האם משתלם להיות קרוב להשם? (וקצת על משמעות החיים) – פרשת שמיני
פרשת שמיני מביאה את הסיפור הנורא על שני בני אהרן שמתו בהקריבם אש זרה. חז"ל הביאו פירושים שונים לעניין החטא הלא ברור שעשו, אך בכל אופן ניתן להבין שנדב ואביהוא היו צדיקים גדולים והחטא שעשו לפי כל הפרושים היה לכאורה מזערי יחסית לעונש שקיבלו.
לאחר המקרה משה אומר לאהרן אחיו "הוא אשר דיבר השם לאמור בקרובי אקדש…" (ויקרא י', פסוק ג'). רש"י מסביר שמשה ידע שהקדוש ברוך הוא רוצה לקדש את הבית במכובדיו, הוא סבר שזה יהיה בו או באהרן אחיו, שהם הרי הגדולים והמכובדים שבעם שקרובים ביותר להשם יתברך. כעת הוא אומר לו שהוא מבין שנדב ואביהוא גדולים יותר ממשה ואהרן שכן הוא בחר לקדש את הבית בהם.
וקשה ללמוד על העניין הזה מבלי לתמוה, איך זה שדווקא בגלל שהם היו בדרגה כל כך גבוהה הם מתו? ואם זה כך, אז עולות הרבה תמיהות נוספות, כמו האם באמת משתלם להיות צדיק? האם כדאי להפוך לקדוש? אם ככל שנתעלה ונתקדם בדרגות הרוחניות העונש יהיה כבד יותר, אז בשביל מה לטרוח? אולי עדיף להישאר אנשים פשוטים?
העניין הוא שהקרבה לקדוש ברוך הוא היא סוג של מחויבות. כמו בעל ואשה נשואים שמחויבים זו לזה ואינם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, כך גם אנחנו קשורים ומחויבים לקדוש ברוך הוא. ככל שאנו קרובים יותר לקדוש ברוך הוא, כך המחויבות גדולה יותר והציפיות מאיתנו גדולות יותר. אך בוודאי שכל מי שיסתכל על הדברים יוכל להבין בקלות שלמרות החובות שיש בקשר הנישואין, הדבר בהחלט שווה את זה.
ככל שנהיה קרובים לאדם כלשהו כך המחויבות והציפיות גדולות יותר, אך גם ההנאה מהקשר ומהקרבה גדולה יותר. כך גם בקשר שיש לנו עם הקדוש ברוך הוא, הקרבה הזו שווה הכל.
כאשר למשל ישנו מלך במדינה מסוימת, המקורבים אליו בוודאי מרוויחים מכך המון. הם חיים בארמון, מנהלים אורח חיים של מלכים, כל מילה שלהם משפיעה, הזכויות גדלות, התפקיד גבוה ומכובד וכמעט כל חלום ובקשה שלהם יכולים בקלות להתגשם. אך עם זאת גם נדרש מהם הרבה יותר משנדרש מפשוטי העם. כל טעות קטנה עלולה להזיק ומעשה קטן לפעמים יכול להסתיים בדין מוות.
הרחוקים יותר מהמלך יכולים לנהוג יותר בחופשיות מבלי שיחקרו אחרי כל צעד שלהם, אבל הם חיים בעוני ובטורח, עובדים בעבודות מאמצות ולא נחשבים לכלום מבחינת מעמדם. מובן שכל אדם יעדיף להיות בקרבת המלך, לזכות להיות החבר הכי טוב שלו או איזה שר או יועץ.
כל אדם רוצה להגיע למיצוי אמתי והשפעה, למרות הסיכונים שעלולים להופיע בדרך. ואם כל זה אצל מלך רגיל, אז צריך להבין שעל אחת כמה וכמה כך צריך להרגיש אצל מלך מלכי המלכים שהוא כל יכול, שולט בכל הבריאה ובעל כל הכוחות הקיימים. מי לא ירצה להיות בקרבתו?
ניתן לראות את הדבר במקומות רבים סביבנו. ככל שהתפקיד שלנו חשוב יותר והדרגה שלנו גבוהה יותר, כך אנו הופכים לבעלי השפעה יותר. ככאלו, אנו יכולים בקלות לבנות או להחריב עולמות שלמים במעשה קטן שלנו. אז אמנם זה דורש מאיתנו הרבה יותר ריכוז ורצינות ואסור לנו לעשות כלל טעויות, אך מצד שני הסיפוק מהתפקיד הוא גם הרבה יותר גדול ומביא אותנו למיצוי היכולות שלנו. יוצא שלמרות שטעות קטנה של רמטכ"ל עלולה לעלות בחיי אדם והוא עתיד לתת את הדין על כך, עדיין כל חייל בוודאי יעדיף להיות רמטכ"ל מאשר טירון.
ובאמת הדבר מובן שכל עליית מדרגה בכל תחום שהוא, מביאה איתה יתרונות מצד אחד, אבל גם אחריות ומחויבות גדולה יותר מצד שני. שככל שהאדם גדל הוא הופך לפחות תלותי, יותר חופשי, בעל דעה וכו’, אבל מוטלת עליו גם יותר אחריות והוא לא יכול להרשות לעצמו להתנהג כמו ילד קטן. וכך בכל תפקיד ובכל עניין.
ואמנם המחויבות גדולה יותר וככל שעולים למקום גבוה יותר כך הנפילה מפחידה יותר, אבל מכל מקום ברור הדבר שכולנו שואפים להגיע כמה שיותר גבוה. כולם רוצים הצלחה, עושר, שפע, חוזק, ברכה מרובה וכו’. ולמרות האחריות שמגיעה עם כל אחד מהדברים הללו, עדיין זה המקום שאליו אנו רוצים להגיע אליו.
כל זה מבהיר לנו שבוודאי שעדיף להיות קרוב אל השם יתברך, למרות הרגישות היתרה שהשם מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. וכולם גם יודעים את זה, שהרי כולם מנסים להתקדם למרות שהם יודעים שהצלחה תביא אותם למקום מחייב יותר. ורק בענייני קדושה הדבר נראה לא ברור ומתחילות הספקות בלבנו.
כי כאשר אנו מסתכלים על המציאות היומיומית, זה נראה כאילו שחס ושלום הקרבה הזו אינה עוזרת כלל. כאילו שמדקדקים עם הצדיקים כחוט השערה בלי שהם מרוויחים מזה כלל. כאילו שהם סובלים בשביל שאר העם לחינם כשהם עצמם נשארים מסכנים.
כי דרך העיניים הגשמיות שלנו, לא ראינו שכל הצדיקים הם עשירים גדולים, או אולי שמחים יותר מאחרים, נראה לכאורה שגם אצלם יש צרות וייסורים כמו אצל כולם וכך יוצא שחוץ מההקפדה היתרה שיש עליהם, לכאורה לא יוצא להם שום דבר מהקרבה הזו.
כולם רואים שלרמטכ"ל יש פריבילגיות, משכורת טובה, תפקיד מכובד ותנאים מצוינים, אך עדיין לא ראינו בעינינו הגשמיות שיראת שמיים מביאה לנו פריבילגיות כלשהן. זו גם כנראה הסיבה העיקרית לתופעת ה"חילוניות" שהופיעה אצלנו בדורות האחרונים, שהרי אנו רואים שהקרובים ויראי השם לכאורה מפסידים.
כולנו יודעים שבתקופת השואה מתו גם רבנים גדולים וצדיקים נסתרים, כולנו רואים את החרדים שחיים בדוחק בדירת חמישים מטר עם שמונה ילדים, כולנו מבינים שגם אם נתקרב לקדוש ברוך הוא לא נהפוך פתאום לעשירים וכל הצרות ייעלמו. אז בשביל מה כל זה? מדוע צריך להתאמץ?
משמעות החיים
כדי להבין את הדברים האלו, אנו צריכים להרחיב את הראיה המצומצמת והשטחית שלנו ולהתבונן בדברים. העניין הוא שהיהדות מתמקדת בפיתוח והתעלות הנשמה. הגוף שקיבלנו הוא רק כלי המשמש אותנו לצורך העניין הזה.
הרי ברור לכולנו שגם אם אדם יחייה במשך מאתיים שנה את החיים הכי יפים עם הווילה הכי גדולה ומפוארת והאוכל הכי טוב מתוך בריאות ושמחה, לאחר שימות כל החיים שחי כבר לא שווים כלום. הדבר היחיד שנשאר לנו לאחר מכן זה ההשגות אליהן הצלחנו להגיע.
האם מישהו זוכר את כל אלו שחיו פה לפני אלף שנה? וגם אם נזכור אותם, האם זה נותן להם משהו? מה יצא להם מהחיים שהם חיו כאן? האם זה באמת משנה אם אחד מהם נפטר בגיל צעיר לאחר ייסורים קשים והשני נפטר בשיבה טובה מתוך חיים נפלאים ומלאי אושר? הרי כעת שניהם לא כאן ומה שהיה כבר נגמר. הדבר היחיד שנשאר להם זה ההשגות והדרגות הרוחניות אליהם הצליחו להגיע בעולם האמת.
הדבר דומה למישהו שבזבז את כל כספו על טיול ענקי סביב כל העולם במשך שנתיים. לאחר שהשנתיים חולפות הוא חוזר לביתו והדבר היחיד שנשאר לו מאותו טיול זה ההשגות שהשיג, התובנות שהגיע אליהן והדברים שלמד. כמובן שאם הוא למד במשך חודש על ההיסטוריה של איזה שבט שפגש באפריקה, זה כנראה לא יעזור לו הרבה בחייו שהרי כנראה כבר לא ייפגש איתם שוב לעולם. אבל אם אותו שבט לימד אותו שיטות ופטנטים שונים, חכמת חיים או תובנות חשובות, אז הדבר יהיה מועיל גם בהמשך.
כמו אותו אדם שיוצא לטיול, כך גם אנחנו חיים כאן בעולם ומנסים להשיג השגות וללמוד דברים. מה שאנו מאכילים את הגוף מתכלה, התאוות חולפות וההנאה נגמרת, הדבר היחיד שנשאר איתנו לנצח זה המקום הרוחני אליו הצלחנו להביא את הנשמה שלנו.
אנו יכולים ללמוד להיות סבלניים יותר, טובים יותר, רגועים יותר, אוהבים יותר, אנו יכולים לפתח את הנשמה וללמוד דברי תורה שונים, אנו יכולים לגמול חסדים וכך לצמוח ולהגיע למקום גבוה יותר וכך כל מצווה מעלה אותנו עוד ועוד. כל אלו נשארים איתנו לנצח, אלו הדברים שבאמת חשוב להשיג בחיים.
זכירת שמות כל השחקנים בנבחרת האהובה עלינו וגם הידע הנרחב על המתרחש בחיי האנשים האהובים עלינו מתוך מדורי הרכילות או אנשי המודיעין של השכונה בוודאי לא יוכלו לסייע לנו בחיים (אלא אם כן נתקענו אולי בלי נושא לשיחה ואז נוכל לשלוף משהו טיפשי לדבר עליו). על אחת כמה וכמה שלנשמה זה בוודאי לא מועיל במאום ולטווח הארוך אין בזה שום תועלת ורק בזבוז זמן במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב אנו מזיקים לעצמנו ולנשמה שלנו.
הנשמה שלנו צמאה לרוחניות. היא רק רוצה להתעלות וצועקת בתוכנו שנחפש משמעות לחיינו ונאכיל אותה מצוות כך שתוכל לצמוח. כולנו מכירים את זה בתור המצפון שבתוכנו שמנסה להביא אותנו להכרה טובה יותר (כל אחד על פי דרגתו). זו המטרה האמתית וזו המשמעות האמתית של החיים. כל דבר אחר שנעשה הוא סתם זמן יקר מבוזבז, שהרי הוא לא מועיל לתכלית שלנו ולתועלת הנצחית של הנשמה, אלא רק לכלי הזמני בו היא חיה כעת.
זה כמו להשקיע בשיפוץ של בית שכור שאנו הולכים לעזוב בעוד כמה חודשים, זה פשוט לא שווה את ההשקעה. אז אמנם מוכרחים לטפל בגוף, להתפרנס ולעשות כל מה שצריך, כי בלי קמח אין תורה. אבל כמו שאנו משקיעים בדירה שכורה בדברים הנחוצים באמת, עושים רק מה שהכרחי ממש, כך נרצה להשקיע בעניינים הגשמיים רק במה שהכרחי ממש, ולא ניגרר לתאוות העולם חסרות התכלית.
אדם יהודי מבין שהעולם הזה הוא רק הדרך והעולם האמתי נמצא במקום אחר. זה מה שנתן את הכוח לכל אותם יהודים קדושים שמתו על קידוש השם בכל הדורות. מיליוני יהודים שמסרו את נפשם בעבור אמונתם ויהדותם.
הרי אם נחשוב על זה, החיים הם הערך הכי עליון שאנו מכירים, אז כיצד אפשר לוותר עליהם? איך אפשר למות על קידוש השם? איך אמא מסכימה למות עבור בנה שיחיה? איך חייל מוכן להקריב עצמו עבור חבריו ליחידה? אלא שאנו רואים שישנו ערך עוד יותר עליון וחשוב מערך החיים. הרי אם אדם מוכן להקריב את חייו עבור דבר מסוים, זה אומר שאותו דבר חשוב לו יותר מחייו.
יצר ההישרדות שלנו טבוע בנו ונמצא בכל בעל חי. אבל אצל האדם החושב והמאמין ישנם דברים שעולים אפילו על אותו יצר הישרדות, שאדם מוכן להקריב את חייו למען ערך עליון וחשוב יותר. כי כשאדם מאמין, הוא מבין שכאשר הוא מבצע פעולה טובה ונעלה כלשהי, אז גם אם היא מביאה למוות גשמי ופרידה מהגוף, למרות הכל היא מחייה אותו. הנשמה שלנו מתעלה ומתפתחת בזכות אותה פעולה. אותו אדם מבין שהוא לא מת, אלא רק עולה למקום גבוה יותר.
כך היה עם רבי עקיבא, שהוציאו אותו להורג ועינו אותו בייסורים קשים על שלימד תורה ברבים, והוא שמח וקרא קריאת שמע תוך כדי העינויים. הוא אמר לתלמידיו שכל חייו הוא חיכה לרגע הזה. באמת אם נתבונן נבין שכל תכלית החיים שלנו היא להביא אותנו למקום רוחני טוב יותר ולהתקרב להשם יתברך. מה זה שווה לחיות אם אנו לא מבצעים את המטרה שעלינו להשיג בחיים האלו?
לכן גם אם אדם צריך להקריב את חייו למען המטרה הנעלה יותר, הוא צריך להיות שמח, כי לשם כך הוא הגיע לעולם וזו המטרה שלו. אדם רגיל שרואה את התמונה הגשמית המצומצמת חושב כמה הוא מסכן, אבל באמת הוא שמח מזה כי הוא משיג את המטרה של חייו. מי שבאמת מסכן זה מי שחי בלי תכלית ולא עושה כלום כדי להשיג את הייעוד שלו.
תארו לכם שהיו מקציבים למישהו ארבעים יום כדי להגיע מצפון הארץ לאילת וכשהוא יגיע ליעד הוא יקבל מליארד ש"ח. כשאותו אדם מתחיל ללכת לכיוון הדרום, הוא פוגש במישהו שנוהג ברכב ומציע לקחת אותו לשם ביום אחד. אם אותו אדם הוא חכם, אז בוודאי שהוא יקפוץ על ההזדמנות ויגיע למטרה שלו בכמה שפחות טורח. הוא לא צריך את כל הארבעים יום לשם כך, כי מה שבאמת חשוב זה להגיע למטרה.
אבל אם אותו אדם הוא טיפש, הוא יחשוב לעצמו על כל הפרחים שהוא הולך לראות במשך ארבעים הימים, על המסע הנחמד שהוא יעבור, על האנשים הנחמדים שהוא יפגוש וכו'. אז הוא יחשוב מדוע לוותר על ארבעים יום נפלאים שכאלו? מדוע שלא יצעד לאט לאט, ואמנם יש הרבה תלאות ומאמץ, אבל מכל מקום יש לו גם הנאה ומדוע שיוותר עליה?
ואם הוא ממש טיפש, אז הוא אפילו יתחיל לטייל לכיוונים שונים מבלי לנסות להגיע בכלל ליעד במשך ארבעים הימים. מרוב שיהיה לו נחמד בדרך הוא כבר יישכח את המטרה שלשמה הלך. הוא יאמר בשביל מה להתאמץ להגיע עד לאילת, הרי אפשר ליהנות ולטייל באותו מקום שהוא נמצא בו.
ובאמת לצערנו רוב האנשים שכחו את המטרה שלשמה הגיעו לעולם, וכך הם עסוקים בטיולים בעולם הגשמי במקום להתקדם למטרה. הם רוצים ליהנות מהדרך, אז מחפשים תאוות, כבוד, הצלחה ושאר דברים חסרי טעם בעולם העליון. אבל מובן לכולנו שאין שום טעם לעבור את כל הדרך, והסיבה היחידה שאנו עוברים בדרך הזו היא להגיע אל היעד. היעד הוא חשוב יותר מהדרך והדרך נועדה רק כדי לעזור לנו להגיע אליו.
כל החיים שלנו הם הדרך אל היעד. הדרך להפוך אותנו לקרובים לקדוש ברוך הוא, לזכך את עצמנו, לגלות את הנשמה שבתוכנו ולהתקדש. אם אדם חושב תמיד על היעד, אז לא משנה מה קורה, מה עובר עליו או באיזו דרך הוא הולך, העיקר שיגיע אל היעד בצורה היעילה והטובה ביותר. הוא עוצר טרמפים ולא אכפת לו אם ייקחו אותו בלימוזינה או באיזה רכב ישן שבקרוב יורד מהכביש, העיקר שהוא מתקדם לכיוון היעד.
אבל אם אדם משקיע בדרך ושוכח מהיעד, אז כל הדרך שהוא עושה לא שווה כלום ולא מביאה אותו לשום מקום. אנשים חושבים שהעיקר זה הבריאות, ליהנות, להצליח, להתעשר, לשמוח וכו'. כל אלו אמנם כלים הכרחיים שחשוב להשקיע בהם, אבל הם לא המטרה. עדיף להיות עני, מסכן, סובל וחולה שהולך בדרך הטובה אל תכלית החיים, מאשר להיות מלך בריא, מצליח ועשיר שמבזבז את החיים שלו על הבלים.
מובן שהשאיפה שלנו היא להשתדל שיהיו תנאים טובים גם בדרך, אבל כל זה רק בתור בונוס לאחר שזה מסתדר עם היעד. אם יש אפשרות לבחור דרך טובה ונעימה יותר זה עדיף, אבל רק אם הדרך באמת מובילה ליעד. עדיף לעבוד קשה ולמלא לעצמנו שקים כבדים במכרה זהב מאשר לשכב בכיף כל היום על הספה ולא להגיע לשום מקום. אמנם עובדים קשה, אבל יש תוצאות.
כל זה לא מדובר רק על העולם הבא, אלא גם על חיינו כאן. כי אם אין ערך עליון ומשמעות גדולה יותר מהחיים עצמם שבעבורם אנו רוצים לחיות, אז בעצם אין לנו שום סיבה לחיות. הרי הסיבה לדבר מסוים צריכה להיות לפני הדבר ומחוץ לדבר. זה אומר שהסיבה היא הרבה יותר גבוהה מהדבר עצמו. שהדבר עצמו הוא כלי כדי למלא את אותה סיבה.
ולצורך משל להבנת הדברים, הסיבה לבניית ארון בגדים יכולה להיות הצורך לאחסן בגדים בצורה מסודרת או הצורך של הנגר להרוויח כסף וכו’. אותו צורך שהוא הסיבה היה לפני הארון, והוא בוודאי מחוץ לארון. יכולות להיות סיבות שונות ומגוונות לבניית ארון, אבל בכל אופן לא יתכן שהנגר בנה ארון לצורך הארון עצמו, שהרי כאשר תכנן את הבניה ושאף לזה, הארון עדיין לא היה בכלל קיים ובטח שלא היה לו שום צורך לפני שהיה קיים.
כך ניתן להבין שהסיבה לחיות היא בוודאי לא החיים עצמם, אלא משהו חשוב יותר מהם. אנחנו חיים בשביל משהו ולא חיים בשביל לחיות. לכן כל מי שיתבונן על כך יבין שמוכרחים לחיות מתוך סיבה ומטרה, ואם אדם חושב שהוא סתם חי כדי להעביר את הזמן, ליהנות, לשמוח, להשיג תאוות, לצבור רכוש, להביא ילדים או שאר דברים שעניינים בתוך החיים עצמם, אז הוא טועה, כיוון שהסיבה חייבת להיות חיצונית וגבוהה יותר מהחיים עצמם.
אם אין לנו סיבה לחיות, אז כל החיים שלנו נראים כמו מוות. לכן נאמר שהצדיקים גם במיתתם קרויים חיים, והרשעים גם בחייהם קרויים מתים. כי אם אנו חושבים שאנו חיים כאן בטעות ללא כל סיבה, אז לכל החיים שלנו אין משמעות וכלום לא שווה.
אבל אם אנו מבינים שאנו נמצאים כאן בשליחות ואנו פועלים כדי להגיע לתכלית שבעבורה אנו כאן, אז כל החיים שלנו מקבלים משמעות ואז טוב לנו גם בעולם הזה. כמו אותו אדם שאוסף לעצמו שקי זהב כבדים, שאפילו שהוא כרגע מתאמץ מאוד ועדיין לא נהנה מהזהב, למרות הכל הוא שמח וטוב לו כי הוא מבין את המטרה והמשמעות של הטורח והמאמץ שלו.
אהרן הכהן הבין את כל זה טוב מאוד. כל ישראל חיכו להקמת המשכן ואהרן הכהן חיכה יותר מכולם, שהרי הוא ראש הכוהנים וכל העבודה שם תלויה בו. ודווקא אז, כאשר נכנסת השכינה לשכון במקום הקדוש מול כל בני ישראל, מתו שניים מבניו. אהרן הכהן רואה את המחזה ושותק. אין לו תלונות לקדוש ברוך הוא. הוא לא כועס או מתרעם.
לא זו בלבד, אלא שלאחר המקרה הקדוש ברוך הוא מדבר אתו ואומר לו שאסור להיכנס שתויי יין. ידוע שכדי להתנבא על האדם להיות בשמחה ואדם בעצבות לא יכול לקבל נבואה, כמו שסרה רוח הקודש מיעקב במשך הזמן שהיה בעצבות על יוסף בנו. כלומר אפשר להבין מכאן שאהרן הכהן היה שרוי בשמחה למרות מות בניו שהרי הצליח לקבל נבואה. כל זה מוכרח להיות מתוך האמונה הגדולה ומתוך הבנת משמעות החיים האמתית. הוא הבין שבניו לא באמת מתו, אלא התקרבו עוד יותר לקדוש ברוך הוא.
אדם יכול לחיות את כל חייו ולהעמיד פני שמח. הוא יכול להיות עשיר, הוא יכול להיות מפורסם, הוא יכול להיות מצליח, הוא יכול להיות משכיל וחכם ויכול להיות לו הכל בחיים, אבל כל עוד הוא לא הבין את תכלית החיים, אז בפנים אין לו כלום.
לא לחינם רוב האנשים המפורסמים שנחשבים למצליחים מוצאים את עצמם מנסים להתאבד, לא מצליחים להחזיק נישואין, לוקחים כדורים לדיכאון או מגיעים לטיפול נמרץ ממנת יתר. כי כל אדם פשוט חושב שאם יהיה לו כך וכך, אז אולי הוא יהיה מאושר ואז עוד יש לו תקווה דמיונית שאליה יכול לשאוף. אבל דווקא מי שיש לו הכל, מבין שאין לו כבר לאן לשאוף ועדיין אין לו כלום, כשיש הכל ואין כלום אז נכנסים לחרדה רצינית, כי אז כבר אין אפילו תקווה דמיונית באופק. מבחוץ אנחנו יכולים להיות כוכבים גדולים, עשירים, מכובדים ומצליחים, אבל אז כשאנו נמצאים ברגע של שקט לבד עם עצמנו לשנייה של מחשבה, אנו מבינים שבפנים הכל ריק.
אם נבין לעומת זאת את תכלית החיים שלנו ונפעל כדי להשיג את המטרות האמתיות שלנו, הנשמה שלנו תשמח והכל מסביב יסתדר לנו. לכן ישנם אברכי כולל שבפחות מאלפיים שקל מצליחים להחזיק משפחה כנגד כל היגיון. אז אמנם חיים בצמצום ואין את כל הפינוקים מסביב, אבל בפנים יש שמחה ומשמעות וזה מה שבאמת חשוב. לכן מבחוץ אפשר לראות את הצרות של הצדיקים בעוד שהרשעים נהנים. אך הסיפוק העצום שיש לאותם צדיקים מעילוי הנשמה שלהם הוא אדיר.
אז אולי ממבט שטחי באמת נראה לפעמים שעדיף לוותר על המאמץ ופשוט לחיות את החיים, אבל כל מי שסתם "חי את החיים" בסוף מגיע לאן שכולם מסביב סוחפים אותו. שהרי אין לו עמדה משלו או מטרה מסוימת, הוא זורם עם הדעות של כולם ולא מגיע אל היעד.
מתוך מבט פנימי ועמוק יותר, כל אחד מבין שכדי להשיג מטרות ולהתקדם אנו צריכים להשקיע. אנו צריכים ללמוד על התכלית שלנו, להבין את המטרות ולהתמיד בדרך. אנו מוכרחים להתקרב לקדוש ברוך הוא, וזה כלל לא משנה אם זה קל או קשה, כי זו הדרך היחידה והמשמעות היחידה שיש לנו בחיים. כי אם לא נפעל כדי להתקרב לקדוש ברוך הוא, אז איבדנו כל טעם בחיים. אז אולי העונשים יהיו קלים יותר ולא ידקדקו איתנו כמו עם הצדיקים, אבל זה רק משום שיצאנו מהמשחק ואנו יושבים כעת בספסל מחוץ למגרש.
לכן בוודאי שמשתלם להיות קרוב לקדוש ברוך הוא שהרי זו המטרה של כל הקיום שלנו. כל הבריאה נועדה כדי שנוכל להגיע לקרבה הזו. זה אפילו לא משנה אם נשלם על כך בחיינו, שהרי רק לשם כך הם נועדו. לכן כל אלו שמתו על קידוש השם נמצאים במקום גבוה ביותר בעולם הבא, גם אם לא היו צדיקים בחייהם, שהרי בשנייה אחת של מיתה על קידוש השם הם הצליחו להתקרב ברמה שחיים שלמים לא היו מספיקים לכך.
רבי עקיבא כל כך שמח שהזדמן לו למות על קידוש השם וסיפר לתלמידיו ברגעיו האחרונים שכל חייו חיכה לרגע הזה. זו גם אחת הכוונות בקריאת שמע כאשר אנו אומרים "בכל נפשך" אנו מתכוונים שאנו אוהבים את השם, אפילו אם הוא נוטל את נשמתנו. אז על אחת כמה וכמה אם נוכל להשיג את הדברים האלו בחיינו, מבלי להקריב כל כך הרבה לשם כך, אלא רק להשתדל לשמור על המצוות וללמוד תורה.
לא צריך לוותר על דברים ולחיות כמו מסכנים, אלא רק להכניס קדושה לדברים שאנו עושים. לקחת את הכישורים שיש לנו ולנצל אותם לעבודת השם. לקחת את הרצונות שלנו ולפעול להשגתם בדרך כשרה. לקחת את כל הדברים שיש לנו ולדאוג שהם יהיו בדרך התורה הקדושה. כמה ערך נכניס לחיינו וכמה נמלא את עצמנו ונתקרב לקדוש ברוך הוא. אפשר לחיות את החיים מתוך שמחה ואושר כאן בעולם הזה, וביחד עם זה לקבל את כל חיי העולם הבא.
השם ישלח לכולנו חיים ארוכים וכמובן שאנו לא צריכים לחפש למות עכשיו על קידוש השם. אבל כאשר אנו מכניסים לתודעה שלנו שקידוש השם זה משהו שאנו מוכנים למות בשבילו, אז אנו הופכים את זה לערך עליון כך שזה יהיה גם משהו שיהיה שווה לחיות בשבילו. ואז כל החיים שלנו נראים אחרת ומקבלים משמעות אמתית ויפה. השם יזכה אותנו לחיות חיים של משמעות אמתית ולהתקרב אליו עוד ועוד מתוך יראת שמיים ואמונה.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה