להיטהר לפני עבודת הקודש – פרשת פקודי
לכל יהודי יש את המקום המסוים בו הוא נמצא ואת עבודת הקודש האישית שלו שאותה הוא צריך לבצע. כל אדם בהתאם ליכולות שלו מקיים את המצוות שהוא יכול לקיים ומשתדל להתקרב לקדוש ברוך הוא מתוך הדרך האישית שלו.
אבל צריך לדעת שמה שקובע זה לא רק המקום הגבוה אליו הצלחנו להגיע, אלא גם כמה זכינו להיטהר בדרך. וכמו שידוע מהעולם הגשמי, שיש עניין של כמות ויש עניין של איכות.
ואמנם התורה והמצוות עצמן הן חשובות ביותר, ומחובתנו להשקיע בהן בכל רגע אפשרי. אבל יחד עם זאת צריך להבין שאלו רק הכלים שלנו להתקדמות. כדי לעבוד את השם יתברך בצורה שלמה, צריך להשקיע בזה איכות, מאמץ והיטהרות.
ולכן נאמר ראשית חכמה יראת השם, שקודם צריך יראה שהיא ההכנה המוקדמת, ורק לאחר מכן אפשר להגיע לחכמה. וכך רחל רצתה דווקא את רבי עקיבא שהיה עם הארץ, כיוון שראתה את המידות הטובות שבו. וכן מובא במקומות רבים, שמה שחשוב זה הכוונה וההשקעה של האדם, ולא מה שהצליח להשיג וכו’.
ואפשר לראות את זה בבירור, שיש כאלו שיודעים את כל התורה כולה, שולפים גמרות ומפרשים את הראשונים, אבל יחד עם זאת יראת השמיים שלהם לוקה. ולעומתם יש כאלו שעובדים את השם בתמימות, שלומדים יום שלם בכולל כבר במשך עשרים שנה, ובקושי הצליחו לסיים כמה דפי גמרא בודדים, אבל יחד עם זאת יש להם לב טוב ויראת שמיים מופלאה.
ואפשר לראות שרוב הרשעים שהיו בישראל בתקופות הנביאים, היו תלמידי חכמים עצומים. שמצד ההשגות הגיעו לדרגות עצומות. רק שעשו את הדברים בצורה לא טהורה, וכך הגיעו לנפילות גדולות.
אמנם ללמוד תורה ולקיים מצוות זה דבר עצום שתמיד מועיל ומקרב, אבל כדי לזכות להתקרב עוד יותר לקדוש ברוך הוא, אנו צריכים לזכך את אותו לימוד ואת אותן מצוות שאנו מקיימים. הזיכוך מביא לכך שניבדל מאותם שעושים מצוות כדרך אגב, ללא כוונה והכנה מוקדמת. שנכניס כוונה ועומק בדברים שאנו עושים. כך הדברים הופכים ליותר טהורים ולשם שמיים.
פרשת פקודי מספרת לנו על בניית המשכן. התורה מצווה לרחוץ לפני הכניסה אל הקודש: ״בבואם אל אוהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו״ (שמות מ׳, פסוק לב׳). אפשר ללמוד מהעניין ולהגיע לתובנות נפלאות בקשר לכל עבודת הקודש שכל יהודי פשוט עושה.
לפני שאנו נכנסים לעשות עבודה פנימית של התקדמות והתקרבות, ראוי להתנקות ולהיטהר מהדברים המזיקים שמרחיקים אותנו. ידוע המושג של טובל ושרץ בידו, שאם אדם יטבול כדי להיטהר בזמן שהוא מחזיק שרץ, הטבילה לא עלתה לו, שהרי איך הוא יכול להיטהר אם בזמן ההיטהרות הוא אוחז בדבר שמטמא אותו?
לכן גם בעבודה הרוחנית, ראוי לכל יהודי להשתדל ככל שאפשר להתנקות מדברים מזיקים, מחטאים ועוונות, ממחשבות זרות ורעות ומכל דבר שעלול להרחיק אותנו. כי מה שווה להתאמץ לעשות עבודה פנימית ולהתקרב, אם באותו רגע אנו אוחזים בדברים שמטמאים אותנו ומרחיקים אותנו?
לא פעם האדם מקבל חיזוקים להתקדם ולעשות עבודה עצמית, ואז מחפש משהו לקבל על עצמו. צריך להבין שלרוב יהיה כדאי להשקיע תחילה בהפחתת העבירות והשקעה בניקיון עצמי. לפעמים אדם מקבל על עצמו לקרוא תהלים בקביעות, להדליק נרות לצדיקים או ללכת במשך ארבעים יום לכותל, אבל כל זה בזמן שהוא כל כולו מלא בעבירות וחטאים. אמנם ברור שכל אלו דברים עצומים שאין לזלזל בהם, וברור שהם מסוגלים לפעול ישועות עצומות ולרומם את האדם, אבל צריך לדעת שזה הרבה יותר יועיל להתנתק מהעבירות תחילה. קודם סור מרע, ורק אז עשה טוב.
תארו לכם ילד שלא מקשיב לאביו, לא הולך בדרכיו ואפילו מתחצף ומורד בו. תארו לכם שאותו ילד מחליט לעשות תשובה, ואז הוא מביא בכל יום מתנה לאביו. יום אחד הוא מביא לו שוקולד משובח, ביום שלאחר מכן הוא מביא לו פרחים ריחניים, וכך בכל יום הוא מוצא מתנה נפלאה אחרת להביא לאביו. אבל את כל זה הוא עושה מבלי לשנות את התנהגותו ותוך כדי שהוא ממשיך להתחצף ולמרוד באביו. אז מה שווה המתנה שהוא נותן אם הוא לא משנה את דרכיו?
האם האב לא יעדיף שבנו יפסיק להתחצף אליו גם ללא כל המתנות שלו? כך צריך לדעת שהדבר הראשון שכדאי לנו לקבל על עצמנו הוא להפסיק עם החטאים והעבירות ולקיים את המצוות שהתורה מצווה אותנו. רק לאחר מכן לקבל הידורים, סגולות ודברי חסידות שונים.
אמנם בוודאי שאם יש הזדמנות לאדם לעשות איזה דבר בהידור, אז עליו לנצל את ההזדמנות ולפעול. ואפילו אם זה הרבה מעל המעלה שלו ושהוא רחוק מאוד מזה. אין הכוונה שאסור לעשות דברי חסידות לפני שעושים את העיקר. אדרבה, פעמים רבות זה מה שמקרב ומחזק אותנו עוד יותר. אלא הכוונה היא להשקיע בעיקר, להתאמץ שם הרבה יותר, לא לתת את כל הכוח בהתקדמות ריקה בלי כלים מתאימים לפני כן.
בצורה דמיונית, אם אדם ילך לישון לכמה שנים, אז אמנם הוא לא יזכה לקיים מצוות רבות, אבל יחד עם זאת הוא יזכה להתנתק מחטאים רבים. תארו לכם כמה לשון הרע יימנע, כמה שבתות הוא לא יחלל וכמה עוונות וחטאים יימנעו.
האדם אוהב להרגיש שהוא פועל ולכן יעדיף לעשות קידוש בשבת וללכת לבית הכנסת כדי להרגיש רוחניות, אבל מצד שני הוא גם יחלל שבת ולא ישים לב שהוא הלך אחורה יותר ממה שהתקדם. מה הטעם להתפלל בשבת אם אנו נוסעים לבית הכנסת ברכב תוך חילול שבת גמור? הרבה יותר עדיף לא להתפלל כלל אם זה ימנע מאיתנו לחלל שבת לשם כך.
לפני שאנחנו מתקדמים בעבודה הרוחנית שלנו, כדאי לבדוק את עצמנו תחילה. האם התנקינו מהעבר שלנו? האם טיהרנו את עצמנו כך שתהיה לנו סיעתא דשמייא להתקדם עוד יותר? האם עזבנו את העבירות והחטאים? כמובן שאין הכוונה לעצור בהתקדמות שלנו ולא לקיים שום מצווה עד שנתנקה מעבירות, כי ברור שכל מצווה מועילה. רק שאם יש לנו אפשרות לבחור כיצד לחלק את הכוח והמשאבים שלנו להתקדמות הרוחנית שלנו, יהיה עדיף להשקיע יותר בניקיון והיטהרות.
להתפלל למשל זה דבר נפלא. אבל תפילה זכה של אדם נקי מעבירות היא בוודאי לא אותה תפילה כמו של אדם מלא בחטאים ומחשבות כפירה. אז ברור שתפילה היא דבר נפלא ומבורך בכל מקרה, אבל תארו לכם איך אותו אדם יכול להתעלות אם ישקיע בהתנתקות מעבירות ואז יתפלל. אותה תפילה תהיה שווה הרבה יותר.
אין הכוונה לחכות עד שנמחק את כל העבירות, שהתהליך הוא ארוך מאוד. אלא שכאשר בשמיים רואים שהאדם מנסה להיטהר, מסייעים לו מהשמיים. אם אדם יחליט להתנתק מהעבירות שבידו, אז גם אם רק התחיל את התהליך ועוד לא התקדם הרבה, כבר עכשיו התפילה שלו תתקבל בצורה שונה לגמרי ויהיה לו הרבה סיוע מהשמיים בדרך.
להישמר מכוחות חיצוניים
צריך לדעת שהגבול בין צד הקדושה לבין צד הטומאה הוא דק מאוד. בלעם הרשע היה בדרגה של משה רבינו. הוא היה גדול הנביאים שקמו באומות העולם ודיבר עם השם יתברך. ההבדל ביניהם היה שמשה רבינו קידש את עצמו, בעוד שבלעם הרשע טימא עצמו. אותם כוחות שעזרו למשה רבינו להתעלות הן הכוחות שהפילו את בלעם אל התחתית.
עד היום יש ‘מיסטיקנים’ שונים העוסקים ב״רוחניות״ בלי לטהר עצמם תחילה. הם מלמדים קבלה גם בלי לקיים מצוות וכך מוזילים את הדברים הערכיים והקדושים ביותר. יוצא שכל הכוח שלהם מגיע מתוך כוחות חיצוניים ולא כוחות של קדושה. אנשים פונים אליהם לפתוח את המזל או לסלק כוחות מעכבים, אבל הם לא מבינים שהם רק מזיקים לעצמם ולמזל שלהם בכך. אלו כוחות הרסניים שעלולים להחריב את חייו של האדם.
לימוד התורה הוא דבר קדוש ועצום. אבל אם למשל אדם ילמד תורה בבית הכיסא חס ושלום, הוא ייקח את כל האנרגיה העצומה שטמונה במה שלמד ויעביר את הכל אל הקליפות והסטרא אחרא. הוא כאילו תוקע לעצמו סכין ועדיף שלא ילמד כלל.
זה כמו כלי חזק ובעל עצמה שאפשר לבנות אתו דברים חשובים וטובים או שאפשר חס ושלום להחריב אתו עולמות. אז נכון שיש מצווה חשובה של לימוד התורה, אבל צריך לדעת כיצד לטהר את עצמנו לפני שמתחילים ללמוד.
לכן חשוב ללכת למקום ראוי, לשמור על נקיות, לעשות נטילת ידיים, לברך בבוקר את ברכות התורה, להתפלל להצלחת הלימוד וכו׳. כך אנו יכולים להפוך את לימוד התורה לשם שמיים. לוקחים את כל הכוחות העצומים ומעלים אותם אל הקודש.
אדם צריך לדעת שהעשייה היא אמנם חשובה, אבל העיקר זה כיצד עושים. אדם שהולך להתפלל צריך לבדוק עצמו תחילה, האם הוא טיהר עצמו ממחשבות זרות שמפריעות בתפילה? האם הגוף שלו נקי? האם יישב דעתו והתכונן לתפילה כך שתוכל להתקבל ברצון לפני השם יתברך?
אם הוא הולך לבית הכנסת למניין התפילות ישר עולות לשמיים. אבל לפני כן הוא צריך לבדוק עצמו האם הוא הולך לדבר בזמן התפילה? האם הוא יכעס על הציבור סביבו ויביא למחלוקת? האם ידבר בטלפון ויזלזל בכבוד בית הכנסת? אם כן, אז כנראה שהרבה יותר עדיף שאותו אדם יתפלל יחיד לבדו בביתו מאשר שיגרום נזק חמור לעצמו ולסביבתו.
ראוי לכל אדם לבדוק עצמו בכל עשייה של עבודת קודש בחייו. לבחון את הפרטים הקטנים ולראות אם זכינו להיטהר לפני שאנו עולים בקודש. לא לחינם אסור לטמא מת להיכנס לשטח הר הבית, שהרי כדי להיכנס למקום כל כך עצמתי אנו מוכרחים לטהר את עצמנו תחילה. אי אפשר לעבוד עבודת קודש בלי הכנה מוקדמת.
חשוב לשים לב לפרטים הקטנים שסובבים את עבודת הקודש שלנו. לחשוב היטב לפני כל מצווה שאנו מקיימים על המצווה עצמה, על הכוונה שלנו לעשות נחת רוח להשם יתברך ועל הרצון שלנו לקיים את המצווה, על כל הפרטים הקשורים אליה, על החיבור הרוחני שאנו יוצרים מתוך קיום המצווה וכו'. ככל שנרבה בפרטים ונקדש את עצמנו, כך לאותה מצווה תהיה משמעות הרבה יותר גדולה והיא תיקח אותנו למקומות רוחניים גבוהים ביותר.
הרבה אנשים לוקחים עליהם מצווה כלשהי ומרגישים גם לאחר זמן שחס ושלום היא לא מועילה להם. פעמים רבות אנו מרגישים שהתפילות שלנו לא נענות חס ושלום או שאנו לא מצליחים לתקשר עם השם יתברך. מרגישים שיש חסימות או מרגישים שהכול עובד בצורה טכנית ושכלית ללא רגש וחיבור. כל זה נובע מתוך הצורה שבה אנו מקיימים את המצוות ומנסים להתחבר.
אדם יכול להניח תפילין ולהרגיש חס ושלום כמו טיפש שסתם מניח קופסאות על עצמו, או שהוא יכול לקדש את עצמו ולהרגיש שהוא מתחבר לעולמות עליונים בעזרת המצווה החשובה והעצומה הזו. אדם שיקדש את עצמו מיד ירגיש את האור העצום ויזכה לשפע גדול בזכות זה. השאלה היא לא רק אם קיימנו את המצווה, אלא איך קיימנו אותה וכמה התחברנו לקדוש ברוך הוא דרכה.
כמובן שכל מקרה צריך להיבחן לגופו, שהרי לא כל האנשים שווים וכל אדם נמצא במקום אחר. אם למשל כולם כעת יפסיקו להתפלל במניין מתוך חששות שהם אינם ראויים מספיק אז בוודאי שלא נתקדם לשום מקום. אי אפשר לצפות שכולם יהיו קדושים וטהורים ברגע ובוודאי שאי אפשר להזניח את כל המצוות שיחכו לנו עד שנטהר את עצמנו.
אבל בכל אופן אנו מוכרחים להתחיל את התהליך של הטהרה. בהחלט כדאי לחשוב על העבודה הפנימית שאנו עושים ולוודא שלא שכחנו חלקים טמאים שנאחזים בעבודת הקודש שלנו. חשוב לנסות להתרחק ככל שניתן מעבירות וחטאים ולנסות לטהר עצמנו כמה שאפשר.
השם יתברך יזכה אותנו להתעלות בעבודת הקודש הפנימית מתוך קדושה וטהרה, יטהר אותנו לעבודתו ויהיו כל מעשינו לשם שמיים, ויביא לנו אפר פרה אדומה שיטהר אותנו להיכנס לבית המקדש שיבנה ממש עכשיו אמן.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה