לא לפחד כלל – פרשת שופטים
פרשת שופטים מתארת את נוהל היציאה למלחמה. הכהן המשוח ניגש לדבר אל העם ואומר להם "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה" (דברים כ׳, ג׳). הוא מחזק אותם בדברים ואומר "אל ירך לבבכם" כיוון שחשוב ביותר להתחזק באמונה וביטחון בזמן כזה. עד כדי כך שלאחר מכן השוטרים מכריזים שכל האיש הירא ורך הלבב ישוב לביתו כדי שלא ימס את לבב אחיו. כי כל מי שיוצא למלחמה מוכרח להיות בעל ביטחון מוחלט.
הגמרא במסכת סוטה (מב.) מסבירה שהכהן המשוח מלחמה אומר להם "שמע ישראל" כדי להשמיע להם שאפילו לא קיימו אלא קריאת שמע ערבית ושחרית, הם לא ייפלו ביד אויביהם. לפי זה יוצא לכאורה שאפילו שעשו עבירות, ואפילו ביטלו את כל המצוות בתורה, ורק קיימו מצווה אחת של קריאת שמע בזמנה, זה נותן להם זכות עצומה שבעזרתה ינצחו במלחמה.
אבל בהמשך הגמרא (מד:) מובא שהירא ורך הלבב זה הירא מהעבירות שבידו. ואפילו מי שרק דיבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש, הוא ירא כי יש עבירה בידו ולכן חוזר ולא יוצא למלחמה.
מובן אם כן שאותו אדם מדובר קיים את כל מצוות התורה ואין לו שום עבירה בידו מלבד אותה פעם שדיבר בין תפילין של יד לשל ראש. ואם אכן זה המצב, אז מובן שגם את קריאת שמע של ערבית ושחרית בוודאי קיים, שהרי לא ביטל שום מצווה ולא עשה שום איסור מלבד אותה פעם.
ולכאורה הדבר נראה קצת קשה. שאם נלך לפי מה שהכהן המשוח אמר, זה מספיק שקרא קריאת שמע כדי לנצח והוא לא צריך להתיירא. אבל אם נלך לפי דברי השוטרים, אז הוא דיבר בין תפילין של יד לשל ראש ולכן הוא ירא ורך לבב שצריך לשוב לביתו. ברור הדבר שלכל אדם יש מצוות שהוא עושה, אך יחד עם זאת גם עבירות שונות, אז איך יחליט אם עליו להתחזק ולהילחם או שהוא הירא ורך הלבב?
בנוסף צריך לשאול איך יתכן שהאיש הירא ורך הלבב ימס את לבב אחיו? הרי לכאורה כל האחים שלו שיוצאים למלחמה הם נקיים לגמרי מעבירות, ומובן שאפילו עבירה קלה של דיבור בין תפילין של יד לשל ראש אין להם. אז יוצא שהם לא צריכים להיות יראים מעבירות שבידם כי אין להם עבירות. אז מדוע פוחדים שהוא ימס את לבב אחיו? הרי הם מוגנים בכל מקרה כיוון שאין להם עבירות ואין להם ממה להתיירא?
מכאן אפשר לראות דבר עצמתי מאוד. על פי האמת, כל מצווה קטנה נותנת לנו אורות עצומים ואינסופיים, עד כדי כך שאם אדם מתמיד בקיום של מצווה כלשהי, יש לו השגחה עליונה בכל צעד ואף אחד לא יכול לפגוע בו. אבל כדי להתחבר לכל השפע העצום הזה צריך להאמין בו, כי אם לא נאמין בזה, אז למרות שהשפע עצמו קיים, אנו חוסמים לעצמנו את הגישה אליו.
הדבר דומה לאדם שעובד בתמורה למשכורת שנכנסת לו בכל חודש לחשבון הבנק שלו. אותו אדם יכול לעבוד במשך שנים ולהרוויח המון כסף. אבל אם הוא לא יודע את פרטי חשבון הבנק שלו והוא כלל לא יודע שמפקידים בחשבונו כספים, אז לא תהיה לו אפשרות להשתמש בכסף הזה. אמנם הכסף שייך לו, אבל הוא חי כמו עני ולא מתחבר אליו.
כאשר אדם מקיים מצווה יש לו שכר עצום ששמור לו לעולם הבא, אבל מעבר לזה יש גם אור שאותה מצווה נותנת לו כבר באותו רגע, כאן בעולם הזה. לכל יהודי יש אור עצום שמחבר את נשמתו להשם יתברך בכל רגע. לרוב אנחנו לא מרגישים את האור הזה, מלבד מקרים בודדים בהם אנו זוכים להתחבר באמת, כאשר הכוונה טהורה ואנו מקיימים את המצווה מכל הלב. אבל אם נחדיר לעצמנו את הדברים ונעשה עבודה פנימית, נוכל לפתח את הקשר הזה עם השם יתברך ולחבר את עצמנו לאורות הרוחניים שמקיפים אותנו.
לכן הכהן משוח המלחמה אומר לעם "אל ירך לבבכם", כי באמת מספיק שקראתם קריאת שמע ערבית ושחרית כדי שתוכלו לנצח. אם יש בידכם מצווה שלמה שעליה מסרתם נפש, זה מספיק כדי לשמור עליכם מכל משמר. האור של המצווה כל כך עצום שהוא יכול לשמור עליכם. אבל אתם מוכרחים להתחזק באמונה וביטחון כדי להתחבר לאור הזה ולדעת שבאמת אתם יכולים לנצח.
מוכרחים להאמין באמונה שלמה שהשם יתברך משגיח עלינו. כי אם ירך לבבנו ונחשוב שהשם יתברך חס ושלום לא יעזור, אז אותו פחד ישתק אותנו ויחסום את החיבור שלנו אל השפע. כל העולם כולו הוא גשר צר מאוד והעיקר זה לא להתפחד כלל ולשמור על ביטחון בהשם יתברך.
השם יתברך אוהב את כולם ורוצה לעזור לכולם. אבל אם אדם לא מתחבר אליו בביטחון ואמונה, אז אותו אדם חוסם לעצמו את השפע שלו ואת ההגנה שהוא מקבל. אותו אדם מזמן לעצמו דברים שליליים חס ושלום ומחליש את עצמו. מי שמתחזק באמונה וביטחון יקבל דברים עצומים ועל טבעיים מלמעלה. כשמאמינים בהשגחה פרטית אז לא מפחדים מכלום.
אלא שלא תמיד פשוט להתחבר ולפעמים אנשים לא מצליחים להרגיש את החיבור ואת הקשר לעולמות עליונים. בעיקר מה שמחליש את האדם זה העבירות. כי ככל שאדם עובר עבירות, כך הוא הופך לגשמי יותר, נמשך לתאוות החומר וחוסם את הקשר הרוחני.
אדם שרק חושב על כסף לא יכול להתחבר לדברים רוחניים. אדם שרואה רק גשמיות מול העיניים לא יכול להאמין באמת בהשגחה פרטית. אדם שחושב שיש ממשות בתאוות העולם ומחובר כולו לעולם החומר לא יכול להבין דברים נשגבים ועליונים. ככל שהאדם נותן בחייו יותר מקום לחומר, כך יש פחות מקום לגילוי הנשמה.
וכך כל עבירה עושה רושם ומחלישה אותנו, והופכת את האור הזך לעכור. בשורש העליון אנחנו הופכים לפחות מחוברים וקשה יותר להרגיש את החיבור. לכן העבירות החמורות ביותר מוגדרות בלשון "כרת". שהנפש חס ושלום נכרתת ממקורה וכך נוצר ניתוק. הקשר נכרת במובן מסוים ואז אי אפשר לקבל את האורות ששייכים לנו.
לכן השוטרים קוראים לאיש הירא ורך הלבב לשוב לביתו. כיוון שאם הוא מתיירא מהעבירות שבידו, אז זה מראה שאין לו את החיבור הרוחני הראוי. הוא לא מצליח לראות את ההשגחה הפרטית המופלאה שבאפשרותו לקבל. אפילו אם הוא מתיירא רק מעברה קלה, מכל מקום אותו פחד הוא מסוכן כיוון שהוא מצביע על כך שהוא חי בהסתר ולא רואה את ההשגחה הפרטית.
אבל כל זה דווקא כשהוא מתיירא מהעבירות שבידו. כי יתכן שיש לו עבירות בידו, אבל יחד עם זאת הוא לא יתיירא מהן. כי יש כאלו שמרגישים ממש את ההשגחה הפרטית. שיש להם חיבור קבוע להשם יתברך. חיים באמונה וביטחון, ורק שלפעמים היצרים גוברים ואז קורה שנופלות לידם גם עבירות.
הרי רק ארבעה אנשים מתו ללא עבירות כלל, ולכל אדם מלבדם יש עבירות פה ושם. אז גם אם יש עבירות, אם אדם מסתכל על הצד החיובי, על כך שיש בידו מצוות קריאת שמע ערבית ושחרית, על השגחת השם יתברך, אז מתוך אותה אמונה הוא יכול לנצח ואין לו מה להתיירא כלל.
לכן צריך להרחיק את הירא ורך הלבב. כי הפחד מדבק. הוא עלול להשפיע גם על האחרים ולהחדיר בהם חוסר אמונה. הוא ימס את לבב אחיו ויהפוך גם אותם ליראים ורכי לבב. פתאום במקום להסתכל על המצוות שיש בידם, על ההשגחה הפרטית, על כמה שהשם אוהב אותם, הוא יגרום להם להסתכל על העבירות, על העונש שמגיע להם, על המקומות השליליים. במקום להסתכל על זה שקראו קריאת שמע, הם יסתכלו על זה שדברו בין תפילין של יד לשל ראש.
יוצא שלא העבירות עצמן הן אלו שמחזירות את הירא ורך הלבב לביתו, אלא העובדה שהוא מתיירא מאותן עבירות. אותן עבירות אמנם מחלישות את האמונה, אבל אילו היה מצליח להגיע לאמונה חזקה למרות זאת ולא היה מתיירא מאותן עבירות מועטות שיש לו, הוא היה יכול להילחם ולנצח.
אם יש לו ביטחון מוחלט בהשם יתברך שיושיע אותו גם בעבור הזכות היחידה של קריאת שמע ערבית ושחרית אז כך יהיה. אלא שזה לא סביר וכמעט בלתי אפשרי להגיע לאמונה שלמה באמת כאשר יש לאדם עבירות שמחלישות את החיבור להשם יתברך. הרי אדם ששקוע בעבירות אוטם את לבו ואין לו אפשרות לראות רוחניות והשגחה פרטית. אבל אדם שיש לו חיבור, שאפילו שיש לו גם עבירות מועטות, מכל מקום הוא יכול להגיע לביטחון מלא וכך לנצח.
מכאן אפשר לראות שגם אם האדם עשה עבירות בעבר, בכל זאת יש לו אפשרות להתחזק באמונה ולהתחבר לשפע עצום, גם בזכות מצווה אחת של קריאת שמע ערבית ושחרית. הכי חשוב בכל הסיפור זה להאמין באמונה שלמה ולהתחבר לשפע. לא לפחד מכלום ולדעת שהשם יתברך שומר עלינו ונמצא איתנו תמיד.
מצד שני גם אם אדם מדקדק בכל פרטי המצוות השונות ואין לו אפילו עבירה אחת, זה עדין לא מבטיח חיבור מושלם לעולמות עליונים, שהרי עדיין הירא ורך הלבב יכול להשפיע עליו ולהחליש את האמונה שלו. לכן מוכרחים לחזק את האמונה ולהתאזר בביטחון בקדוש ברוך הוא.
כמובן שזה לא אומר שאפשר חס ושלום לזלזל במצוות או לעשות עבירות, שהרי המצוות אלו שמחברות אותנו ונותנות לנו את הכוח לאמונה וביטחון. אדם מתיירא מעבירות שבידו, כי הן אלו שמרחיקות את האדם מהשפע הרוחני והן אלו שמחלישות את האמונה. אדם יכול לחשוב לעצמו שהוא רוצה להתחבר, להאמין ולהיות רוחני יותר. אבל בפועל אין לו איך להשיג את זה. כי המצוות הן הכלים שמאפשרים לנו את החיבור הזה.
העבירות הן כמו גושים שחורים שמונעים כניסה של אור לחיינו, בעוד שהמצוות מוסיפות אורות חזקים וגדולים יותר. לא פעם אנשים מרגישים עצבות, פחד, חרדות ורגשות לא טובים נוספים בגלל עבירות שיש בידם. הם לא רואים את הקשר והם לא מבינים שהפחדים נובעים מתוך העבירות שעשו בעבר שהחלישו אותם, אבל בשורש הדברים אותן עבירות מונעות מהם אורות רוחניים שמותירים אותם חלשים ומפוחדים.
ובמיוחד היום, זה נהיה כמו אפנה חדשה, לחיות באמונה, אבל בלי להקפיד על קיום המצוות. אנשים מגדירים את עצמם כמאמינים, אבל הפכו את הדת חס ושלום לחופשית, כאילו כל אחד יכול לעשות מה שבא לו. צריך להבין שזה רחוק מאוד מאמונה.
כי אדם יכול לומר לעצמו שהוא רוצה להתחבר, אבל הצורה המעשית של החיבור היא קיום המצוות והמניעה מעבירות. וכמו למשל שאדם יאמר לעצמו שהוא רוצה להיות רופא, אבל הוא לא רוצה כלל ללמוד רפואה, לא להתקרב לבתי חולים ולא להתעסק עם שום תרופות. הרי כדי להגיע לעניין כלשהו צריך לעבור את הדרך המעשית שמובילה אליו.
וכך אנשים חושבים שהם "מאמינים", אבל הם שקועים בעולם של חומר ותאווה. מלאי פחדים, עם לב אטום, לא מבינים את הלימוד, לא מרגישים חיבור וכו’. והם לא מבינים מדוע כל זה קורה בזמן שהם כל כך רוצים ליצור חיבור רוחני. כי הם לא רואים שהם עצמם חוסמים את האור. שכל עבירה יוצרת אוויר עכור שלא נותן לאור להיכנס. שכל מצווה שמביאה אור עצום מתפספסת כשהם זונחים אותה עבור תאווה מזדמנת.
זה בלתי אפשרי להגיע לאמונה שלמה עם שקים של עבירות. כאשר נתמיד יותר בקיום המצוות והתרחקות מהעבירות, נוכל להגיע קרוב יותר לאמונה וביטחון בהשם יתברך. אלא שבכל אופן צריך לעבוד על שני העניינים, שמצד אחד נשתדל לחזק את האורות על ידי קיום מצוות וריחוק מעבירות, ומצד שני גם נתחזק באמונה וביטחון ונסתכל תמיד על הצד החיובי של המצוות שאנו מקיימים, וגם אם עדיין לא הצלחנו להתרחק מכל העבירות, מכל מקום נבטח בהשם יתברך שישמור עלינו, יחבר אותנו וייתן לנו שפע רב.
השם יתברך יזכה את כולנו להתחזק באמונה שלמה, לזכות להשגחה פרטית ועל טבעית מלמעלה שתגן בעדנו, תצליח דרכנו ותביא אותנו למקומות עליונים ונשגבים מתוך אמונה וביטחון.
תכנים נוספים דומים:
שלום וברכה בקשר למאמר הנפלא על פרשת משפטים שלא צריך לפחד כי האמונה של האור הגדול אפילו מקריאת שמע בלבד מגינה משא״כ זה שקיים את כל התורה ורק דיבר בין יד לראש אבל אין לו אמונה לא יגנו עליו המצות
א. לכאורה זה סותר את מה שכתבתם בהמשך שיש אנשים שמאמנים אבל לא מקימים מצוות שזה לא מועיל אבל זה שקרא רק קריאת שמע גם לא קיים כלום ואם מאמין זה מגין עליו
ב. וזה שנקי ולא דיבר אפילו בין ראש ליד זה לא יגן עליו אם לא מאמין באור אז למה הוא יכול לצאת
אין בזה ביקורת חס ושלום אלא שאני משתמש ברשותכם בדברי התורה הנפלאים ואני צריך להבין הטייה לפני שאני מעביר את זה ומחזק תלמידים
בתודה מראש
א. פרץ
שלום ותודה רבה על החיזוקים.
יש את העניין הרוחני ואת העניין הטכני. הרוחני הוא האמונה, ובאופן טכני הדרך להגיע לשם היא דרך מצוות.
אבל כידוע, הרוחניות רחוקה מאוד מלהיות ״טכנית״ והאדם מלא ברגש. ואז לא תמיד הכל לפי ה״כללים״.
וכמו למשל שהתורה מביאה ליראת שמיים ומידות טובות, אבל יחד עם זאת היו דואג, אחיתופל, קורח, גחזי, המרגלים ועוד רבים שהיו ענקי תורה וראשי העם, ויחד עם זאת לא הלכו בדרך.
וכן להפך, שהיו לפעמים אנשים מפשוטי העם שהתעלו בזכות האמונה הפשוטה שהייתה להם.
לכן אם אדם רוצה לחזק את האמונה, אז מוטל עליו לשמור תורה ומצוות. כי זו הדרך להגיע לאמונה אמתית. אבל מכל מקום, אדם יכול גם לחזק את האמונה שלו בדרכים אחרות.
ולצורך דוגמה, אם אדם רוצה ללמוד לנגן, אז מובן שעליו לחפש מורה לנגינה או ספרים ושיעורים שונים שילמדו אותו. כי זו הדרך. אלא שזה לא שולל את העובדה שיש כאלו שנולדו עם כישרון נפלא והם לומדים לנגן מעצמם בלי ללמוד מאף אחד.
אז מובן שאדם לא יכול לסמוך על זה, ומכל מקום עליו ללמוד ולעשות השתדלות, אבל שידע שזה לא עניין טכני וצפוי, אלא תלוי בפנימיות האדם.
כך גם לעניין האמונה, המצוות הן אלו שמלמדות אותנו אמונה, אבל זה לא כלל ברזל, ויתכן אדם שמטבעו יש לו יותר כישורים להאמין. ומכל מקום גם הוא יכול להתעלות עוד יותר עם תורה ומצוות.
בשורה התחתונה, יש לעבוד בשני המישורים. הן לחזק את עניין האמונה בדרך של התבוננות והחדרה ללב, והן לחזק את עניין התורה והמצוות. וכך האדם יגיע לחוזק אמתי וזו האמונה העיקרית שעליה התורה דיברה.
ויוצא שאם אדם מאמין ולא מקיים מצוות, אז אין הכוונה שזה לא מועיל, אלא שזה לא מצוי. כמעט כל מי שטוען היום שהוא מאמין בלי תורה ומצוות, בכלל לא יודע מה זו אמונה. אבל אם אכן יגיע לרמת ביטחון גבוהה בהשם יתברך שיושיע אותו, אז אכן יוושע.
וזה שנקי ולא דיבר, אם הוא אכן כל כך ירא שמיים שלא עובר אפילו על דבר קל שבקלים, אז ממילא קרוב לוודאי שהוא זכה לאמונה. ושוב, זה לא כלל ברזל, אבל זה נותן לנו קצת כיוון.
מקווה שהדברים מובנים.
כל טוב ובהצלחה.