דרגות באמונה שמביאות דרגות בגאולה

ראובן פיזנטי | י״ט בטבת ה׳תשע״ט | פרשת שמות

פרשת שמות מתארת את השעבוד הנורא והייסורים הגדולים שעברו על בני ישראל. ובנוסף גם מתארת את צמיחת הישועה, את לידת משה רבינו ואת התהליך שעבר לקראת תחילת הגאולה.

ומובא שהשם שמע את נאקתם ואז “ויזכור אלוקים את בריתו” (שמות ב, כד). ולכאורה זה נראה חס ושלום כמו מוגבלות של בשר ודם. וכי רק לאחר ששמע את נאקתם פתאום נזכר בברית והחליט לגאול אותם? וכי שכח מהברית לפני כן? וכי לא ידע את מצבם הלא טוב עד ששמע את נאקתם?

לכאורה זה נשמע שכאילו לפני כן לא תכנן לגאול אותם ולא ידע מכלום, ורק לאחר ששמע את נאקתם אז נזכר פתאום בברית עם האבות ואז החליט לגאול אותם. ואיך יתכן שהתורה תאמר דבר כזה שנשמע מגביל כלפי השם יתברך?

ובנוסף, הפסוק שלאחר מכן היה יכול להיראות אולי מיותר, “וירא אלוקים את בני ישראל וידע אלוקים”. שהרי כבר נאמר שהשם שמע את נאקתם וזכר את הברית, ואם כן אפשר להבין שכעת הוא יגאל אותם. אז מה החידוש בזה שהפסוק אומר לאחר מכן שהשם ראה וידע, שהרי זה מובן מאליו?

אלא שכל זה יכול ללמד אותנו על דרגות באמונה. שבמקומות רבים בתורה מובאים תיאורים שונים שלכאורה נראים שמגבילים את יכולת השם יתברך. וכאילו שנתנו מקום מכוון לאדם לטעות בו, שכאילו יש גם בשמיים חס ושלום מעין מוגבלויות שונות.

והרי ברור הדבר שהשם יתברך הוא אינסוף, בלתי נתפס ומעבר לכל מה שאנו יכולים לתאר. אבל מכל מקום כל אדם מוכרח לתפוס אותו באופן כלשהו, על פי העולם הפנימי שלו, על פי היכולות שלו ועל פי התפיסה האישית שלו. ולפי אותו מקום מיוחד בו הוא נמצא ומוגבל בו, כך רמת ההבנה שלו.

הדבר דומה לילד קטן שינסה לחקור ולהבין את עולמם של המבוגרים. למרות שהוא יראה את דרך ההתנהלות של המבוגרים, מכל מקום הוא יצליח לתפוס אותה רק דרך העיניים של ילד קטן. הוא לא באמת יצליח להבין את עולמם, אלא שהוא יצליח להבין נקודות מסוימות בו על פי מה שהוא רואה בהתאם לתפיסה שלו.

ככל שאותו ילד יגדל, ישכיל ויחכם, כך התפיסה שלו תתרחב והוא יצליח להבין עוד יותר. מה שבתחילה תפס רק חלק קטן ובצורה מעוותת על פי תפיסתו, לאט לאט הופך למובן יותר. וכך ילד קטן תופס את השם בצורה מוגבלת, מעוותת ואפילו קצת גשמית. שהוא נמצא בשמיים, שהוא חזק וכו’.

אלא שכל אלו משלים. כי השם יתברך נמצא בכל מקום והוא הכל. אי אפשר לתאר אותו כחזק כי אין קיום לאף אחד אחר לעמוד מולו. החוזק הוא מושג יחסי, שיש מישהו חזק ביחס לאחרים שהם חלשים יותר. אבל פה אין שום מתמודד אחר. ולדוגמה, אי אפשר לומר שהשם חזק יותר מהטבע, כיוון שאין דבר כזה “טבע”, כי גם הוא בא מכוח השם. הכל ממנו.

ומכאן הגיעו לכל מיני פרדוקסים לקויים ושאלות מטופשות, ולמשל אם השם יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים. כי אם הוא היה חס ושלום יצור גשמי, אז אולי הייתה שאלה, כי אז הייתה תחרות בין כובד האבן לחוזק שלו. אבל השם יתברך הוא הכל, הוא שמקיים את האבן, הוא שנותן לה מסה, הוא שמקיים את כוח המשיכה, הוא שעושה הכל.

אין שום דבר חוץ ממנו. אין לו “חוזק” כי הוא עצם החוזק. הוא הכוח היחידי שקיים. כל הכוחות שאנו מכירים פועלים ממנו. הכל שלו. אנשים מסתכלים על השם יתברך בתור מישהו חזק שיכול לעשות דברים מעבר לטבע ולהושיע אותם, אבל כל זה מוגבל מאוד. האמת היא שהוא הכל ואין טבע כלל. הוא לא החזק ביותר בעולם, אלא שהוא עצם כל קיום העולם.

מבטים שונים על הבריאה

לכל אדם יש את צורת ההסתכלות האישית שלו. ואמנם תמיד צריך ללטש, ללמוד ולהרחיב את ההסתכלות, שתהיה כמה שיותר ישרה, אבל מכל מקום על כורחו האדם תופס את העולם מנקודת המבט שהצליח להגיע אליה עד כה.

כך למשל יש אדם שתופס שכאילו השם עושה מלחמה בגויים. ומצטייר אצלו שכאילו יש עולם שמתפקד מאליו, ואז במקרה באים אנשים רשעים ועולים לגדולה בדרך הטבע, וכמו פרעה, עמלק, המן ושאר מרעין בישין. ואז השם יתברך מחליט להושיע, ואז הוא נלחם בהם.

וכמו שמובא שהשם נלחם במצרים, או שמלחמה להשם בעמלק וכו’. ומשמע שאפילו להשם יתברך בעצמו יש כאילו אויבים. וכי השם יתברך צריך בכלל להילחם? וכי קשה לו לחסל את כל העמלקים ברגע? הרי כל הקיום שלהם זה רק מצד שהשם יתברך ממשיך לחיות ולקיים אותם.

ויוצא שהרבה אנשים יכולים לטעות שכאילו הקדוש ברוך הוא נלחם כפי שאדם בשר ודם נלחם. שיש מצב נתון, יש אויבים שמציקים, ואז השם נלחם בהם. ואמנם כולם מבינים שהשם יתברך חזק ויכול לנצח את כולם, אבל יחד עם זאת חושבים שהוא כאילו צריך להילחם כדי לנצח.

ובזה טעו העם בחטא המרגלים, שאמרו על הענקים שישבו בארץ שחזק הוא ממנו. ומובא שהתכוונו כלפי מעלה, שכאילו אותם ענקים חזקים חס ושלום מהקדוש ברוך הוא. הם הבינו שהשם חזק, שהוא הוציא אותם ממצרים ועשה נסים גדולים, אבל הם נעצרו באיזשהו שלב, שכאילו למרות כל החוזק והעצמה עדיין יש בו איזושהי מוגבלות. ולכן חשבו שאולי אותם ענקים הם חזקים יותר חס ושלום אפילו ממנו.

ומובן הדבר שכל זה גובל בכפירה. הקדוש ברוך הוא לא רק מגיע מדי פעם להתעניין בנעשה בעולם, אלא שהוא העושה את העולם. כל מה שנעשה זה על פיו. הוא לא שומע מדי פעם חדשות על המתרחש, אלא שהוא יודע הכל בידיעה מוחלטת. אין עולם שפועל מעצמו ואז השם בודק ומשגיח על הנעשה, אלא שהשם יתברך הוא שמפעיל את כל העולם כולו.

הקדוש ברוך הוא לא נלחם באף אחד, ויתרה מכך, הוא זה שנותן את הכוח גם לאויבים שלו. הוא נותן להם את החיות והכוח והוא זה שמאפשר להם כביכול למרוד בו ולהילחם בו. אף אחד לא יכול להזיז אצבע בלי שהשם יתברך גוזר על כך.

ולכן באו הפסוקים הנזכרים, עם שלש לשונות, של שמיעה, ראיה וידיעה. לספר לנו את מה שהתרחש במצרים מתוך השקפות שונות של אמונה, בהתאם לדרגה בה אוחז האדם.

שיש כאלו שחושבים שהשם שמע ואז החליט להושיע, כאילו שלא ידע כלום קודם לכן. וכך לפעמים מספרים את הסיפור לילדים קטנים בגן, שהשם שמע את התפילה ואז החליט להושיע אותם.

אבל יש דרגה גבוהה יותר, שהשם ראה את בני ישראל. שלא היה חידוש מבחינתו, כי הוא כבר ראה את הכל קודם לכן. הוא ראה את כל מה שקורה. וזו דרגה שהרבה אנשים נמצאים בה, וגם אם לא חיים את זה ממש, מכל מקום הם יודעים שכך היא האמת. שיודעים שהשם יתברך רואה הכל. שהוא רואה גם מה קורה בחדרי חדרים וכך מביא את כל נסיבות החיים בהשגחה פרטית.

אלא שגם זה מוגבל מאוד. ולכן התורה מוסיפה “וידע אלוקים”. שהשם יתברך כבר ידע הכל. לא רק בעניין של ראיה ושמיעה, אלא ידיעה ממש. חיבור וחוויה ממשית של העניין. וזה מובא בלשון עבר, שלא הצעקה של בני ישראל הביאה לידיעה שלו, אלא שכבר מההתחלה הוא ידע.

ויש הבדל עצום בין התפיסות השונות. כמו למשל שאדם לפעמים חווה דבר כלשהו, ואז יש אדם ששומע על כך ומבין את הדבר בצורה כללית ושטחית. יש אדם אחר שראה, ואז הוא כבר עד למתרחש וזה הרבה יותר חזק. אבל אותו אדם שחווה את הדבר הוא יודע, הוא חש ומרגיש, הוא מחובר לדבר ממש. זה הבדל עצום ותפיסה אחרת לחלוטין.

דרגות בגאולה

וצריך לדעת שעל פי אותה תפיסה שאדם בונה לעצמו, כך מה שאותו אדם יקבל בחזרה. שנותנים לאדם מקום לטעות בו לצורך ניסיון, ואם הוא עצמו לא מתחזק באמונה, אז יניחו לו לחיות את חייו מתוך אותה טעות.

וכמו למשל שבלעם חשב שיצליח לשכנע את השם שילך לקלל וחיפש הזדמנות שכאילו לא ישים לב, ובאמת השם יתברך נתן לו לטעות, שלמרות שבתחילה אמר לו שלא ילך, לאחר מכן אמר לו שילך. בכך בלעם חשב שקיבל סימן מלמעלה שהוא צודק.

ואז אדם יכול לחיות בתוך טעות, בזמן שהוא חושב שהוא צדיק גדול שעושה את רצון השם. הוא יכול לחשוב שהתפיסה שלו היא הנכונה, והוא יכול גם להוכיח את זה ממש, אבל מכל מקום הוא יהיה רחוק מהאמת.

ולכן נאמר “תנו עוז לאלוקים”. ולכאורה זה לא מובן כלל, וכי אנחנו אלו שנותנים כוח לאלוקים? אלא ברור ומובן שהשם יתברך הוא אינסוף והוא מקור כל הכוחות כולם, ובוודאי שלא נוכל להוסיף לו מאום. אלא שזה נאמר כלפינו, שאנחנו נאמין שיש לו כוח כדי שאנחנו בעצמנו נקבל שפע מאותו כוח. ככל שהאדם נותן בתפיסה שלו עוז לאלוקים, כך השפע והישועות שהוא יכול לקבל הם גדולים יותר.

וזהו עניין הביטחון, שככל שאדם בוטח בהשם, כך יכול לזכות לישועות גדולות יותר עם פחות השתדלות. אבל ככל שהוא מגביל את הכוח העליון, שאומר לעצמו שזה לא אפשרי, ואת זה השם בוודאי לא ייתן לו וכו’, אז הוא מגביל כך את הישועות עצמן בפועל.

לכן אנשים שמאמינים בצורה מוחלטת בטבע, חיים על פי טבע. אבל אנשים שמאמינים בהשגחה פרטית, זוכים לראות השגחה גדולה יותר בחייהם. ואלו שממש חיים את האמונה, שיודעים שאין טבע כלל, וכמו שמובא לגבי רבי חנינא בן דוסא, הם רואים נסים גלויים וכמעט שאין לטבע השפעה עליהם.

וזה מה שמביא הפסוק “יהי חסדך השם עלינו כאשר ייחלנו לך”. שכשם שהאדם מייחל להשם יתברך, כך החסד והשפע שהוא מקבל ממנו. ולכן צריך לצפות לישועה, כיוון שככל שמצפים לה באמונה כך מחזקים את הכוח שלה לבוא.

צריך להבין שכל אדם חי בתפיסת עולם מיוחדת משלו. הוא יכול להביא טענות וראיות חזקות לאותה תפיסה ולהוכיח לכולם שזו אמת. ובאמת משמיים גם יראו לו שהוא צודק לחלוטין. אבל על פי אותה מוגבלות שהוא מגביל את השם, כך הישועות שיקבל יהיו מוגבלות.

וכמו למשל שיש אדם עני, שיציעו לו להתפלל ולהאמין שהשם ישלח לו ישועה. ואז הוא יאמר בייאוש שאין לו תקווה. הרי מעולם לא הייתה לו פרנסה, תמיד היה לא מוצלח, פעמים רבות התפלל ולא נענה, המצב הכלכלי במשק קשה, יש לו חובות רבים שגם אם יתעשר לא יצליח להחזיר, וכך ימשיך עוד ועוד להוכיח לכולם שאין לו שום סיכוי.

ובאמת הוא צודק לחלוטין ואי אפשר להתווכח עם זה. ואדרבה, אם ימשיכו להתווכח אתו אז הוא ינסה להתפלל ולעשות מאמצים נוספים ויראה שזה לא הולך. ואז זה יוכיח לו אפילו עוד יותר, מעל ומעבר, שאין שום סיכוי ושהוא צדק מההתחלה.

אבל מצד שני יש אנשים שנמצאים באותו מצב בדיוק, ולמרות הקושי הגדול וכל הנסיבות הבלתי אפשריות, בכל זאת מאמינים. ברור להם שעל פי טבע זה לא יתכן ואין תקווה, אבל גם ברור להם שהשם יתברך הוא שמנהל את העולם. הם מחזקים את האמונה, מתפללים בדבקות, ובאמת רואים נסים גדולים שהופכים את כל המציאות.

וכך הדבר פועל בכל סוגי הישועות שאדם צריך. אם זה רפואה, הצלחה, זיווג, זרע של קיימא או כל ישועה אחרת. אנשים נמצאים במקומות שהם בטוחים שאין להם סיכוי. אבל זה רק על פי טבע. יש כאלו שמאמינים יותר ויש כאלו שמאמינים פחות. כולם צודקים, כל אחד לפי דרגתו. רק שהישועות שהאדם יקבל הן לפי דרגת האמונה שהצליח להגיע אליה.

ויוצא שיש לאדם בחירה. הוא יכול להיות חסר אמונה, להיות בטוח שהתפילות שלו לא נענות, שכאילו השם חס ושלום מוגבל על ידי הטבע ושאין לו שום סיכוי. ובאמת הוא יקבל הוכחות שהוא צודק ושהעולם מתנהל על פי טבע. אבל אם הוא יבחר לחזק את האמונה ולהאמין שהכול אפשרי כפשוטו, אז באמת כך יהיה.

וכל אדם מוגבל באופן כלשהו. גם אנשים מאמינים זה רק ביחס לאחרים שפחות מאמינים. אבל כולם מוגבלים. יש מחלות שאי אפשר לרפא, יש דברים שעל פי טבע לא מסתדרים וכו’. ששם הניסיון קשה הרבה יותר. ולמשל כשזוג בני חמישים לא הצליחו עדיין להיפקד בזרע של קיימא, אז זה הופך להיות ממש קשה להאמין, אבל יחד עם זאת זה ממש משתלם.

לכן עלינו לעשות מסירות נפש ממש. לבטל את כל הטבע. להתעקש ולהידבק בהשם. לדעת שרק הוא קובע ועושה את הכל. וזה לא עניין של רגע אחד של התלהבות, כי זה דורש עבודה תמידית. עוד יום ועוד יום. קווה אל השם, חזק ויאמץ לבך, וקווה אל השם.

ואדם רואה שהוא מתפלל בדבקות ומתחנן להשם באמונה ולא מקבל את מבוקשו, ואז מתייאש וחושב שזה לא עובד. אבל זה הכל ניסיון. כמה אמונה יש לנו. כמה נחזיק מעמד. כמה נמשיך להתפלל בדבקות. כמה נמשיך להאמין שרק השם יתברך עושה את הכל.

ניסיונות בדרגות האמונה

אדם חווה ניסיונות קשים, מרגיש את הטבע ממש, מרגיש שיש כוח לאנשים ולמצבים, ולאט לאט מתקשה להתחזק באמונה. ככל שהוא מחובר לאנשים, לחדשות, לשמועות ולכל ההתרחשויות השונות, כך הוא מאמין יותר בטבע, ומתקשה להאמין שיכול להיות אחרת.

וכך היו בני ישראל, בתוך השעבוד הנורא, בתוך סבל איום, בתוך צרות וייסורים, בתוך האיומים של פרעה, ואמנם השם יתברך שמע את נאקתם, אלא שהם עצמם לא ידעו מזה. אצלם לא היה שום חידוש והם המשיכו להיות עבדים. ולצורך העניין, מאז שמשה נולד ועד שניצב לפני פרעה עברו שמונים שנה. ובני ישראל לא הרגישו שום שינוי או גאולה שמתקרבת במשך הזמן הזה.

אלו ניסיונות לא פשוטים כלל. כשאדם חי ומרגיש את הכוח של הטבע, קשה מאוד להאמין שיש משהו מעבר לזה. ובמיוחד שהנהגת השם יתברך נסתרת. צריך כוח עצום והתמדה גדולה כדי לאחוז באמונה. צריך להילחם כדי להשיג דרגה גבוהה בה, וגם אז צריך להמשיך להילחם מלחמה תמידית כדי לא ליפול מאותה דרגה.

יש אנשים שלוקחים את עניין האמונה כדבר של מה בכך. שבטוחים לעצמם שהם המאמינים הגדולים ביותר על פני תבל, ללא שום מאמץ. כי נוח להם לומר ולחשוב שהם מאמינים, אבל הם לא חיים את זה. הם חיים חיי טבע גשמיים ורק מדי פעם מזכירים “בעזרת השם” או “הכל משמיים”, וחושבים שבכך הם סוגרים את חובת האמונה שלהם.

יש כאלו ששומעים שיש כוח לאמונה, אז אומרים לעצמם שמעכשיו הם מאמינים, מתוך מחשבה שאז יזכו לישועות. אבל זה לא עובד בצורה כזו. ואם למשל אדם עושה ניסיון לראות אם האמונה שלו תעבוד כדי להביא לו נסים, זה עצמו מוכיח שהוא לא מאמין. הרי אם היה מאמין לא היה צריך שום ניסיון. אדם בודק דברים שהוא לא בטוח בהם ואין לו שום צורך לבדוק דברים שכבר מאומתים אצלו.

והרי הדברים האלו כבר ידועים לכולם. שכל תינוק יודע שהשם יתברך הוא כל יכול, שולט על הכל וכו’. כולם מבינים שהכול נעשה על ידו. אבל יחד עם זאת קשה להחדיר את הדברים אל הלב ולחיות אותם. אנשים יכולים לדבר בקלות ואפילו לחשוב שהם באמת מבינים, אבל הם לא חיים את זה.

אלא שצריך לעבוד על זה, יום יום, בכל רגע, להתרגל לחיות אמונה. לראות את השם יתברך בכל דבר, להרגיש שהוא מנהל את הכל. ככל שאדם יתעמק בזה ויחיה את זה, כך זה יחדור אליו. כדי לזכות לדרגת אמונה צריך חיבור ממשי אליה. להיות בטוחים ממש ביכולת של השם לעשות נס כמו שאנו בטוחים שהשמש תזרח מחר.

ואפילו משה רבינו היה זקוק לחיזוק הזה. שהשם יתברך נגלה אליו בסנה בנסים גדולים כדי לגרום לו להאמין. כי אמנם היה בדרגת אמונה עצומה, אבל גם זה לא הספיק כדי להוציא את בני ישראל ממצרים. לכן היה צורך להעלות אותו בדרגות האמונה עוד יותר. וכך גם לכל בני ישראל, שראו נסים עצומים כדי להביא אותם לאמונה הזו שהשם יתברך שולט על הכל ואין טבע כלל.

לא להגביל את השם

פסוקים ודרשות רבים מתארים לנו תמונה חלקית ומוגבלת. ואז לאדם יש בחירה, אם הוא בוחר לקחת את פשט הדברים ולחשוב שהשם חס ושלום מוגבל, או שהוא רוצה להעמיק יותר ולחפש את הרמזים שמראים לו שהכול זה כעין משל ובאמת השם יתברך אינו מוגבל כלל.

אם אדם מאמין שהשם רק “שומע” את התפילה שלו, אז ממילא הוא חושב שכאילו קודם לכן לא ידע כלום. הוא מגביל בדעתו את השם, וכל זה מביא לישועות מוגבלות שהוא יצליח לקבל. שאם למשל אדם לא הספיק לצעוק, או שאולי הוא בכלל אילם, אז כאילו שלא יוכל לקבל את הישועה שהוא זקוק לה. גם מובן שאדם לא יכול להסביר את עמקי לבו בכמה מלים של תפילה, ומובן אם כן שזה מוגבל מאוד.

אם למשל הוא חושב שהשם רק “שמע” לצעקת בני ישראל, אז מובן לו שכאילו לפני כן לא ידע מכך. פתאום הוא נזכר בברית ובהבטחה שלו, ואז החליט שצריך להתחיל להכין את הישועה, ומובן שעד שהיא תגיע עוד ייקח זמן רב. וכאילו שחלף המון זמן שבו הם סבלו לחינם.

אבל כאשר האדם מבין שהשם “רואה”, אז כבר הישועות שהוא יכול לקבל הן חזקות יותר. שאז השם משגיח עליו בכל עניין. אלא שגם זה מוגבל, כי עדיין ישנם דברים נסתרים, הן אם אלו מחשבות ורגשות שאי אפשר להסביר או לראות מבחוץ, והן אם אלו דברים נסתרים שגם האדם עצמו לא מבין.

ואז האדם מבין שהשם רואה ומשגיח, אבל זו עדיין לא השגחה מדוקדקת. שיתכנו חס ושלום טעויות, וכמו בשר ודם שרואה התרחשות מסוימת ויכול לפרש אותה בצורה לא נכונה וכדומה.

ולכן עלינו להגיע לדרגה כזו של הבנה שהשם יתברך “יודע”. הוא יודע כל מה שמתרחש כבר מההתחלה. ולא מדובר על ידיעה בעלמא, כמו שאנשים מבחוץ מתארים לעצמם מה אדם אחר חווה, אבל לא באמת מרגישים כפי שהוא מרגיש. אבל אצל השם יתברך זו ידיעה גמורה ממש, שהוא יודע לפרטי פרטים ולרחשי הלב הקטנים ביותר.

וזה מה שלימדו אותנו חז”ל שהשכינה נמצאת איתנו בגלות. שהשם יתברך לא יושב למעלה ומסתכל מדי פעם מה קורה איתנו. אלא שהוא כאן איתנו, בתוך המחשבות והרגשות, בתוך השמחה או הצער, הוא מרגיש ממש ויודע לפרטי פרטים את מה שבלבנו, אפילו יותר ממה שאנחנו בעצמנו מרגישים ויודעים.

וכל מה שצריך הוא להחדיר את זה לתוכנו, ולחיות מתוך הרגשה כזו. ואז נותנים לזה כוח, נותנים עוז לכוח האלוקות שמנהיג אותנו, שככל שאנו מאמינים בו כך אנו יכולים לקבל ממנו שפע.

וזה גם יסביר לנו מדוע אחת מהשאלות הראשונות והחשובות ביותר ששואלים את האדם לאחר פטירתו היא האם ציפית לישועה. כי רק אדם שמאמין יכול לצפות לישועה. אם אדם מאמין בטבע, אז ממילא הוא מיד מתייאש כשאין סיכוי טבעי. הוא לא מאמין שתוכל להגיע ישועה.

וכל הגאולה תלויה בזה. הגאולה הפרטית של כל אדם ואדם מכל קושי וצרה, וגם הגאולה הכללית של עם ישראל בכלל. שצריך לחזק את האמונה, לצפות לישועה, להאמין ממש. וכך אנחנו בעצמנו נותנים לישועה כוח לבוא.

אנשים רבים שואלים מתי כבר יבוא משיח. אמנם השם יתברך יכול להביא אותו בכל עת, וזוהי הבחינה של בעתה. אבל ישנה אפשרות נוספת של אחישנה. שאם עם ישראל יזכה לחזק את האמונה שיבוא משיח, אז יתנו לו כוח לבוא. אדם צריך להיות בטוח בזה שהשם יתברך יגאל ויושיע, וזה מה שייתן לזה כוח לפעול.

וצריך לדעת שבסופו של דבר כל העולמות עולים וכולם מגיעים לתיקון. העולם כולו בכלל וכל יחיד בפרט. הבירורים נעשים והעולם מתקדם. אלא שכל אחד מקבל את הישועות על פי מקומו ותפיסתו.

וזה מה שאמרו לגבי המשיח, שאם זכו יגיע על ענני כבוד, ואם לא זכו יהיה עני ורוכב על חמור. גם זה עניין הגאולה שיכולה לבוא ברחמים, או חס ושלום במלחמות וכדומה. הכל יבוא על תיקונו בוודאי, השאלה רק באיזה אופן זה יהיה.

לכן עלינו לעשות כל שביכולתנו להגביר את כוח האמונה, להתעלות ולהתחבר למקומות הגבוהים ביותר שאפשר. להגדיל את האמונה וכך להגדיל את הישועות שנקבל. השם יתברך יזכה אותנו להגיע לדרגות גבוהות באמונה, שיביאו לנו ישועות עצומות ואת הגאולה השלמה ברחמים גדולים במהרה בימינו אמן.