לא לשכוח את ההתלהבות – פרשת צו
צריך לשאול מה ההבדל בין בית המקדש שמהווה את המקום הרוחני ביותר בעולם כולו לבין בית שחיטה מלא בהמות מתות, דם וסירחון שמבטא את שיא הגשמיות? ההבדל הוא בהתבוננות שלנו על הדברים. שהרי מתוך עיניים גשמיות וראיה שטחית גם בית המקדש עלול חס ושלום להיראות כמקום חומרי, אלא שברגע שאנו מבינים מה עומד מאחורי אותה החומריות, אנו זוכים להתקרב יותר למהות הרוחנית שמלובשת באותו החומר.
הדבר דומה לאדם שדוקר אדם חף מפשע, וכעת מי שמסתכל על התמונה בשטחיות יחשוב שאותו אדם הוא רשע שעשה מעשה גרוע יותר ממעשה בהמה. אך אם נגלה שאותו אדם הוא רופא שמנתח את חברו כדי להציל את חייו, נבין שאותו מעשה בא מתוך מניע נפלא וטוב. אותו אדם, אותה דקירה, ורק הכוונה שונה.
אותו מעשה מקבל מהות שונה לגמרי כאשר ההתבוננות בדברים היא שונה. אדם שמקריב קרבן יכול להתייחס אליו כמו שמתייחסים למנגל, או שהוא יכול להתייחס אליו כמו דרך חומרית לביטוי הרוחניות והצימאון שיש לו להתקרב לקדוש ברוך הוא. הכוונה של אותו אדם משנה את כל המציאות סביב אותו המעשה.
פרשת צו מתארת את דרך הקרבת הקרבנות על המזבח: "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה" (ויקרא ו', פסוק ה'). אסור בשום אופן שהאש על המזבח תכבה. כאשר אנו מקריבים קרבן, אנו מוכרחים לזכור את הכוונה ואת אש ההתלהבות בעצם המעשה הגשמי לכאורה שאנו עושים. שהרי אם אין לנו את אותה האש בלבנו, אנו רואים לא יותר מסטייקים שנצלים, אז כיצד אותם סטייקים יכולים לכפר עלינו? אלא שכאשר אנו מכניסים את אש ההתלהבות, וזוכרים את הכוונה מאחורי המעשים, אנו זוכים להתחבר לקדוש ברוך הוא דרך הקרבת הקרבן.
היום לצערנו אין לנו בית מקדש, נתפלל שהשם יתברך ירחם עלינו ויבנה אותו במהרה. היום אין לנו את המסלול המהיר להתקרב לשכינה דרך הקרבנות, אין את הדרך הגשמית והטכנית שאוגרת בתוכה אוצר רוחני עצום. אך חשוב לדעת שהמהות הרוחנית שמאחורי הדברים נשארה כפי שהייתה. אם נוכל להגיע לאותה התלהבות וכוונה כמו האש על המזבח, נוכל לזכות לשפע רוחני עצום. אולי מהסיבה הזו התפילה באה במקום קרבן, שהרי כל מהות התפילה היא הכוונה וההתלהבות שלנו. דרך התפילה אנו יכולים להגיע לאותה אש על המזבח.
בכל מצווה שאנו מקיימים ואפילו בכל מעשה פשוט שאנו עושים עומדת כוונה רוחנית שמפעילה אותנו. אף אחד לא מזיז אפילו אצבע ללא סיבה שמניעה אותו לכך. הכוונה יכולה להיות עמוקה ומחושבת או סתם אקראית וטיפשית, אבל בכל אופן תמיד יש כוונה כלשהי.
לעשות מצוות עם חיוך ועבירות בצער
מלבד העצמה שאנו מוסיפים למצווה בהתלהבות שלנו, אנו גם מרגילים את עצמנו לקיים מצוות נוספות וללכת בדרך טובה. מרגילים את עצמנו לתפיסת חיים נכונה ומביאים לעצמנו הרבה מוטיבציה להמשיך לעשות את הדברים הטובים שאנו עושים.
ברגע שאנו מקיימים מצוות, אנו צריכים להרגיש טוב עם עצמנו. אם אנו נותנים צדקה לאיש עני ברחוב, אבל אז מרגישים שהוא רמאי, מדמיינים אותו נכנס לרכב המפואר שלו בסוף היום וחשים חרטה על כך שבכלל נתנו לו, הפסדנו כאן יותר ממה שהרווחנו בקיום המצווה.
את המצוות צריך לעשות עם חיוך, בסבר פנים יפות, בין אם זה לאנשים אחרים ובין אם זה לעצמנו. הכל בשמחה ובהנאה. כך נגדיל את המשקל של המצווה ונרגיל את עצמנו לקיים מצוות נוספות.
הרבה אנשים מקיימים מצוות מתוך הכרח, וזה גורם להם להתרחק מאותן מצוות בשלב מסוים. ההתלהבות והשמחה בעת קיום המצוות יעזרו לנו להתקרב יותר ויותר, וגם ליהנות מכל רגע. אנו נזכור את אותה ההרגשה הטובה בפעם הבאה ונרצה להגיע אליה שוב ושוב.
וכך גם להפך, לפעמים אנו מגיעים למצבים בהם אין לנו את היכולת המתאימה לקיים מצוות, או שאנו אפילו לא שולטים על עצמנו שלא לעבור עבירות. אי אפשר לומר שזה בסדר לעשות כך, משום שאנו מוכרחים לדבוק בדרך התורה הקדושה ובהלכות שקיבלנו. אך אם אכן הגענו למצב כזה, בו אנו יודעים בוודאות שבעוד רגע אנו הולכים לוותר על מצווה כלשהי, או לעבור עבירה כלשהי, מכל סיבה שתהיה, לכל הפחות נוכל לסלול את דרך ההמשך מכאן כך שלא נחזור לאותו המצב ואולי כך בפעם הבאה נצליח להתגבר.
הגמרא אומרת שאדם שנמצא במקום ממש גרוע בו הוא לא מצליח לשלוט על היצר שלו, אז ילך למקום שלא מכירים אותו, ילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ. בוודאי שאין הכוונה כאן שמותר לעשות עבירות. אלא שבמצב אבוד שהאדם כבר יודע שהוא הולך לחטוא, לכל הפחות יעשה זאת בצער, לא בפרהסיה, בלי חילול השם, ועם אווירה לא טובה.
כך גם אשת יפת תואר צריכה לעבור דברים שונים כדי להתנוול כך שלא תיראה יפה כל כך. הדברים האלו יכולים לעזור להרתיע את האדם, הם יכולים למנוע ממנו לעשות את העבירה שהוא רוצה לעשות, אבל אם היצר כל כך חזק עד שזה לא יעזור להתגבר, אז לכל הפחות זה ישאיר רושם לא טוב על העבירה כך שהוא לא ירצה לחזור אליה שוב.
אם נצטער על כך שאין לנו את היכולת לקיים מצווה כלשהי, או על כך שאנו עוברים עבירה כלשהי, נזכה להישמר מהמצבים האלו בעתיד. כאשר אנו חשים צער ותחושת החמצה, אנו בדרך כלל נחשוב פעמיים בפעם הבאה שנגיע לאותו המצב.
לא קמנו באוטובוס כשאנשים מבוגרים עמדו ממש לידנו? לפחות נוכל להתבייש ולהצטער על כך, ואז בפעם הבאה יהיה לנו סיכוי הרבה יותר טוב לפנות להם את מקומנו. לא עמדנו בפיתוי ואכלנו במסעדה עם כשרות מפוקפקת? לפחות נדמיין לעצמנו כמה האוכל מגעיל (אפשר לעשות את זה גם אם האוכל נראה לנו טעים, אנו יכולים לרמות את עצמנו ולאט לאט זה יהפוך לאמת), נדמיין לעצמנו כמה רע אנו עושים לגופנו ונשמתנו, נדמיין לעצמנו כמה אנו מפסידים בעולם הזה ובעולם הבא, וכך בפעם הבאה לא נרצה להתקרב למקומות כאלו. נחדיר לעצמנו הרגשה לא נעימה מאותה עבירה שלפחות תקטין מעט את החומרה של העבירה וגם תעזור לנו להוציא מאיתנו את התאווה אליה.
לפעמים האדם נגרר לעשיית עבירות שונות. לפעמים החברים מושכים, לפעמים היצרים סוחפים, לפעמים אנחנו כמו רדומים ופתאום מתעוררים מאוחר מדי. אז לכל הפחות יש באפשרות האדם לנסות להתייחס לאותה עבירה בצורה שלילית, להרגיש ממש רע עם עצמנו, ואז גם מפחיתים מערך אותה עבירה, וגם מחדירים לעצמנו רגש שלילי שירחיק אותנו מאותה עבירה בפעם הבאה.
כך עובד העניין של התניה חיובית או שלילית, שאם אנו שמחים כשאנו עושים דבר מסוים, אם אנו מלווים את החוויה בתחושות טובות, אז נתחבר לזה יותר ונרצה לעשות זאת שוב ושוב. אבל אם הדבר מלווה בהרגשה רעה, אז ההתלהבות יורדת ונרצה לא לחזור לשם.
ובאמת אפשר לראות את הדבר במקומות רבים. אם שמענו שיר מסוים בעת שהיינו עצובים מאוד או שהתבשרנו בשורות לא טובות, אז גם שנים לאחר מכן שנשמע את אותו השיר גם העצב יחזור אתו. ואם בזמן שממש שמחנו ראינו אדם מסוים, אז פתאום נחוש תחושה טובה בכל פעם שנראה את אותו אדם. כי הרגש משפיע מאוד על הדברים שנמצאים סביבו.
אך חשוב להבין שזה לא מתבטא רק במחשבה דמיונית בלבד ללא ממשות, אלא אנחנו באמת יוצרים מציאות חדשה כאשר אנו עושים זאת. אולי זה נראה לנו שקר לומר ש"אני לא אוהב לאכול לא כשר" בזמן שאנו יודעים שזה טעים. אבל כידוע "מתוך שלא לשמה בא לשמה". עצם הניסיון לומר ש"אנו לא אוהבים לא כשר" מצביע על הרצון שלנו לאכול כשר. הרצון הזה הוא מציאות ולא שקר, והוא לא היה נחשף אילו לא היינו עושים פעולות גשמיות כדי להביא אותו.
וההוכחה לזה היא ההתייחסות של רוב היהודים לעניין בשר חזיר. שרוב היהודים נגעלים מזה ממש. ואם נסתכל על היחס של אומות העולם לזה, נראה שזה נחשב אצלם למעדן. ולכאורה, אדם יהודי היה צריך להתאוות לזה ולחשוב שזה טעים, ורק שהוא מכריח את עצמו לא לאכול כי זה אסור. אבל כיוון שרוב הגדול של היהודים נזהר מזה, וכולם אומרים כמה שזה מגעיל, אז אפילו יהודים רחוקים לא מתאווים לזה. ורק אנשים רחוקים ביותר שגדלו בין הגויים, שהיו במקומות ששם זה נחשב למעדן, או שחונכו במשפחות כאלו, אז להם בלבד יש תאווה לזה. לפי היחס של האדם כלפי העבירה, כך הרגש שמגיע בעקבות הדבר.
אדם שרוצה להיגמל מעישון צריך לומר לעצמו שהוא שונא סיגריות. הוא צריך לדמיין תולעים יוצאים מתוכם ולשמוע דברים עצובים בכל פעם שהוא מעשן. כך הוא לא יצטרך להילחם בעצמו כדי להפסיק, אלא שזה יבוא לבד בצורה טבעית.
הבעיה היא שהאדם עושה בדיוק את ההפך וכך מקשה על עצמו. הוא מחליט להפסיק לעשן ואז חושב לעצמו כמה הוא מסכן. הוא כל היום חושב כמה כיף זה לעשן ואם הוא רק היה יכול הוא היה חוגג עם הסיגריה. הוא אומר לעצמו שזה הדבר שהוא הכי רוצה, רק שאסור לו. בכל פעם שעישן זה היה עם כוס קפה שנתנה לו הרגשה טובה, בזמן ההפסקה המרגיעה מהלחץ בעבודה, עם חברים מסביב וכל התנאים הטובים. לכן בוודאי שהוא ירצה לחזור לעשן כל הזמן, כי הוא מצייר לעצמו תמונה שהסיגריה זה הדבר הכי טוב בעולם במקום לעשות את ההפך הגמור.
הגמרא בתחילת מסכת עבודה זרה מספרת על אומות העולם שבונים סוכה באחרית הימים כדי לזכות בשכר. הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה וכולם בועטים בסוכותיהם ונכנסים לבתים, וכך מפסידים את השכר. הגמרא שואלת למה זה כך? הרי ידוע שהמצטער פטור מהסוכה ולכן הם לכאורה היו בסדר בעזיבתם את הסוכה. אלא שהבעיטה היא זו שגרמה להם להפסיד את השכר.
הרי ברגע שהם בעטו בסוכה הם הוכיחו ברגע אחד שהם כלל לא רצו לשבת שם מלכתחילה. אילו היו רוצים להיות שם, הם היו נכנסים הביתה מפאת החום הכבד, אך היו כואבים על כך שלא יכולים לשבת בסוכה, כמו שאדם מצטער ממש על דברים שהוא מאוד רוצה ולא מצליח להשיג. גם כשאנו לא יכולים לקיים מצווה, נוכל לפחות להצטער על כך ולרצות שתהיה באפשרותנו לקיים אותה. אם אנו שמחים בחוסר קיום המצוות, זה אומר שגם כל אותן הפעמים שכן קיימנו אותן לא היו מכל הלב, כמו שאדם שמח כאשר נפטר מאיזה עול שהעיק עליו.
לצערנו זה קורה המון אצלנו בחיי היום יום. אנשים רבים שלא מצליחים לקיים מצווה כלשהי, מתעצבנים ומראים זלזול במצווה. ישנם אפילו אנשים שמקיימים מצוות, אך מזלזלים בהן כאשר מדברים עם חבריהם. חשוב להתייחס אל המצוות בכבוד, כי זה מה שמראה את מה שבאמת יש לנו בפנים בתוך הלב, וגם מה שמסייע לנו בהמשך הדרך. המחשבה הטובה על המצווה והרצון לקיים אותה חשובים ביותר. הם יוצרים לנו את השאיפה הכללית ללכת בכיוון הטוב והדבקות בקדוש ברוך הוא. כאשר יש לנו את אלו, אז גם אם מעדנו פה ושם, נוכל לדעת שתמיד נקום בחזרה.
אם נזכור להכניס אפילו במעשים הפשוטים שלנו את ההתלהבות בעבודת השם ואת הכוונה שלנו להתקרב לקדוש ברוך הוא, נזכה בע"ה להתחבר אליו ממש כמו שהיה בזמן בית המקדש עם הקרבת הקרבנות. שהשם יתברך יבנה לנו את בית המקדש במהרה כך שנוכל לחזור לעבודת הקרבנות ולהתחבר אליו בקלות וביעילות.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה