מתנות חינם וגם עבודה – פסח ופרשת שמיני

ראובן פיזנטי | י׳ בניסן ה׳תשע״ח | חג פסח | פרשת שמיני

ליל פסח הוא זמן מיוחד שאין דומה לו בכל השנה כולה. זהו זמן שבו נגלים אורות עצומים של גאולה ומסוגל לנסים גדולים. זמן שבו אפשר לזכות לדרגות עצומות, למרות שאנו כלל לא ראויים לכך.

וכך היה ביציאת מצרים. שבני ישראל לא היו ראויים מצד עצמם לגאולה. וכפי שטענו המלאכים שאלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה, ואם כן לכאורה מה ההבדל בין ישראל למצרים? אבל בכל זאת השם יתברך שמע את צעקתם וגאל אותם באותות ובמופתים, והביא אותם לדרגות עליונות ממש, עד שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא.

וברור הדבר שאותם אנשים שהיו בדרגות פחותות בעם ישראל, בוודאי לא זכו לדרגות הגבוהות האלו בזכות עצמם. הם לא עבדו על זה קשה ובטח שלא הגיעו למעלה העצומה של יחזקאל הנביא. אלא שהשם יתברך נתן להם מתנת חינם, לראות מחזות אלוקיים מדהימים וקדושים, ולזכות לנסים עצומים ולגאולה.

ומכאן נבין את העצמה של היום הקדוש הזה. שאפשר לצעוק להשם, לכוון להגיע למקומות קדושים, וכך לזכות לכל אותן עוצמות גם בלי להיות ראויים לכך כלל. אפילו שהאדם מלא בחטאים, במידות לא טובות, שטוף בתאוות ובדברים גרועים, מכל מקום יש לו אפשרות להתפלל מעומק הלב, לנסות להתחבר להשם יתברך, לזעוק מקירות לבו וכך יוכל לזכות לגאולה.

אנשים חושבים שהם מוכרחים להיות ראויים וצדיקים כדי לזכות לגאולה, ולא מאמינים שהשם יתברך יעשה להם נסים וייתן להם מתנות גם בלי שיהיו ראויים לכך כלל. ובאמת הכל תלוי באמונה, שאם יבחרו להאמין, אבל בביטחון מלא ממש, אז יוכלו לזכות לנסים עצומים במתנת חינם.

אבל בליל פסח הדבר שונה מכל השנה. שדווקא בלילה הזה מתגלה אור גדול ופתאום זוכים למעלות עצומות כמעט ללא מאמץ. זהו ליל שימורים שבו השם נותן מתנת חינם לכל יהודי, ובמאמץ קל כל אחד יכול להגיע לדרגות עצומות.

לכן גם הפחות שבפחותים הופך להיות מלך בליל פסח. לכן עלינו לנהוג שררה בליל הסדר, להוציא כלים מפוארים, להיות מסובים וכו’. לא בגלל שכל הכבוד הזה מגיע לנו מצד עצמנו, אלא משום שכך השם נתן לנו במתנת חינם.

אלא שצריך לדעת פרט חשוב ביותר בכל התהליך. שאמנם אפשר לזכות לדברים עצומים ממש, אבל כיוון שאנו מקבלים את אותם הדברים במתנת חינם וללא מאמץ, אז הם לא באמת שייכים לנו. וכמו למשל שמביאים אדם לבקר בארמון המלך, מלבישים אותו בבגדי יוקרה, נותנים לו לאכול בשולחן המלכותי וכו’. אז אותו אדם זוכה לדברים עצומים, אבל הכל זמני בלבד ולא שייך לו.

מיד לאחר מכן, הכל חוזר להיות כבתחילה, כל אחד חוזר למקומו ואז מתחילה העבודה האמתית שלנו. כעת לאחר שכבר הגענו לדרגות עילאיות, מוטל עלינו להתאמץ ולעשות עבודה כדי לחזור לשם.

וזה מה שמסביר את הקושי שלכאורה מצוי במדרשים של קריעת ים סוף, שאם ראתה שפחה פחותה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, אז מדוע לא אמרה נבואות לדורות ולא חיברה ספרים קדושים? ועל אחת כמה וכמה לכל שאר בני ישראל שהיו יותר מסתם שפחה. מדוע כל אותו הדור לא נחשב שהיה בדרגות עצומות לפחות כמו יחזקאל הנביא?

אלא שאמנם הם זכו לראות מראות אלוקיים עצומים, אבל יחד עם זאת לא זכו לאותן דרגות בזכות עצמם. הם היו כמו אורחים שם ולא הייתה שייכות ביניהם לבין המראות שראו. אבל יחזקאל הנביא זיכך את עצמו ועשה עבודה פנימית עד שהפך להיות בן בית באותם מקומות שהגיע אליהם. לכן מובן שהדרגה שלו גבוהה הרבה יותר.

וכך בכל שנה, בליל הסדר נכנסים אורות גבוהים ועצומים בבת אחת, מה שלא מתרחש בשום יום אחר בשנה. שמובא בשער הכוונות שישנן עליות מדורגות בשבתות וימים טובים, שבלילה מקבלים הארה מסוימת, ואז ביום הארה גבוהה יותר וכו’. אבל בפסח הדבר שונה, שברגע אחד מקבלים את ההארות הגבוהות ביותר במתנה.

לכן בליל פסח אנו גומרים את ההלל בברכה בלילה, מה שלא עושים בשום לילה אחר בשנה. ואפילו נשים מברכות וגומרות את ההלל. ואפילו אומרים אותו פעם נוספת בתוך ההגדה. ולכן רוב המצוות של פסח הן דווקא בלילה הראשון ורק אז, כמו אכילת מצה, ארבע כוסות, מרור, קרבן פסח, והגדת לבנך וכו’.

אלא שלאחר מכן לוקחים מאיתנו את המתנות האלו. ואז עלינו לעשות עבודה אישית, לעלות לאט לאט, להתחזק ולהשתלם במידות טובות ובעבודת השם כדי לזכות לאותן דרגות גבוהות בזכות עצמנו. ולכך רומזת ספירת העומר, שאנו סופרים את הימים עד לחג השבועות, שבכל יום מתעלים עוד דרגה, יוצאים משער אחד של טומאה ונכנסים בשער אחד של קדושה, עד למ”ט שערים. עליה מתונה מתוך עבודה עצמית.

ולכן גם ספירת העומר נחשבת לזמן של קטנות, שנתנו לנו אורות כל כך גבוהים, אבל אז לקחו לנו את אותם אורות, וכמו שבמוצאי שבת שיוצאת הנשמה היתרה ואז מרגישים קצת חיסרון ועצבות, אז לאחר שלקחו לנו את האורות העצומים של פסח, פתאום זהו זמן חולשה וקטנות.

אלא שלכאורה ישנם דברים לא מובנים כלל בקשר לכל זה. ראשית, צריך להבין מדוע לוקחים לנו את אותן הארות עצומות שאנו מקבלים? ואם אכן יש עניין שיילקחו מאיתנו, אז מדוע נותנים לנו אותן מלכתחילה? הרי לכאורה בכל אופן הם לא שלנו?

ובכלל מדוע שנרצה להתאמץ בשביל משהו שיילקח מאיתנו לאחר מכן? בשביל מה להתפלל ולצעוק לגאולה שתבוא ברגע אחד במתנה אם בכל אופן אנו לא ראויים מספיק ולאחר מכן נצטרך להתאמץ מחדש כדי לזכות בה?

אורות וכלים

כדי להבין את הדברים צריך להקדים ולדעת שהעולם מורכב מאורות וכלים. האורות מייצגים את כל השפע האינסופי שקיים בעולם, והכלים מייצגים את היכולת המוגבלת שלנו להכיל את השפע. כמו דלי שבהתאם לגודלו מכיל שפע מוגבל ומצומצם מתוך הים הגדול, או כמו נורה שבהתאם להספק שלה מקבלת כמות של זרם חשמלי.

ברור הדבר שהאדם השפל והמוגבל לא יכול להכיל את כל השפע שקיים, ולכן עליו לבנות כלים, באמצעות זיכוך החומר, עבודת המידות, קיום המצוות, חיזוק האמונה ויראת השמיים וכו’. כל מה שהוא עושה לא משפיע כלל על האור האינסופי, אלא שהוא מעצב את הכלים האישיים שלו ובהתאם לכך האור האינסופי נכנס לתוכו ומקבל כעין גבול לפי צורת הכלי שהכין לעצמו.

ככל שהאדם בונה בצורה טובה וחזקה יותר את הכלים שלו, כך הוא יכול לזכות להכיל יותר מהאור הרוחני שיביא לו שפע רב יותר. ואם אין לו כלים מתאימים, אז אמנם השפע קיים, אלא שיש העלם ואין לו חיבור מתאים לאותו השפע. כאילו שהשפע חיצוני לו ולא יכול להיכנס לתוכו כיוון שאין כלי מתאים שיכיל אותו.

וצריך לדעת שהקושי העיקרי בבניית הכלים, הוא שהאדם לרוב לא יודע שעליו לבנות כלים, וגם אם הוא יודע, אז הוא לא יודע כיצד לעשות זאת. איך אפשר לחזק את האמונה? איזו קבלה עליו לקבל על עצמו? עד היכן באמת יש באפשרותו להגיע?

הוא לא יודע לאן לשאוף ולאן הוא צריך להגיע. הוא שומע מושגים לא ברורים, להיות “צדיק”, לקבל “שפע”, לעבוד על המידות וכו’. אבל הוא לא מבין את המושגים האלו. הוא לא יודע כיצד לעבוד בפועל, מה עליו לעשות בצורה מעשית ולמה יוכל לזכות.

וכך האדם שבוי בין שני עולמות, המצוי והרצוי. שמצד אחד הוא יודע שיש “קדושה” וזה הדבר הרצוי. יש רבנים גדולים, יש מצוות חשובות, יש מידות טובות ויש עוד המון דברים טובים שהוא יודע ששם נמצאת האמת.

אבל מצד שני הוא מבין שהוא עצמו לא נמצא במקום הזה ואין לו שום חיבור לשם. שכרגע המצוי מבחינתו הוא להמשיך בהרגלים שלו, לעשות מה שכולם עושים ולא להתאמץ להשתנות.

יש הרבה אנשים שחיים בצורה כזו. שמעריכים מאוד את התורה, מכבדים תלמידי חכמים, יודעים שכל רגע של לימוד תורה הוא חשוב, מבינים שמהות העולם היא לעבוד על המידות ולהתקרב להשם יתברך וכו’. אבל מצד שני, כאשר יש להם רגע פנוי, הם עוסקים בהבלי העולם. לא הולכים ללמוד תורה, לא מנסים לעבוד על המידות, פשוט ממשיכים להיות כפי שהיו תמיד.

כי הם יודעים כמה חשוב ללמוד תורה, אבל הם בטוחים שזה מדובר על גדולי הדור יחידי סגולה ולא עליהם. שיש כאלו שמוטל עליהם ללמוד תורה, להגן על הדור ולהחזיק את העולם, אבל כאילו שהם עצמם פטורים מזה כיוון שהם לא בגדר של “תלמידי חכמים”.

כי מבחינתם כל ענייני הקדושה הם אמנם חשובים ממש והם התכלית. אבל יחד עם זאת הם מבינים את מקומם ויודעים שהם עצמם לא נמצאים במקום הזה. הם חושבים שהמצוות שקשות בשבילם הם כאילו לא שייכות אליהם בכלל, שרק גדולי הדור צריכים לקיים אותן, שרק אברכים צריכים ללמוד תורה, שרק תלמידי חכמים צריכים לדקדק במצוות וכו’. יש את הרצוי ויש את המצוי. ומבחינתם כרגע המצוי הוא להתעסק בהבלי העולם, כי לכך התרגלו.

ואז אותם אנשים הולכים לצדיקים לקבל ברכה, מנשקים את ידיהם של תלמידי חכמים עצומים, נכנעים ומבטלים עצמם מולם, הולכים להתפלל בכותל, מכבדים את התורה, אבל הם עצמם נשארים כפי שהם ומסתפקים בזה.

הם לא מתאמצים להיות כמו אותם תלמידי חכמים, אלא נשארים בעולם שלהם מתוך הבנה שאין להם שום אפשרות להגיע למקום הזה ולהיות בעצמם תלמידי חכמים גדולים. הם בטוחים שהם לעולם לא יוכלו להיות תלמידי חכמים ולכן הם בכלל לא מנסים כיוון שזה לא המקום שלהם.

ולפעמים יש דברים שאינם כל כך מסובכים, שיש למשל הנהגות של בני תורה שלא כל כך מסובכות, וכמו שיש שמקפידים להוציא את השבת לפי זמן רבינו תם, או שנמנעים מאכילת מאכלים מסוימים בתוך הסעודה כיוון שיש ספק בברכתם עד לאחר ברכת המזון וכך עוד דברים רבים, שהדברים פשוטים ואפשריים לכל אחד, וגם אם לא תמיד זה מתאפשר, מכל מקום ישנם פעמים מסוימות שהאדם יכול לעשות את זה בנקל. אבל האדם חושב שאותן הנהגות לא קשורות אליו ואז גם אם הוא יכול לעשות אותן בקלות, הוא כלל לא רוצה, כי הוא בטוח שזה לא שייך אליו.

ולמשל אם כעת מזדמן לאדם זמן פנוי, שיש באפשרותו לקיים מצווה כלשהי, או אפילו רק איזו הנהגה טובה של חסידות, לרוב הוא לא יעשה אותה. לא בגלל שזה קשה, שהרי זה הזדמן לידו וכעת זה הדבר הכי קל בעולם. אלא שהוא כאילו נתן הגדרה לעצמו, שאין לו שייכות לאותה מצווה או הנהגה, שהוא לא מחמיר בזה. אז כאילו שהוא מחויב גם עכשיו לא להחמיר. הוא לא רוצה לנסות משהו מעבר למה שהוא רגיל אליו.

אלא שבצורה כזו אי אפשר להתקדם. לכן מוכרחים להראות לאדם לאן לשאוף. לתת לו חוויה אישית שיבין שהוא עצמו יכול להגיע למקומות גבוהים. לתת לו שייכות למקום גבוה כלשהו. שיבין שהוא עצמו יכול להגיע לשם. שיש דרגה גבוהה יותר שהוא עצמו יכול להשיג ממש אם יתאמץ.

וכמו שאדם יכול לעבור יום יום ליד בית מדרש כלשהו, ובשום פעם לא להיכנס פנימה. ויכול להיות שהוא במקרה עומד שם בחוץ, ויש לו בדיוק חצי שעה פנויה שאין לו מה לעשות, ואפילו יש איזה אברך שמזמין אותו להיכנס וללמוד, אבל הוא לא יעשה את זה כי כך הוא התרגל. אבל אם פעם אחת מישהו יכניס אותו לשם וייתן לו לטעום מהטעם המתוק של הלימוד, אז לאחר מכן יהיה לו קל יותר. ואז אם יהיה לו זמן פנוי והוא יהיה בסביבה, אז יהיה לו קל יותר לקפוץ לשם מעצמו.

לכן נותנים לאדם להגיע למקומות גבוהים ולקבל שפע עצום במתנה. שיטעם את המתיקות שבקדושה. שיבין כיצד צריך להיראות בן חורין. אבל כיוון שאין לו כלים מתאימים לכך, אז הוא לא יכול להכיל את אותו השפע. אין לו שייכות אליו. וזו הסיבה שלוקחים לו את אותו השפע לאחר מכן כך שהוא עצמו יעשה עבודה ויגיע לאותם מקומות מכוח עבודת השם שעשה. ואז גם יוכל להכיל את השפע ממש ולהתקדם הלאה לשפע גדול יותר.

יוצא מכל האמור, שאם ייתנו לאדם במתנה שפע עצום, אז הוא לא יוכל להכיל אותו כיוון שאין לו כלים מתאימים לכך. ואז הכל יישאר מחוץ לו ולא יהיה לו חיבור מתאים. וכמו שהיה ביציאת מצרים, שזכו לדרגות עצומות וראו מה שלא ראה יחזקאל הנביא, אבל יחד עם זאת כל השפע הזה לא היה שייך להם.

ומצד שני אם לא ייתנו לו כלל את השפע, הוא לעולם לא יבין שהוא יכול להשיג אותו ממש. הוא יחשוב שאותו שפע שייך רק לצדיקים גדולים, ואז יהיה בטוח שאין לו שום סיכוי לזכות לשפע שכזה, שהרי הוא קטן שבקטנים ואין לו שום חיבור לאותו השפע.

לכן השם יתברך עשה איתנו חסד גדול, שמצד אחד הוא נותן לנו שפע עצום במתנה, כך שנגיע בצורה זמנית למעלות עצומות. שנבין לאן אנו יכולים להגיע, שנדע לאן לשאוף, שנוכל לחשוב כיצד להשיג את אותו השפע בעצמנו.

אבל מצד שני לאחר מכן הוא לוקח את השפע מאיתנו, כך שנוכל להתחיל לעשות את העבודה ולזכך את עצמנו כך שנבנה כלים מתאימים שיכילו אותו, כך שנוכל להכיל את אותו השפע והוא יהיה חלק מאיתנו ממש.

כאשר אנו מקבלים שפע במתנה ולאחר מכן הוא נלקח מאיתנו, מכל מקום ישנה הארה כלשהי שנשארת. ישנו רושם שאותו שפע משאיר. שאז יש לנו כיוון, יש לנו היכרות ראשונית, שאם נחשוב ונתבונן נוכל למצוא את הדרכים לעשות פעולות מתאימות כך שנזכה באותו שפע שיהיה שלנו ממש.

וכך כל אדם מרגיש בחייו לפעמים. שפתאום הוא מרגיש דחף לא מוסבר להתקרב לקדושה. שפתאום הוא חושב כמה זה חשוב לשמור מצוות. שפתאום הוא רוצה להתעלות בדרגות הרוחניות. יש לו תאווה לעשות דברים טובים. הוא כאילו מרגיש הארה, שקל לו לעשות דברים, שיש לו סיוע מהשמיים, פתאום כיף לו לשמוע דברי תורה וכו׳.

אבל זה לא נמשך זמן רב. לאחר זמן קצר פתאום הכל חוזר להיות כפי שהיה. שיש תאוות שונות שנראות לו מרתקות, שאין לו חשק ללמוד תורה, שהמצוות נראות לו קשות לביצוע, שהוא מרגיש שהוא לא יכול להתקדם, שכל הסביבה סוחפת אותו למקומות לא טובים וכו׳.

כי כעת הוא זה שצריך לעשות את העבודה כדי להגיע לאותו מקום. נתנו לו מתנה זמנית וכעת עליו לזכות בה בכוחות עצמו. ואם יעשה עבודה טובה, יוכל לזכות לדרגה הזו שתהיה חלק ממנו ממש ותישאר שלו גם לאחר זמן.

להיזהר מאש זרה – הקשר לפרשת שמיני

בצורה לא מקרית בכלל, חג הפסח בדרך כלל יוצא בפרשת שמיני. ששם מתוארים נדב ואביהו בני אהרן שהקריבו אש זרה. והמפרשים אומרים על כך שהם היו צדיקים וקדושים, ומרוב השתוקקות להידבק בשכינה יצאה אש ולקחה את נשמתם. שלא יכלו להכיל את עצמת הקדושה שהייתה שם עד שמתו.

לכן התורה קוראת לזה אש זרה אשר לא ציווה השם אותם. כי השם יתברך נתן לנו את התורה הקדושה, את המצוות ואת ההנהגות, כך שנוכל לעשות עבודה עצמית ולבנות כלים מתאימים. הארות רוחניות יש בשמיים בשפע, אבל אנחנו הגענו לעולם כדי לבנות כלים ולהוריד את אותן הארות גבוהות לעולם הגשמי.

השם ציווה אותנו על עבודת בית המקדש כדי להוריד את השכינה הקדושה לעולם הזה. אלא שמתוך הארות רוחניות ללא כלים מתאימים, אנשים יכולים לרצות להידבק בשכינה הקדושה בעולמות העליונים. הרבה אנשים משתוקקים לעשות “עליית נשמה”, לעלות לעולמות העליונים ולראות כיצד הדברים נראים שם. אבל העבודה האמתית שלנו היא להוריד את העולמות העליונים לכאן. ולשם כך דרושים כלים מתאימים ועלינו מוטלת המלאכה לבנות אותם.

וכך הרבה אנשים מנסים להגיע להארות רוחניות בלי קיום מצוות. מנסים להתחבר לדברים מיסטיים, להתעסק עם מלאכים, לראות עתידות, לנסות ללמוד את סודות העולם או שאר דברים דומים. לעוף בעולמות הרוחניים בלי כלים מתאימים. וכך אותם אנשים מסכנים את עצמם.

אנשים רוצים להגיע לדרגות עצומות, אבל בלי שום מאמץ. להיות כמו שפחה שרואה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא. הם לא רוצים לעשות עבודה עצמית מפרכת כפי שעשה יחזקאל, לא רוצים לעבוד על המידות, לקיים מצוות ושאר דברים. לא לקנות את הדרגות הגבוהות שיהיו שייכות להם ממש. אלא רוצים לטוס למזרח או לומר איזה שם קדוש שכאילו יסדר להם את כל החיים ברגע. להתחבר לשיא הקדושה בלי שום כלים.

הם רואים את אותן הארות בתור תכלית, ולא מבינים שזה משהו שמראים להם במתנה כדי שלאחר מכן יעשו עבודה כדי לזכות בזה בכוחות עצמם. הם לא מבינים שבצורה כזו הם לא יכולים להתחבר לאותן הארות ולהכיל אותן, אלא רק לראות אותן מבחוץ כמו אורחים. זה לא שייך להם, ולכן זוהי אש זרה.

כל אדם מוכרח להכניס לתוכו אש ולבעור ברוחניות. אבל דווקא אש שהוא יכול להכיל. אש שהוא מכיר, שהיא שייכת לו. אבל אם האש לא שייכת לו אז היא זרה. היא חיצונית לו. הוא לא יכול להכיל אותה ולא יודע כיצד להתעסק איתה, ואז היא שורפת.

על כן צריך לעשות את הדברים לאט לאט. לכוון למקום גבוה, אבל לעבוד בצורה הדרגתית כדי להשתלם בעבודת הקודש עד שנוכל להגיע לדרגות גבוהות. ואז בכל פעם השאיפות יגדלו והמטרה תהיה רחוקה וגדולה יותר. ואז נוכל להכיל את אותה אש שפעם הייתה זרה, כי לאחר שבונים כלים מתאימים אז יודעים כיצד להתעסק עם אותה האש מבלי להיכוות.

נדב ואביהו היו צדיקים וקדושים. ומשה רבינו בעצמו אמר עליהם שהיו גדולים יותר ממנו (ממשה) ומאהרן. ואם כן הגיעו לדרגות עצומות ממש. אלא שתמיד יש לאן להתקדם ולהתעלות. ומרוב השתוקקות להידבק בשכינה, הם הקריבו אש זרה, שאותה אש עדיין לא הייתה שייכת אליהם ולא היו להם כלים להכיל אותה.

ומכאן אפשר ללמוד, שאילו נדב ואביהו היו ממתינים בסבלנות, ממשיכים לעלות עליה מתונה, בונים כלים חזקים יותר, אז היו יכולים להכיל אפילו את האש העצומה הזו. כיוון שאז היא כבר לא הייתה זרה להם.

וישנו מעשה ידוע על רבי עקיבא, שהיה עם הארץ ורצה ללמוד תורה, אך היה בטוח שאין לו סיכוי. ואז הוא ראה טיפות שנופלות בזו אחר זו על אבן ועשו חור באבן. אבנים שחקו מים. ואז הוא הבין שאם המים יכלו לעשות חור באבן, אז גם התורה יכולה לעשות חור בלב שלו ולהיכנס.

ולכאורה מהיכן למד את זה? וכי מה הקשר בין המים שעשו חור באבן לבין התורה שתיכנס אל הלב?

אלא שבתחילה הוא חשב כמו כולם, שרוצים להשיג הרבה ברגע אחד, ואמנם זה אפשרי, אבל הכל חיצוני. הוא רצה להיות תלמיד חכם ברגע, אבל הבין שזה בלתי אפשרי. וכאן זהו השלב שרבים פורשים, שרואים שהדרך קשה וארוכה, אז עוזבים את הכל ולא מתאמצים.

אבל לאחר שהוא ראה את הכוח של ההתמדה, של טיפה קטנה, ועוד טיפה קטנה, שבכל פעם מתקדמים מעט ואז בונים כלים ויכולים להכיל יותר ויותר. אז הוא הבין שאפשר להכניס בכל פעם משהו מועט אל הלב, ובכל פעם יקבל כלים להכיל יותר ויותר.

וכמו שמובא שיצר הרע לרשעים נדמה כחוט השערה והם בוכים שלא הצליחו להתגבר על כזה מעט, ולצדיקים נדמה כהר גבוה והם בוכים איך הצליחו להתגבר על כל כך הרבה. כי הרשעים רואים שעליהם להתאמץ, אז אפילו לא מנסים להתאמץ, ואז ממילא לא מצליחים לגבור אפילו על יצר הרע קטן כחוט שערה. אבל הצדיקים עוברים לאט לאט, טיפה אחר טיפה, ואז מתווסף עוד חוט שערה ועוד חוט שערה, ובכל פעם בפני עצמה זה לא קשה, אבל בסופו של דבר מסתכלים על התמונה הכללית ורואים כמה השגנו. מתפלאים איך מכל חוטי השערה הקטנים נהיה הר גבוה בלי ששמנו לב.

יוצא שאי אפשר להשיג בבת אחת הרבה, אבל מצד שני אסור לעמוד במקום בלי התקדמות. לכן צריך להשיג קצת, אור מועט, ואז לבנות כלי. ואז להתקדם עוד. צעד אחר צעד. טיפה אחר טיפה. עד שעושים חור באבן.

וכמו למשל שאם היה מגיע גל ענקי ונזרק בעצמה גדולה על אותה האבן, אז המים לא היו משפיעים על האבן כלל ולא היינו רואים בה שום שינוי. אבל כאשר אפילו כמות מועטה של מים נזרקת על האבן, אבל בחלוקה לכמויות קטנות, טיפה אחר טיפה בהתמדה, אז ההשפעה היא הרבה יותר גדולה.

וכך נבין כולנו, שכל אחד יכול להגיע לדרגות עצומות. אלא שזה יכול להיות רגעי ולא יהיה לנו שום חיבור לזה, או שזה יכול להיעשות בהתמדה מתוך בניית כלים מתאימים, שאז נוכל להכיל את זה ולהתקדם הלאה עוד ועוד.

ולכן בפסח ישנן שתי עבודות עיקריות שמוטלות עלינו. האחת היא לנסות להשיג כמה שיותר אורות רוחניים בליל פסח. להכין את עצמנו היטב כך שנוכל להשיג השגות גבוהות. להתפלל מעומק הלב בתפילת ערבית, לגמור את ההלל באמונה שלמה, לצעוק להשם יתברך שיגאל אותנו, לקיים בהידור את כל מצוות ליל הסדר, לספר על יציאת מצרים בנעם, בשמחה ובאריכות ולא לכעוס כלל. כל זה ישפיע עלינו אור גדול שילווה אותנו וייתן לנו מעין קפיצת דרך.

והעבודה השנייה היא להתאמץ להתעלות בכל הימים שלאחר מכן. להכין כלים מתאימים לכל אותם אורות רוחניים עצומים. לזכות לעלות בקודש ולהכיל רוחניות טהורה. שאותם אורות ייכנסו לתוכנו ממש, שיהפכו להיות חלק מחיי היום יום שלנו, ולא יישארו אורות לא מנוצלים בחוץ.

וכך גם העבודה הזו קיימת בצורות שונות בכל זמן אחר בשנה. שעל כל אדם לעשות השתדלות כדי לקבל אור רוחני, ואפילו אם זה רגעי. וכמו למשל שאדם הולך להתפלל בכותל ופתאום מתמלא ברגש עז, שאדם מקיים מצווה בכוונה גדולה ופתאום מרגיש התעלות רוחנית וכו’. ואמנם זה משהו רגעי וחד פעמי, אבל יש לזה חשיבות גדולה גם לעתיד.

ולאחר מכן צריך לעבוד ולנסות להכין כלים. ואז נוכל לזכות להכיל עוד ועוד מאותם אורות גבוהים. ואז לא רק שתעלה בדרגות ונשיג השגות עצומות, אלא שנוכל לקבל אורות חדשים גבוהים עוד יותר, וכך בכל פעם נוכל להתקדם עוד ועוד בעבודה הרוחנית. מה שהיום נראה רחוק מאיתנו ובלתי אפשרי, יהיה קרוב ונגיש.

השם יתברך יזכה אותנו להתעלות בעבודת השם, לקבל אורות עצומים ולהכיל אותם, וכשם שבניסן נגאלו אבותינו, כך ניגאל אנחנו במהרה.