואטית, אז האדם סופג ומוכן לסבול. אבל כאשר הם משתנים בצורה קיצונית, אז מיד הוא נכנס למלחמה. כי כאשר הדבר נעשה בצורה הדרגתית, אז בכל פעם הוא עושה הסכם שלום עם המצב החדש, ואז בכל פעם מתרגל למצב החדש. אבל אם הוא משתנה ברגע אחד, אז הוא מבין שאין סיכוי לשלום.
וכך למשל האויב יכול להתקיף מדינה בהתקפות קטנות שוב ושוב, ובכל פעם אותה מדינה תבליג, כיוון שהיא לא רוצה להיכנס לעימותים ומלחמות. אבל אם כל אותן התקפות היו מתרחשות ברגע אחד, אז אותה מדינה הייתה מבינה שהיא במלחמה.
וכך לפעמים אדם נכנס למקום עם ריח לא טוב, עם טמפרטורה קיצונית או עם כל דבר אחר שלא נוח לו, והוא לא יכול לסבול את זה. אבל כל אותם אנשים שכבר שם התרגלו למצב, ולכן להם זה לא מפריע כל כך.
ובמיוחד רואים את ירידת הדורות. שבכל דור מתרחקים מעט מדרך התורה, נמשכים לחיי מתירנות ופריצות, הסביבה מואסת בתורה הקדושה וכולם רודפים אחרי תאוות העולם. ואם כל זה היה מתרחש לפני מאה שנה, אז כולם היו בהלם. כי גם הנשים הפרוצות והמופקרות של אז היו נחשבות לצנועות אילו היו מסתובבות ברחוב שלנו היום.
ובצורה כזו, היו רבים מבינים את הקלקול הגדול ומתרחקים מזה. אלא שהדבר נעשה לאט לאט, שלא הרגישו כלל בירידה הרוחנית, לא הרגישו במלחמה, ואז בכל פעם נכנעו לזה, השלימו עם המצב ועשו אתו הסכם שלום. עד שהיום הגענו למצב של פריקת עול, שהכול פרוץ וכאילו הכל חופשי ומותר.
אנשים פוחדים משינוי, כי כשעושים מעשה קיצוני אז אנשים עלולים להיפגע, דברים עלולים להשתנות לרעה, מלחמה עלולה להיפתח ודברים לא טובים יכולים אולי לבוא. יוצא שאנשים נתקעים באותם חיים, באותן טעויות, באותם הרגלים ובאותה השקפה ופוחדים לעשות מעשה קיצוני שיביא שינוי.
אנשים מעדיפים להמשיך להיות במצב הגרוע שלהם, ובלבד שלא יצטרכו להתאמץ ולעשות שינוי קיצוני. הם יודעים שהשלום הוא מעל הכל, אבל הם חושבים בצורה מוטעית, שאותו שלום כרוך בסבל וצער, ולכן הם מוכנים לסבול.
אלא שהתורה מראה לנו שהדבר לא כך. אין דבר גדול יותר מהשלום, שהקדוש ברוך הוא משנה בשביל השלום (אצל אברהם ושרה, שיהיה שלום בית) ואפילו מוחה את שמו בשביל השלום (בפרשת סוטה כותבים את שם השם ומוחים אותו במים כדי להחזיר את השלום בין אישה לבעלה שחושד בה).
אבל למרות הכל, גם אצל אברהם ושרה הקדוש ברוך הוא אמנם שינה בשביל השלום, אבל יחד עם זאת סיפר לאברהם ששרה צחקה כדי שיוכיח אותה. וגם בפרשת סוטה משקים אותה במים שיהרגו אותה אם נטמאה. ויוצא אם כן שבאמת השלום גדול, אבל רק שלום אמתי. לא שלום של פשרות, שהרי היה אפשר לעשות פשרה בין האישה הסוטה לבעלה גם ללא שתיית המים. אלא ששלום אמתי זה או לדעת בוודאות שהיא טהורה, או שהיא תמות אם היא נטמאה. לא להיות בספקות ולהמשיך לחיות בפשרה.
וכך פעמים רבות צריך לעשות מעשים שלכאורה נראים נוגדים לשלום. וכמו לצאת למלחמות לכיבוש הארץ, למחות את זכר עמלק, להעמיד סנהדרין שיכול להמית וכו’. כל עניין הדין הוא כזה, שמסתלקים מהספק והפשרה, וחותכים את הדין בהתאם להלכה. אין חצי צודק או חצי מותר, או מותר או אסור. או זכאי או חייב.
יוצא שפעמים רבות הציווי הוא דווקא לעשות מעשה שנראה לכאורה נגד השלום. לפעמים המצווה היא לצאת להילחם. לשים סוף לחוסר הוודאות, לתת גילוי לאמת, או לטוב או להפך, אבל לדעת את האמת ולא לחיות בשקרים ואשליות.
לכאורה היינו סוברים שאנו מתרחקים מהשלום בצורה כזו, שעדיף פשוט לשתוק או להעלים עין ופשוט להמשיך בלי לעשות שום דבר קיצוני, אלא שדווקא זה מה שיגביר את המלחמה בהמשך. עלינו לעשות מעשה קיצוני חד פעמי שיביא את השלום בהמשך הדרך. לצאת מנקודת הנוחות ולצאת למלחמה כדי להגיע לשלום.
היום קל לראות שכשעושים הסכמי שלום עם אומות העולם ששונאים אותנו והולכים נגד התורה הקדושה, אז רק מפסידים מזה. ככל שנהיה נחמדים ונתחבר עם הגויים זה יביא לצרות, נישואי תערובת ואיסורים רבים. כשבלעם ניסה להילחם בישראל לא הייתה לנו שום בעיה והקדוש ברוך הוא הפך את הקללה שלו לברכה. אבל לבסוף הוא נתן עצה לתת לבנות מואב להתחבר עם ישראל, ואז החלו הצרות האמתיות.
ובאמת הדבר ברור שהמלחמה הגדולה ביותר של כל יהודי היא המלחמה מול היצר הרע. הרבה אנשים מותשים מהמלחמה המתמדת הזו ופשוט בוחרים לעשות אתו שלום. אלא שהדבר מובן שאותו שלום מביא רק צרות ומוריד את האדם לתחתית.
אז אנשים נותנים ביטוי ליצר שלהם, הם מתירים לעצמם להימשך אחר תאוות, הם מגדירים את זה בתור דבר טבעי ונכון, והם אפילו חושבים שזה באמת הרצון הפנימי שלהם. הם בכלל לא מבינים שהם במלחמה. כי הם נכנעו לדרישות של היצר, וכך הם בטוחים שהם חופשיים וכאילו עושים מה שהם רוצים.
היצר אומר להם לאכול מאכל כזה, אז הם מיד מצייתים לו. הוא אומר להם לכעוס, אז הם מאבדים שליטה. הוא אומר להם לנוח ולהתעצל, אז הם עושים כך. הוא אומר להם שהם מוכרחים להשיג איזה צעצוע חדש, והם נשמעים לו. זה לא משנה אם זה יזיק להם, אם אין לזה טעם, אם זה לא ערכי, העיקר לעשות את רצון היצר.
בשביל ילד קטן זה סוכריה או אופניים ובשביל אדם מבוגר שחושב שהוא שכלי ומיושב בדעתו זה יכול להיות מאכל שומני או רכב חדש. אותו יצר ואותן תאוות, ורק שהצעצוע משתנה בהתאם לזמן ולמקום. כולם נשארים כמו ילדים קטנים שלא לומדים. והם בכלל לא חושבים שיש אפשרות להתנגד לטבע שלהם. כאילו שהכול מוכרח המציאות ואין להם אפשרות לבחור אחרת.
כדי לזכות להיות חופשיים באמת עלינו להילחם מול היצר עד הסוף ולא לפחד להיות קיצוניים. לא להשאיר לו אפילו פתח קטן. אין פשרות ואין רחמים במקרים שכאלו. כי זה יביא את ההפך משלום.
לפעמים הרחמים דורשים מאיתנו להיות אכזריים, כמו אדם שרוצה להציל יהודים חפים מפשע מפני מחבל אכזרי ולכן עליו לחסל אותו ללא רחמים. אם ירחם עליו או שלא ירצה להיכנס למלחמה הוא יסייע לרוצח. כך עלינו לזהות את המצבים בהם נדרש מאיתנו להיות קיצוניים ולהילחם ללא רחמים כדי להביא את השלום האמתי.
לזכור את המטרה
אם כן מובן שכדי להשיג את השלום האמתי עלינו להילחם. וזה שורש הירידה לצורך עליה. לכן ירדנו למצרים כדי להילחם ולצאת חזקים יותר ושלמים יותר. לכן פעם אחר פעם כל אדם חווה בחייו ירידות שונות כדי שיוכל להילחם ולעשות מעשים קיצוניים שיוציאו אותו משם ויביאו אותו למקום טוב יותר ושלם יותר.
אלא שמחובתנו לזכור בכל עת מהי המטרה שלשמה אנחנו נלחמים. צריך לזכור לאן בדיוק אנו שואפים להגיע וכיצד הדרך שבחרנו תוביל אותנו לשם. העניין הוא שפעמים רבות אנו מאבדים שליטה ומוצאים את עצמנו חושבים שהמלחמה היא עיקר התכלית. מרוב ששוקעים במלחמה, אנו שוכחים מהשלום שאותו ניסינו להשיג דרכה.
ובאמת כל אחד יוכל לראות את הדברים בחייו. אנו עובדים קשה כדי שיהיה לנו מספיק כסף כך שיהיה רגוע וטוב, אלא שאז אנו רומסים את הרוגע ואת הטוב כדי לעבוד קשה ולהשיג עוד כסף. אנו נלחמים באנשים שפועלים לא כשורה כדי להכניס ערכים לסביבה, אלא שאז אנו רומסים הערכים שלנו כשאנו כועסים ומלבינים את פני האנשים האלו. מרוב כיסופים להשיג את השלום, אנו הופכים את המלחמה לעיקר ורומסים את השלום בדרך.
אנו נכנסים ללחצים ועושים דברים מטורפים כדי להגיע לשלום ושקט פנימיים. אנו דואגים בכל רגע שלא נאבד את השלום שלנו. ככל שאנו נלחמים יותר, עובדים קשה יותר, דואגים יותר ונלחצים יותר, כך אנו מתרחקים מאותו השלום אליו אנו כל כך רוצים להגיע. המלחמה לפעמים נדרשת, אבל רק בצורה הנחוצה להשגת השלום ולא מעבר לכך.
מחובתנו ללכת על פי התורה הקדושה כדי לדעת אם המטרות שלנו נכונות. לא פעם נוכל לנסות להשיג שלום שהוא עצמו פסול וגרוע, וייקח אותנו לתחתית. הרי אף אדם לא נולד רע מטבעו. כולם מנסים בסך הכל להגיע לשלום הפנימי שלהם, הבעיה היא שהשלום של האחד לפעמים מתנגש עם השלום של השני. שהשלום של אדם מסוים יכול להיות מלחמה גדולה ונוראה. לפעמים אנשים חושבים שהם עושים טוב, אבל בפנימיות הדברים הם לא רואים את הקלקול הגדול שנובע מהדברים.
כשמישהו חושב שהכבוד יביא לו את השלום הפנימי שלו, הוא מסוגל לעשות דברים מטורפים שיפגעו באחרים מאוד וזה כלל לא יפריע לו. כשאדם מסונוור מקנאה ותאוות, הוא יכול להזיק לאחרים בקלות בלי להרגיש שהוא עושה משהו לא טוב. יש מחבלים מתאבדים שחושבים שזה דבר טוב שמביא לשלום ויש גנבים שעושים את זה כדי להשיג כסף ובכך להגיע לשלום. לא מעט פעילי "שלום" נלחמים ועושים הפגנות פרועות נגד המתנגדים להם, ומביאים להרבה מלחמות, הכל למען השלום.
אבל השלום האמתי הוא רק מה שמוגדר לנו על פי התורה הקדושה. הקדוש ברוך הוא שברא את העולם וקבע את החוקים שלו הוא היחיד שבאמת יודע מהו השלום האמתי. רק הוא יכול לכוון לפנימיות הדברים כך שנבדיל בין טוב לרע. רק דרך התורה הקדושה אפשר להגיע לשלום האמתי.
השלום כבר כאן?
ובאמת שככל שאנו מתבגרים וזוכים לראות לפנימיות הדברים, כך ניתן להבין שהשלום כבר נמצא אצלנו. כי האדם בצעירותו מחפש לכבוש את העולם, אבל ככל שהוא מתבגר כך הוא יכול להבין שלא צריך לעשות הרבה ואין לשום דבר כמעט טעם. השלום נמצא אצל כל אחד ואחת, וכל מה שצריך הוא להתחבר אליו.
השלום והשלווה הם בלתי תלויים. כי באמת כל אדם מכיל נשמה אלוקית קדושה שמחוברת להשם יתברך ברגע זה ממש. לכל אחד מאיתנו ישנו חיבור ישיר למקור כל השפע והשלווה. אמנם מחובתנו לפעול ולעשות דברים גשמיים, כיוון שאנו חיים בעולם חומרי והתכלית היא לקדש את החומר. אך באמת שאין שום רע ואין שום חוסר כלל. כל החוסרים שאנו מרגישים נובעים מחוסר חיבור וחוסר זיכוך.
הדאגות וכל המחשבות הלא טובות בוודאי לא עוזרות להתקדם. כפי ששלמה המלך אומר האלוקים עשה את האדם ישר, מה שאומר שהשלום כבר נמצא. כל מה שצריך הוא לא לבקש חשבונות רבים. את השלום אי אפשר לקנות או להשיג בכוח, וגם הכבוד וההצלחה לא יוכלו לעזור לנו להביא אותו. השלום נמצא וזמין לכולם בכל רגע, בצורה בלתי תלויה בשום דבר גשמי או אפילו רוחני.
כאשר אנו לא עושים חשבונות שמיים, ומנסים לעשות פשוט את המוטל עלינו בביטחון שהקדוש ברוך הוא מנהל את העניינים היטב גם בלעדינו, השלום כבר מגיע מאליו. האמונה והביטחון מביאים שקט. כי כבר עכשיו הכל מושלם, רק שאנו צריכים להתחבר להשגה הזו ולראות כיצד הפרטים הקטנים מתחברים כמו פזל מושלם.
כולנו חיים בתפקיד ה"מנהל" שמנסה לשלוט בעניינים. אנו מנסים לשלוט בכל דבר ולסדר את העולם לפי ראות עינינו. בתפקיד הזה אין לנו כל סיכוי להצליח, משום שאנו מקבלים על עצמנו המון אחריות בזמן שאין לנו באמת שליטה על הדברים. פינחס לא היה קנאי בקשר לכבוד של עצמו, הוא לא חיפש כבוד או גדולה. בדיוק להפך, הוא סיכן את עצמו כדי לקנא את קנאת השם. הוא הבין שזה מה שהשם רוצה ממנו. הוא ביטל את עצמו כדי להתחבר למשהו גדול יותר.
עלינו לנהוג כמו תינוק קטן שבוטח בהוריו ומקבל מהם את כל צרכיו בלי דאגות. להיות כמו נוסע ברכבת שאמנם רואה את הדרך זזה במהירות אבל זוכר היטב שהרכבת מחוברת למסילה ולכן אין כלל מה לדאוג. כי השם מכוון אותנו בדיוק למקום הנכון וכבר עכשיו אנו נמצאים בדיוק במקום הכי טוב בשבילנו שהוא הכין במיוחד בשבילנו.
כולנו מכירים את זה שלאחר כל התכנונים שלנו הקדוש ברוך הוא מנווט אותנו איכשהו לדרך שונה לגמרי. הקדוש ברוך הוא מתכנן לנו המון הפתעות. אם ננסה להיות בשליטה, רק ניכנס ללחצים מזה, כי הרי אין לנו סיכוי. אבל אם במקום להיות המנהלים, ננסה להיכנס לתפקיד הפועלים של השם, נגלה שהוא מספק לנו את כל הצרכים שאנו צריכים ללא כל דאגות מצדנו. וזהו בעצם השלום האמתי. כי ברגע שאין אצלנו את הדאגות והמלחמות הפנימיות, מה שנשאר זה שלום.
עבד השם מבין שכל מצב שהוא נכנס אליו זהו מצב שהשם הכניס אותו אליו מסיבה מסוימת. הוא יודע שצריך לעשות את רצון השם ללא כל קשר למצבו כרגע. הוא יודע שבעזרת תפילה ניתן לעצב מציאות, כי השם שומע את תפילתו ורוצה שיהיה לעבד שלו טוב. הוא מבין שלימוד התורה מקרב אותו לשם וכך גם כל מצווה מקרבת אותו. הוא מבין שלא צריך לכעוס או לדאוג, כי יש מי שדואג לו, כמו תינוק שלא צריך לדאוג לשום דבר כי הוריו מטפלים בכל צרכיו.
ככל שנתנתק מכל המחשבות והדאגות של העולם הזה, מהמלחמות הפנימיות שלימדו אותנו לחיות בהן, מהחברה מתנגדת האמונה שמפעילה עלינו לחצים והתקשורת שמראה לנו שהכול גשמי ורדוד, כך נוכל להשיג את השלווה המיוחלת. ככל שנתקרב לקדוש ברוך הוא ונהפוך לפועלים שעושים רצונו, נגלה שגם הוא עושה את רצוננו, משמח אותנו ודואג לנו, מה שמשאיר לנו רק להתענג מזיו שכינתו ולחיות בשלום. ככל שנקנא את קנאת השם ונלך בקיצוניות עד הסוף עם האמונה שלנו, כך נגיע לפסגות של אושר ושלום אמתי.
לפעמים צריך להילחם, אלא שצריך תמיד לבדוק היטב אם זו מלחמה נכונה על פי דעת תורה, או שמא היא באה מתוך נגיעות אישיות. השם יתברך יזכה אותנו ללחום את מלחמת התורה בלי פחד, להילחם מול היצר הרע ולהגיע לשלום המיוחל.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה