אם כבר בוכים, אז להרוויח מזה משהו
חטא המרגלים אמנם נקרא על שם המרגלים, אבל זה היה חטא כללי של כל עם ישראל כמעט. מה שהמרגלים אמרו זה עניין אחד, אבל תגובת העם היא זו שלקחה את החלק המרכזי בחטא.
כשהעם שמעו את דברי המרגלים, הם התחילו לבכות. המדרש אומר שהקדוש ברוך הוא אמר להם שהם בכו בכייה של חינם, והוא יקבע להם בכייה לדורות. שאותו היום היה תשעה באב ואז נגזר ששני בתי המקדש ייחרבו באותו היום.
הכל התחיל מבכייה של חינם שבכו העם לאחר שנפלו מאמונתם ופחדו להיכנס לארץ. מכאן אפשר ללמוד כמה חשוב להימנע מבכיינות ועצבות, שהרי האמונה והביטחון בקדוש ברוך הוא מסלקים כל פחד ודאגה. הבכי מציג אותנו כקטני אמונה ומחליש אותנו בעבודה הרוחנית שלנו.
אלא שמצד שני, ידוע שהבכי הוא כלי מועיל ביהדות. אפשר למצוא פעמים רבות בהן יש דווקא עניין גדול לבכות. גם אם כל השערים ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו ולא ינעלו לעולם. תפילה בבכי ובכוונה מועילה מאוד ופורצת את כל המנעולים הכבדים.
וכך הדבר ידוע שתפילות יום הכיפורים צריכות להיות בבכייה. וכן צריך לבכות על מיתת הצדיקים, וכמו בקריאת התורה של יום הכיפורים על מות שני בני אהרן. וכך גם הווידוי והתחנון שאנו עורכים בכל יום צריך להיות בבכייה. וכן כל תפילה שנובעת מהשתוקקות וכיסופים להשם יתברך.
יש עניין גדול לעשות בכל לילה לאחר חצות תיקון חצות ולהוריד דמעות על בית המקדש שנחרב. בימי בין המייצרים יש עניין לעשות את החלק הנקרא תיקון רחל גם בחצות היום וגם שם העיקר זה לבכות ולהצטער על חורבן בית המקדש. איבדנו דבר גדול שאנו כלל לא מבינים את ערכו ועל זה ראוי לבכות.
ואם כן צריך לעמוד על הדבר. מהי בכייה "לחינם" ומהי בכייה לתועלת? מתי צריך לבכות ויש בזה אפילו עניין גדול ומתי הדבר אסור? מתי הבכי נחשב של אמונה ומתי הוא מראה על חוסר אמונה? איך נדע בכל מצב ועניין אם כדאי לבכות או לא?
ומעבר לכך, גם אם נצליח לברר ולדעת, מכל מקום צריך גם להבין כיצד נוכל לשלוט בזה? הרי הבכי הוא תגובה הנובעת מתוך התפרצות של רגש. זה לא פשוט לבכות כשלא מרגישים שום דבר קיצוני. רק כאשר ישנו רגש עז שכבר לא יכולים להכיל בפנים, אז אותו רגש מתפרץ החוצה בלבוש של בכי.
ואם כן מובן הדבר שזה גם לא פשוט לעצור את הבכי כאשר מתחוללת בתוכנו התפרצות כזו של רגש. ואם למשל אדם עובר אירוע משמעותי ומרגש, אז פעמים רבות הוא מאבד שליטה על עצמו ומתפרץ. זה לא מתוך בחירה שהוא החליט שזה הדבר הנכון לעשות, אלא כעין דחף פנימי ובלתי נשלט. ואם כך, אז צריך להבין מהי האשמה שהייתה על העם שבכה? וכי יכלו לשלוט בזה?
כדי להבחין בין סוגי הבכי, הרצוי והדחוי, ננסה לערוך חלוקה שתבאר לנו את ההבדלים ביניהם. בכייה לחינם, כפי שהשם מרמז, היא בכייה שלא מביאה שום תועלת. היא לא עוזרת לנו בשום דבר ולא מקדמת אותנו.
כמו ילד קטן שמקבל מכה קטנה ואז בוכה במשך חצי שעה. ועד שהוא נרגע ושוכח מזה, מישהו בא ומזכיר לו את המכה שקיבל ואז הוא חוזר לבכות חצי שעה נוספת. וכי אותו בכי יועיל לו במשהו? זה סתם בכי מעצבן וחסר תועלת.
אבל בכי מועיל הוא בכי שמקדם אותנו. שיש לנו מטרה שאנו מנסים להשיג דרכו. וכמו למשל אדם חסר כל שעומד לפני עשיר גדול, שבוכה לפניו שיעזור לו וייתן לו את מבוקשו.
כאשר לבכי יש כתובת, מטרה ותכלית, אז הבכי הוא לא לחינם. בעזרתו נוכל להתקדם ולקבל כלים חדשים להתקדמות שלנו. וכך נוכל לבחון כל בכי ולנסות לחקור, האם זה בכי שמקדם ומועיל, או שמא זהו בכי חסר תועלת שנובע מתוך אמונה שלילית.
וכך נוכל לראות שהבכי בתפילה, בתחנון וכו’ נובע מתוך רצון להתחבר להשם יתברך. זהו בכי על חטאי העבר כדי לבטא את ההתנתקות שלנו מהם ואת החיבור שאנו רוצים ליצור עם הקדוש ברוך הוא. זהו בכי שמגלה את הרצון הפנימי הטהור שלנו.
ולעומת זאת הבכי של המרגלים נבע מחוסר אמונה. זה לא היה בכי של תפילה להשם, אלא בכי של תלונה, שכאילו אין להם סיכוי ולמה בכלל הביאו אותם למקום בו הם נמצאים.
ולכן התיקון שנקבע לאותו הבכי הוא בכייה לדורות. שבכל שנה בתשעה באב, שזהו זמן חטא המרגלים, אנו בוכים על חרבן בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. כעת אותו בכי הוא מועיל, שאנו לא בוכים על מה שאבד ולא ישוב חס ושלום, כי לזה אין טעם. אלא בוכים כדי להביא לבניינו.
עניין הבכי הוא דבר גדול וחשוב ויכול להועיל ולעשות תיקונים גדולים בעולם. אך כל זה מדובר על בכי המכוון לעניינים חשובים ולא מתבזבז לחינם. אלא שצריך להבין כיצד נוכל לשלוט בבכי, ולהביא שיהיה לתועלת ולא לחינם?
ובאמת הדבר בלתי נשלט. שכאשר אדם מוצף ברגש, הדמעות יכולות להתפרץ מעצמן. אלא שאמנם הבכי עצמו הוא בלתי נשלט, אבל הכוונות של אותו הבכי הן כן נשלטות על ידינו.
ולצורך משל, ניקח אדם שהתרחשו בחייו מאורעות קשים ומרגשים, ואלו הביאו אותו לבכייה. אז כעת יש לו שלש אפשרויות לניתוב הבכי:
הוא יכול לא לחשוב על כלום, וסתם לתת לפרץ הרגש להשתחרר. לבכות בלי לחשוב על מה ולמה. וזה בדרך כלל מה שרוב האנשים עושים בצורה טבעית, שאין להם כוונה או מטרה באותו בכי.
גרוע מכך, הוא יכול להפוך את הבכי למתלונן ומתרעם. לחשוב מדוע יש חוסר צדק בעולם? למה דווקא לו? איך משמיים עושים לו דבר כזה? מתוך כוונות כאלו הוא הופך את הבכי לכלי של איבוד אמונה. הוא מציג חוסר אמונה ותרעומת כלפי מעלה, שכאילו יש חוסר צדק וטעויות טרגיות, שכאילו אין השגחה פרטית והכל הפקרות ומקריות. בכי שכזה הוא הרסני ממש. הוא מחדיר את חוסר האמונה לתוכנו בצורה חזקה.
אבל יש לו אפשרות שלישית, שביכולתו לנתב את הבכי למקומות מועילים וטובים. הוא יכול לכוון לתפילה, לחשוב על כמה הוא אוהב את השם, להצטער על החטאים שלו, לבקש מהשם שידריך אותו בדרך טובה יותר וירחיק את הצער מעליו, להתפלל לגאולה השלמה שתביא את השלמות ותסלק את הרע מהעולם.
כאשר אדם בוחר באפשרות הזו, אז לא רק שהוא נמנע מבכייה לחינם, אלא שהוא מתחבר למקומות טובים יותר ומקבל כלי עצום לתפילה גבוהה הרבה יותר מהתפילות הרגילות שלו. הרי שערי דמעה לא ננעלו. אותו בכי הוא מועיל וטוב ממש.
כולנו נופלים לרגעים של עצבות לפעמים. לכולם יש קשיים בתחומים שונים ומגוונים. כולנו בוכים פה ושם, חלקנו בגלוי וחלקנו בסתר. כולנו זועקים בתוכנו מתוך הלב פעמים רבות מתוך תחושת חוסר אונים קשה של בלבול ואיבוד שליטה. צרות וייסורים פוקדים את חיינו מפעם לפעם ומביאים אותנו לבכות על עניינים שונים.
בין אם זה בכי ממש ובין אם זה כעין צער ובכי שמופנמים בתוכנו. כל הדברים האלו משותפים לכל אדם שחי בעולם הזה. אך חשוב לדעת לנתב את כל זה למקום טוב ונכון, שיביא תועלת גדולה לחיינו.
הצער והעצבות הם דברים רעים ומזיקים. אבל כאשר אנו מגיעים למצבים שונים בחיים שמביאים אותנו ללחץ, לעצבות או לכל תחושה לא טובה אחרת, קשה מאוד לחשוב בצורה חיובית. כאשר כלום לא מסתדר בחיינו ואנו לא רואים כל דרך לצאת מכל הצרות, זה בכלל לא פשוט להאמין בפשיטות ולהתחזק באמונה מתוך שמחה.
יוצא שאין כל דרך לצאת מהצער ברגעים הקשים. אמנם ניתן לעבוד על עצמנו להיות יותר בשמחה ולחיות באמונה, אך השיטה עובדת לטווח הארוך, ובינתיים אנו מזיקים לעצמנו עם הצער שאנו נמצאים בו.
הפתרון לכל זה הוא ללמוד לנתב את הצער למקום בו הוא מועיל. ניתן להפוך כל בכי וכל זעקה לכלי חזק ביותר לבניית האמונה בעזרת הפניית הזעקות והבכיות כלפי הקדוש ברוך הוא. כל זעקה ובכי המגיעים אל השמיים נענים ללא כל חסימות.
אנשים רבים בוכים על המצב הרע שלהם, כואבים ומתלוננים על חייהם האומללים. כאילו שחס ושלום מאשימים את הקדוש ברוך הוא שהביא להם ייסורים. כאילו שהם חכמים ורחמנים יותר ממנו שחושבים שהייסורים האלו מזיקים ולא נצרכים, ולא מבינים שהשם יתברך הביא אותם כי זה מה שטוב לנו כעת.
כל זה רק מזיק, שהרי הקדוש ברוך הוא הביא לנו את הניסיונות הללו לתועלתנו וכל מה שאנו עושים זה להתלונן. זו בכייה לחינם. לומר לקדוש ברוך הוא שאנו לא מסכימים עם המציאות שברא בעולם, שאנו לא מרוצים מדרך הנהגת העולם שלו. בכייה לחינם מביאה אותנו לתחושת חוסר צדק שמביאה אותנו לחוסר אמונה. היא מורידה אותנו למקומות נמוכים וחשוכים.
אבל במקום זה, ניתן לפנות לקדוש ברוך הוא עם אותן הדמעות, ולהתחנן אליו שיסיר מעלינו את הקשיים ויאיר לנו את הדרך. לא צריך להפסיק לבכות, אלא פשוט לבכות בכי של אמונה. להבין שאנו נמצאים בכל הייסורים האלו בגלל החטאים שלנו, להבין שהשם נתן לנו את המציאות הטובה ביותר כדי לתקן ולצמוח. להבין שאותם ייסורים מועילים לנו ואפילו לומר תודה על אותם ייסורים.
תמיד אפשר לבכות בכי של תפילה מתוך הלב לשינוי הדברים. אבל לא בהטחת דברים כלפי מעלה חס ושלום, אלא בבקשת מתנת חינם מהשם יתברך למרות שאנו לא ראויים לכך.
לא בוכים על העבר, על חוסר אמונה וחוסר שביעות רצון מהנהגת השם, אלא בוכים על העתיד, בכי של תפילה ואמונה, בכי שמשנה מציאות ומבקש מהשם יתברך שיביא לנו טוב. אותן הדמעות שהורידו אותנו לשאול והזיקו מאוד יכולות כעת לחזק לנו את האמונה ולהביא להיענות מהשמיים לבקשותינו ותפילותינו.
הצער מביא אותנו לייאוש. אך כאשר אנו מבינים ששורש הצער ושורש כל הבעיות בחיינו הם החטאים שלנו, ואנו משתמשים בזה כדי להצטער על החטאים, אותו הצער שעד עכשיו הביא אותנו לייאוש מסוגל עכשיו להביא אותנו לתשובה שלמה מאהבה בה כל החטאים נהפכים לזכויות, וממילא בעיות רבות ייפתרו מעצמן ברגע שאנו מסלקים את החטאים.
כאשר בית המקדש היה קיים, האנשים שהיו הולכים לשם היו רואים נסים אלוקיים מול עיניהם. אדם שחטא היה מביא קרבן ובכך היה מתכפר לו, כך שלא היה צורך כמעט בייסורים. כאשר אנו חשים צער, ניתן לשייך אותו לחורבן בית המקדש וכך נזכה להפוך אותו למצווה גדולה.
נוכל להבין שהסיבה לצער היא הגלות שאנו נמצאים בה וחורבן בית המקדש שקיים בלבנו, הסתר הפנים והריחוק מהשם יתברך, כל אלו גורמים לצער הלא מובן גם אם אנו לא מודעים לכך. זו הסיבה לכך ש"כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". אותו הצער שנמצא בנו כרגע, הוא זה שיכול להביא לנו את השמחה אם ננתב אותו כראוי.
כאשר אנו חשים בלבול, חוסר אונים ואיבוד שליטה על חיינו, אנו יכולים לבחור להבין שהשליטה המלאה על חיינו נמצאת אצל הקדוש ברוך הוא. במקום להצטער ולרחם על עצמנו בצורה מזיקה, נוכל לבכות לקדוש ברוך הוא ולבקש ממנו לכוון אותנו אל הדרך הנכונה. כאשר אנו מרגישים שליטה וגאווה, אנו מוציאים את הבורא מחיינו. דווקא מתוך ההבנה שאין לנו כל שליטה והבורא הוא זה ששולט, אנו מתחזקים באמונה והבורא דואג לכוון אותנו אל הדרך הנכונה.
לא מעט אנשים ניסו הרבה פתרונות גשמיים לבעיות שלהם ולא הצליחו, ודווקא כאשר ראו שאין כל תקווה ופנו לבורא מתוך חוסר אונים, נענו והישועה הגיעה אליהם מתוך מקום שכלל לא חשבו עליו. כך זה היה ביציאת מצרים, כאשר פרעה הכביד את העבודה עד שבני ישראל זעקו אל הקדוש ברוך הוא ונענו.
כל קושי וכל צער שקיים אצלנו נובע ממקור רוחני כלשהו. כאשר אנו מצטערים ובוכים על הדבר הגשמי, על נסיבות החיים שגלגלו לנו משמיים, זוהי בכייה לחינם שהולכת לריק ורק מביאה אותנו לייאוש ועצבות.
אך כאשר אנו מצטערים ובוכים על השורש הרוחני של העניין, על הרצון לתקן את הקלקול, אנו מתעלים ומתקרבים לישועה שלנו. כדאי להתבונן בכל תחושת צער שמגיעה אלינו ולהפוך אותה לזעקה אמתית מכל הלב אל הקדוש ברוך הוא. אם כבר אנו נמצאים בצער ובוכים, אז לפחות שיצא לנו משהו מכל זה.
בכייה רוחנית
כדי להגיע למקום הפנימי הזה בו נוכל לבכות מכל הלב על חורבן בית המקדש ועל עניינים רוחניים צריך הרבה עבודה עצמית. על פי טבע, אדם לא מסוגל לבכות בגלל משהו שהתרחש לפני אלפי שנים ושהוא לא רואה עצמו קשור אליו.
על פי טבע האדם מתוכנת לבכות רק בכייה של חינם. בהתחלה בתור תינוקות בוכים על כל שטות, אך גם כאשר אנו גדלים ודברים לא מסתדרים או שאנו לא מסוגלים להתמודד עם דברים, אנו נותנים לרגש ולדמעות להשתלט עלינו. לכל אחד יש את הזמנים בהם הוא נשבר ורק רוצה לפרוץ בבכי.
ישנם אנשים שכליים יותר ששולטים על הרגש ולא מוציאים אותו החוצה, עליהם לא נוכל לראות שום סימן של עצבות. וישנם אנשים רגשיים יותר שיכולים פתאום להתפרץ בבכי קורע לב באמצע המכולת כי נגמר החלב. זה לא משנה לאיזה סוג אנשים אנו משתייכים וגם אין צורך לשנות את הטבע שלנו. מה שחשוב הוא שננתב את הבכי למקומות טובים ומועילים שיוכלו לעזור לנו במקום להזיק.
אם אדם לא ישים לב לעצמו ופשוט ייתן לרגש לעשות מה שבא לו, לא תהיה לו כלל שליטה על חייו. הוא ימצא את עצמו בוכה במצבים טיפשיים ודווקא בשיאי תפילת יום הכיפורים למשל שקובעת את כל עתידו לשנה הקרובה הוא יהיה אטום לגמרי. הוא גם יחשוב לעצמו שאין לו כלל שליטה על זה, שהרי איך אפשר לבחור מתי לבכות?
אלא שהרגש שלנו נובע ממה שאנו מכניסים לחיי היום יום שלנו. הרגש מושפע מהמעשים, המחשבות והאמונות הפנימיות שלנו. אם נצליח לעשות עבודה פנימית נוכל לנתב את הרגשות ואת הבכי למקומות שנבחר.
הכל עניין של התבוננות והתחברות לדברים. אדם שמרגיש שכלום לא מסתדר לו בחיים, שהכול נראה שחור ושאין תקווה באופק, מרגיש צורך לבכות על הצרות שלו. כי זה המקום שאליו הוא מחובר כעת. הוא לא מבין שיום הכיפורים קובע את המציאות ממש, הוא חושב שזה הגזמות של רבנים, ושהטבע וההשתדלות הם שבאמת שולטים. אבל כשיש משהו גשמי שנראה לא טוב, אז מיד הוא פורץ בבכי.
בכי כזה עלול להזיק מאוד, זהו בכי לחינם שלא מועיל במאום. זהו בכי שמראה שאותו אדם לא בוטח בקדוש ברוך הוא שהוא מביא לו ניסיונות לטובתו האישית. בכי שמראה על חוסר אמונה ותקווה.
אבל עם טיפה התבוננות, הוא יוכל לראות תמונה רחבה יותר ולהבין שיש שורש לכל הבעיות האלו. אם כלום לא מסתדר, אז יש משהו רוחני שגורם לזה. אם הכל שחור, זה אומר שהקדוש ברוך הוא עשה לו את זה כי זה מה שטוב לחייו כעת ויוביל אותו למקום הנכון. אם אין תקווה זה אומר שהאמונה שלו לא מספיק חזקה.
ברגע שאנו מצליחים להבין שיש גורמים רוחניים שמביאים אותנו למצבים האלו, אנו יכולים לבכות על אותו שורש רוחני ובכך לתקן את הדברים עצמם. אם נבכה על הרצון להתקרב להשם, על חוסר האמונה שלנו, על חוסר הביטחון בקדוש ברוך הוא, על החטאים והעוונות שגרמו לנו להגיע למצבים לא טובים, אז הבכייה בוודאי לא תהיה לחינם ותוכל להועיל. כאשר ישנו קלקול מסוים, אנו יכולים לבכות לעצמנו במשך שנים על כמה רע לנו וכמה אנו סובלים מהקלקול, אבל כל זה לא יעזור לנו אפילו טיפה. אך אם אנו בודקים מהו השורש של הקלקול ואיך לתקן אותו, אז כבר תהיה מכך תועלת רבה.
בעניינים רוחניים התיקון הוא לעשות תשובה. לשוב לקדוש ברוך הוא ולעשות רצונו. הבכי מחזיר אותנו לדרך ומראה שאנו לא מרוצים מהריחוק שאליו הגענו. כאשר אנו בוכים בכוונה על החטאים והמעשים הלא טובים ורק מחפשים דרך להתקרב לקדוש ברוך הוא ולחזור למסלול הנכון, אז אנו מתקנים את כל אותם דברים לא טובים ומתחברים לקדוש ברוך הוא דרך הבכי. לכן שערי דמעה לא ננעלו, כי בעזרת הבכי אפשר להשיג את כל מה שנרצה.
הדבר דומה לילד שהתרחק מאביו לאחר שמרד בו והלך לעיר אחרת, כעת הוא יכול לבכות על כך שקשה לו להסתדר בעיר חדשה, שהוא לא מכיר שום דבר, שרע לו להיות לבד וכו'. אך כל זה בכייה לחינם שרק תזיק לו. הוא גם יכול לדבר עם אביו בטלפון, לספר לו על מצבו ולבקש עזרה, ואז בוודאי שאביו יצטער על כך, אך לא בטוח שישמח לעזור לו הרבה כיוון שהוא רוצה לחנך אותו מתוך האהבה אליו. אך תארו לכם שאותו בן ירים טלפון לאביו ובבכי קורע לב יבקש סליחה ויתחנן אליו שישיב אותו אליו. באותו רגע האב יעזוב את כל עיסוקיו ויגיע עד אליו בהקדם האפשרי וייתן לו את כל מה שיבקש. אם נלמד לבכות בצורה הנכונה, נוכל לקבל את כל מה שנרצה.
חורבן הבית
השורש העיקרי לבעיות של כל עם ישראל בכלל ושל כל יהודי בפרט הוא חורבן בית המקדש. חטא המרגלים היה בתשעה באב והתיקון של אותה בכייה של חינם הוא הבכייה לדורות על בתי המקדש שנחרבו. לכן כדי לתקן את הבכי של חטא המרגלים, עלינו לבכות לתועלת בבכייה לדורות. אותה בכייה אמתית ומועילה יכולה לתקן את הבכייה של חינם ובכך לתקן את החטא ולסיים את צער הגלות שנתחייבנו בו.
בית המקדש היה הבית של השכינה הקדושה. מקום גילוי הרוחניות והאמונה של ישראל. מקום החיבור לקדוש ברוך בין רוחניות לגשמיות ובין שמיים לארץ. כל הצרות של עם ישראל נובעות מהגלות. מתוך החטאים והעוונות, נגזר עלינו שייחרב בית המקדש ומאז אנו חיים בהסתר פנים. הקדוש ברוך הוא מסתיר את פניו וכך מונע מהשפע הראוי לנו להגיע אלינו.
כאשר אנו חיים בריחוק מהאור העצום של הקדוש ברוך הוא, הכל חשוך וקשה לנו להתמודד. כאשר התמונה הגדולה מוסתרת, אנו חיים בצמצום ואז נכנסים פחדים ודאגות. משם מגיעים הייאוש, העצבות והכבדות. כעת כדי לתקן את כל זה אנו יכולים לעשות דבר פשוט מאוד, רק צריך לבכות בכייה אמתית על הגורם לכל הצרות שלנו.
במקום לבכות על הצרות הגשמיות עצמן, אלו שהשם יתברך הביא אלינו כדי שנתקן את השורש הרוחני שלהן, במקום זה נבכה על השורש של הצרות שיתקן ממילא גם את כל הצרות עצמן. כשאנו באים לבכות על הצרות שלנו, אין צורך להפסיק את הבכי, אלא לנתב אותו במחשבה לבית המקדש וצער השכינה שגורם לכל אותן הצרות.
במקום לראות את המקל שמכאיב לנו, נתבונן בתמונה הגדולה יותר ונגלה מי מחזיק את המקל ומכה בו. כשאנו באים לבכות על איזו צרה חולפת שמצערת אותנו, נחשוב על הגלות ועל חורבן בית המקדש שהביאו לנו את אותה הצרה. נחשוב על הצער הרגעי שאנו חשים כעת ונתחבר אליו בזמן שאנו נזכרים בחורבן הגדול.
הכל התחיל מבכייה של חינם ולכן בזכות בכייה אמתית ומועילה נוכל לתקן את הבעיה. הבכי הוא שהכניס אותנו למצב הזה והבכי הוא שיכול להוציא אותנו מזה. השם יתברך יזכה אותנו לצאת מהגלות ולראות בשמחת ירושלים ובבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה