מסעות וטלטולים בדרך לאמת – פרשת תולדות
אדם ממוצע עובר טלטלות רבות בחייו. היצר הרע אורב לו בכל פינה, הסביבה סוחפת, הדעות הכוזבות משתלטות, רגשות מתגברים, וכך האדם נמצא בסכנה מתמדת. הוא יודע היטב את האמת בתוכו, אלא שלפעמים זה מפתה להשתכנע לשקרים שמקבלים מבחוץ.
ועל פי זה נמדד האדם. אם הוא נאמן לעצמו, נאמן לאמת, נאמן לקדוש ברוך הוא ולתורתו הקדושה, או שמא הוא בוחר לתעות אחר העדר. לעשות מה שנוח, לזרום עם הסביבה ולנסות להתעלם ולעשות הצגות כאילו הוא טיפש שלא מבין דבר כדי להתחמק מאחריות.
הפרשה מספרת על הטלטלות שעבר יצחק אבינו בגרר. הדברים לא היו פשוטים, אבל הוא נשאר נאמן לאמת. וכך כל יהודי יכול ללמוד מהסיפור שלו, ללמוד איך להישאר נאמן לאמת, גם נגד כל העולם, וללמוד כמה אפשר להרוויח מזה.
בתחילה קיבלו את יצחק לגרר בסבר פנים יפות. כולם כבר הכירו את גדולת אברהם ולכן אבימלך מלך גרר עשה ליצחק בנו כבוד רב. יצחק עבד את השם בתמימות ויושר, ולכן הברכה שרתה במעשה ידיו, עד שגדל מאוד.
כאשר הוא גדל, הפלשתים קינאו בו. הם לא יכלו לסבול את העובדה שהם כל כך מתאמצים ולא רואים ברכה, ויצחק הופך לעשיר הגדול ביותר כמעט ללא מאמץ. וכך זה כמעט תמיד, שכאשר אדם כלשהו מצליח ורואה ברכה, מיד אנשים מקנאים ומנסים להצר לו.
הכוח החברתי
ואמנם זה נשמע שיצחק על הגובה, ולכאורה הוא גדול ועצום מהם, אבל צריך לדעת שזהו ניסיון לא פשוט כלל. וכמו למשל שגם במצרים בני ישראל היו עצומים וחזקים מהמצרים, ולמרות הכל הם הפכו לעבדים. כי טבע האדם הוא להיות תלותי בסביבה. להיות תלוי במה שאחרים חושבים.
לצורך דוגמה, אם יגיע אדם חכם ועשיר לגור באיזה כפר כושל של אנשים עניים וחסרי השכלה, יהיה לו קשה מאוד להתאקלם שם. במבט ראשון, זה נראה לנו ברור שהוא יהיה שם הראש והמוביל, אבל המציאות מראה שזה רחוק מכך.
כי לאותם אנשים יש טבע, אופי, הוואי משותף וכו’, וכעת אותו אדם חדש נראה מאיים. אז מטבע הדברים כולם ירצו להתרחק ממנו או להצר לו. כולם יהפכו להיות האויבים שלו. עד שאותו אדם ירגיש לחץ גדול להפוך להיות כמותם.
הוא יעדיף לוותר על החכמה והעושר, ולהיות אדם מן השורה. הוא ישנא את החכמה שלו ויקלל את הכישורים שלו. הוא רוצה להיות כמו כולם. אף אחד לא רוצה להיות שונה ומוזר. לא רק שונה לרעה, אלא אפילו שונה לטובה.
אם למשל היה נולד אדם כלשהו עם אנטנות בראש שיכולות לקלוט מחשבות של אנשים, אז היינו חושבים כמה כיף לו, שיש לו יכולות מדהימות שאין לאף אדם. זה נשמע כמו חלום ממש. אבל הוא עצמו היה שונא ומקלל את אותן אנטנות.
כי כולם היו צוחקים עליו ומתרחקים ממנו בגללן. היו מסתכלים עליו כמוזר ומבזים אותו. גם אף אחת לא הייתה רוצה להתחתן עם מישהו עם אנטנות וכו’. למרות שיש לו מתנה ויתרון גדול על האחרים, מכל מקום כולם שונאים אותו כיוון שהוא שונה.
וזהו ניסיון גדול לאדם. שמצד אחד יש לו משהו טוב, שכדאי לו לשמור עליו וזה בוודאי ישתלם לו. אבל מצד שני כרגע זה מרחיק אותו מהסביבה ומביא לקנאה ואיבה. זה נשמע כאילו אדם כזה צריך לשמוח ולהעריך את המתנה שקיבל, אבל אותו אדם מואס במתנה ולא רוצה בה כלל. הוא רק רוצה להיות אדם פשוט מן השורה.
ניסיונות אנשי התורה
ועם הניסיון הגדול הזה כל אדם שמנסה להיות ירא שמיים צריך להתמודד. שאנשים יראי שמיים הם נושא ללעג וביזוי. אנשים רוצים לפרוק עול וללכת אחר היצרים שלהם. לכן מובן שכל אדם שנראה בעל חזות של ירא שמיים יהפוך להיות נושא לבדיחה עבורם.
ואז אותו אדם מרגיש לא נעים לשים כיפה שמכסה את רוב הראש כפי ההלכה, אז הוא מסתובב עם כיפה קטנה ומוסתרת. הוא לא רוצה להיראות כמו אדם ירא שמיים, אז הוא לובש בגדים אפנתיים וכו’. הוא מנסה להשתייך לסביבה, להראות שהוא מודרני, להיות חבר של המופרעים וכו’.
והדבר קשה אפילו יותר, שלא רק שישנם יצרים חיצוניים הבאים מהסביבה, אלא שגם ישנם יצרים שנמצאים בתוך האדם עצמו. הרי מובן הדבר שזה מצריך מאמץ לשבת ללמוד תורה ולקיים מצוות וכו’. וברור שהרבה יותר נוח לצחוק עם החברים וכדומה.
אז כך מיום ליום זמן התפילה מתקצר, ההשקעה בקיום מצוות פוחתת, תאוות חדשות נכנסות לחייו, ומרגע לרגע הוא מאבד את האמת והולך לאיבוד בסחף הגדול של הסביבה. במקום למסור את הנפש עבור התורה הקדושה, הוא מנסה ככל שאפשר להתרחק ממנה.
וכך לאט לאט הוא הופך להיות כמו אותם אנשים ברחוב. הוא מתבייש במתנה שיש לו, ביראת השמיים, בחכמה, אז הוא רוצה להיות עני וחסר השכלה כמו כולם. הוא רוצה להתעסק עם תאוות מזדמנות והבלים חסרי טעם. להרגיש חלק מהעדר הגדול.
אנשים רבים הולכים לאיבוד. מזניחים את הכישורים והמתנות שקיבלו כדי להיות כמו האחרים. מוותרים על העולם הפנימי שלהם כדי להתאים עצמם לסביבה. הם מרגישים לא נוח להיות "מעל" האחרים. זה מרגיש כמו צביעות. וכי יתכן שהם טובים יותר מכולם?
אז בני תורה לא מרגישים נוח והופכים דומים לחילונים. בני העם היהודי לא מרגישים נוח להיחשב כעם סגולה עליון על כל העמים, אז הם הופכים דומים לעמים אחרים. וכך לאט לאט הפרחים היפים והפירות העסיסיים רוצים להיות כמו כל העשבים והקוצים שביער.
כך אמנם נוהגים רוב העולם. אבל ישנם בודדים שמכירים במתנה העצומה שלהם, והם לא מתפשרים על האמת. כמו יצחק אבינו, שלמרות כל הקשיים, נשאר דבק בדרכו. הוא לא מרגיש צורך להתנצל על הדרך הטובה שלו, על הברכה שיש לו, על העושר הרב, אלא שהוא מוסר את הנפש ומוכן להקריב מעצמו ולספוג ביזיונות כדי לשמור על דרך האמת.
וזה לא דבר שבוחרים ברגע אחד של מסירות נפש, אלא מלחמה תמידית ומאבקים יומיומיים. שגם לאחר שהמשיך בדרכו, בשלב מסוים אבימלך שהיה נחמד בהתחלה, גירש אותו משם. אדם עושה מאמצים, סופג עלבונות, מקריב, ובכל רגע הוא חושב שלאחר כל המסירות נפש הזו, בוודאי יראה שינוי גדול. אבל במקום לקבל בשורות טובות, פשוט מגרשים אותו משם.
מלחמה של תורה
התורה מספרת שהפלשתים סתמו את כל הבארות שחפרו עבדי אברהם אביו. הם מילאו אותם בעפר. ידוע שאין מים אלא תורה, וידוע שהבארות מסמלות את הנביעה הגדולה שהייתה לתורה של האבות הקדושים.
אברהם התאמץ לחפור בארות, ללמד את כולם תורה, להביא לאמונה באל אחד, להילחם בעובדי פסלים, כל העולם מעבר אחד והוא מהעבר השני. ואמנם לבסוף כולם העריכו אותו, אבל לאחר מותו באו פלשתים וסתמו את כל הבארות שחפר. ניסו לכסות את האמת. במקום המים של התורה הקדושה, מילאו את הכל בעפר והבלים.
יצחק היה יכול להיכנע בקלות. וכי מה זה יעזור לחפור את כל הבארות מחדש? מה זה יעזור להתחיל להילחם שוב בכל העולם? הרי כבר אברהם אביו עשה זאת ולבסוף סתמו את הכל, אז בשביל מה לטרוח? אולי עדיף לוותר ולהיות כמו כולם?
אבל יצחק ידע היטב שעליו לדבוק במטרה. הוא חזר לחפור את בארות המים שחפרו בימי אברהם אביו. הוא ידע שיש ניסיונות, אבל עליו להישאר דבוק באמת. הוא ידע שהשם יתברך לא הביא אותו לעולם כדי להיות כמו כל העדר. הוא ידע שהוא מיוחד ושונה מכולם. הוא ידע שיש מטרה. לכן הבין שאסור להיכנע.
למרות העפר שמילאו הפלשתים, הוא חזר וחפר את הבארות וקרא להן באותם שמות שקרא להן אברהם. הוא שמר על המסורת של אברהם אביו, הפיץ מחדש את התורה, לימד תורה ומצוות לרבים, התאמץ בעבודת השם למרות השוני הגדול משאר העולם. מסר נפש כדי לשמור על העקרונות שלו ולא לוותר על האמת.
גם אנשי גרר מצדם לא התייאשו. הם המשיכו עם המריבות גם לאחר שגרשו אותו מאיתם. רועי גרר רבו על הבאר שאנשי יצחק חפרו וטענו שהבאר בכלל שלהם. ולאחר מכן רבו על באר נוספת. ומובן הדבר שהתורה לא באה לספר לנו סתם סיפורים, אלא שזה היה דבר מהותי ממש.
זו הייתה מלחמה של תורה. שבתחילה מקנאים ואז מנסים להצר לאנשי תורה, כדי לבטל את דרכם, שיהפכו להיות אנשים פשוטים כמותם. אבל אם רואים שזה לא עובד, וכמו שהיה אצל יצחק אבינו שלא נכנע והמשיך בעקשנות בדרכו, אז משנים את הדרך. שנלחמים כדי לשים יד בתורה עצמה. במקום להילחם בתורה, מנסים להשתלט עליה ולהשתמש בה לצרכים שלהם.
אנשים מנסים להילחם בתורה כדי לתת מקום לתאוות וליצרים שלהם. אבל ברגע שעומד מולם אדם עקשן שמוכן למסור נפש על התורה, אז הם מבינים שזו האמת. הם מבינים שהם מוכרחים לקבל את הדבר ואי אפשר להמשיך להכחיש ולשקר.
אבל מכל מקום הם עדיין רוצים לתת חופשיות ליצרים, אז הם מקבלים את התורה, אבל בדרך שלהם. במקום להילחם בתורה, הם לוקחים כביכול בעלות על התורה ומשנים אותה כרצונם. שאומרים שהתורה היא שלהם ואז ממציאים המצאות ומוסיפים פרטים שהופכים אותה מקצה לקצה.
כך למשל המציאות את הנצרות, שלקחו את התורה והמציאו שכאילו יש לה המשך. כך גם יצרו את האיסלאם, שלקחו סממנים מרכזיים לעם היהודי, וכמו ירושלים, קברי האבות והנביאים וכו’, וממציאים שכאילו יש להם מסורת באותם מקומות.
כך גם עושות כתות שונות, כדוגמת הרפורמים שעיצבו לעצמם יהדות "נאורה" וחדשנית. שבמקום להתאים את עצמם לתורה ולרסן את התאוות שלהם, הם מתאימים את התורה כך שיוכלו לעשות ככל העולה על רוחם.
כך גם עושים אנשים שמכנים עצמם כבני תורה מודרניים. שהם הולכים בדרך התורה במקומות שהורגלו בהם, אבל יחד עם זאת מוסיפים הנהגות מחוקות הגויים ומהעולם החילוני. הם מסתובבים עם טלפונים חכמים עם תאוות זמינות בכיס, מזלזלים בענייני צניעות ותמיד חושבים על הדבקים בשמירת המסורת כעתיקים ומיושנים.
כך אנשים יכולים להשקיט את המצפון, שהם כאילו שומרים על התורה ומקיימים את האמור בה. אבל מצד שני הם יכולים לתת ליצרים שלהם להתפרץ באופן חופשי ללא שום מוגבלות. כי הם לא מכריחים את עצמם להידבק למסורת שקיבלנו מאבותינו, אלא ממציאים מסורת מיוחדת משל עצמם.
עולם הפוך
וזה הפך להיות מלחמה ממש. שאומרים דווקא על אנשים יראי השם ששומרים על המסורת של אבותינו, שהם אלו שהמציאו את ההלכות. כאילו שהם אלו שלא בסדר. שהם נתקעים בהלכות מיושנות ולא זורמים עם הקדמה. ומצד שני אומרים על כל ההמצאות החדשות שכאילו זו האמת.
ואם מישהו יוכיח אותם, הם יכריזו שלכל אחד יש את האמת שלו. הם חושבים שהם מצטטים איזה פסוק חכם שכתוב איפשהו וכאילו שנותנים כך אישור להתנהגות המוטעית שלהם. כאילו שהם יכולים לסלף את התורה כרצונם ולהתאים אותה לצרכים שלהם. ואז כאילו להחליט שזו האמת.
וכך בדיוק עשו ליצחק. שבתחילה סתמו את הבארות שאברהם חפר, ניסו להשכיח את המסורת ואת תורת האבות, אבל יצחק אבינו נלחם ודבק באמת. אז ניסו בדרך אחרת, שהפעילו עליו לחצים, הצרו לו וגירשו אותו, אבל הוא נשאר נאמן לאמת ולמסורת של אביו. אז ניסו דרך נוספת, שאמרו שהבארות הם בכלל שלהם, אבל יצחק לא התייאש.
עד שלבסוף כבר נסתמות כל הטענות שלהם. הם מבינים שהאמת נמצאת אצל יצחק, הם מבינים שהם מתבססים רק על שקרים והמצאות, הם מבינים שהשם מצליח דרכו של יצחק ולהם אין שום ברכה וכו’. ואז אבימלך מגיע אליו כדי לעשות ברית.
כשיצחק שואל אותם מדוע הם באו והרי הם שנאו אותו וגרשו אותו, אז אבימלך עונה שהם ראו שהשם היה אתו. הם מבינים שזוהי האמת והם יודעים שאין להם סיכוי במלחמה נגדו. הם מבינים את הפער העצום, ולכן באו להתחנף אליו.
וכך היא המציאות ממש. שאנשים רבים נמצאים במאבקים האלו. יהודים מול אומות העולם, יראי השם מול שונאי התורה, אנשי מידות מול אנשים מושחתים וכו’. הסביבה מושכת והרבה אנשים נסחפים. שלמרות שהם יודעים שצריך להיות אנשים טובים, מכל מקום הם משתכנעים שאולי עדיף להיות "רעים".
לצערנו יש רגילות לכבד את ה"רעים". אנשים "טובים" נחשבים כפריירים, כ"חנונים", כבזויים וכו’. אנשים עוזבים את הערכים והמידות הטובות כדי להידמות לאנשי הרחוב. כולם לועגים לאנשים שמשתדלים להיצמד לטוב. ולכן המלחמה היא קשה והרחוב מושך אליו המון חללים.
מסירות נפש מביאה לעצמה
אבל יש כאלו שמתעקשים לשמור על הדרך. לא להתפתות לכל היצרים והתאוות, לא לדרוך על כל הערכים, לא לזרוק את כל האמת ויראת השמיים לאשפה, אלא אדרבה, למסור נפש ולהיות קרבן ובלבד שיצליחו לעשות את רצון השם.
ואותם אנשים לא מפסידים כלל. בדיוק להפך, הם המרוויחים הגדולים ביותר. שבתחילה אמנם יש הרבה ניסיונות וביזיונות. אבל יחד עם זאת הברכה שורה אצלם. ואמנם כאשר רואים את הברכה שורה אצלם, אז אדרבה, עוד יותר מקנאים בהם ועוד יותר רוצים להצר להם. אבל אם הם ממשיכים לדבוק בדרך האמת, אז הברכה רק מתעצמת מרגע לרגע.
ואז לאט לאט האדם הופך להיות עצמתי ממש. גדול ועצום. מבורך. כל אותם שצחקו עליו וביזו אותו, באים כעת להתחנן אליו שיסלח להם. אותם שלעגו לו יורדים על הברכיים כדי לבקש ממנו ברכה. הם מבינים שהם נמצאים בעולם השקר והאמת נמצאת רק אצלו.
ואפשר לראות את הדבר בחוש. שכל גדולי הדורות סבלו צרות איומות במשך חייהם, שלכולם היו מתנגדים רבים וכאלו שהיו "חכמים" גדולים שהציקו להם. אבל ככל שהאדם עקשן בדרך האמת, בלי ויתורים, כך הוא מגיע גבוה יותר.
ואפשר לראות את הדבר גם אצל האנשים הפשוטים. שאדם שמנסה למשל להתחזק מתבייש לשים כיפה שלא יצחקו עליו. הוא מתבייש לברך על האוכל בפני אנשים. וכאשר הוא עצמו מתבייש בזה, אז באמת לועגים לו על כך.
אבל כאשר אותו אדם מתחזק והולך עם האמת בכל מחיר, אז הכל משתנה. שאם הוא חובש כיפה לראשו ומרגיש גאה בכך, מתמלא ביראת שמיים שכבר משדרת כלפי חוץ, אז פתאום אנשים אחרים מתביישים לידו. מרגישים צורך להתנצל. לא נעים להם לאכול לידו בלי לברך, לא נעים להם לדבר בגסות וכו’.
אלא שצריך להיות חזקים ממש. לא להתפתות להנהגות כוזבות של אנשי רחוב, אלא לשמור על הדרך בנאמנות. ואמנם תמיד יש נפילות פה ושם ולא צריך להתייאש, אבל הדרך הכללית מוכרחה להישמר.
זו לא מסירות נפש חד פעמית, אלא דרך חיים, השקפת עולם יומיומית. זה לא לוקח יום או יומיים, וגם לא חודש או חודשיים, ולכן סכנת הייאוש אורבת, אבל זהו מאמץ שבוודאי משתלם.
הדבר דומה לאנשים ששומעים על העצמה החזקה של הוויתור, על הסגולה הגדולה של שומע בזיונו ושותק, על השכר הגדול שיש לעבודת המידות וכו’. ואז אדם מגיע לניסיון ומחליט למסור נפש. לאחר מכן הוא מרגיש כמו איש קדוש. הוא בטוח שהכול הולך כעת להשתנות לטובה. אבל אז מגיעים דברים גרועים יותר.
אדם מוותר לאשתו בוויכוח, וחושב שכעת היא תשתחווה לפניו על האצילות בה נהג איתה, אבל במקום זה היא רק כועסת עליו עוד יותר. הוא שומע בזיונו ושותק, וחושב שכעת כולם יבקשו ממנו סליחה ויחשבו איזה אדם אצילי הוא שעובד על מידותיו, אבל במקום זה רק מבזים אותו עוד יותר. הוא מנסה לא להגיב, וכולם ממשיכים ללעוג לו שוב ושוב.
ואז הוא חושב שאולי הוא עושה משהו לא בסדר. הרי הוא שמע סיפורים רבים על אנשים שעשו דברים כאלו ופתאום ראו ישועות. ואצלו זה בדיוק ההפך. אלא שלא סיפרו לו שהישועות לא באות ברגע אחד, אלא לאחר עבודה.
אנשים שומעים סיפורי צדיקים וחושבים שפעם אחת של מסירות נפש תביא להם פתאום חיים טובים יותר. הם שומעים שמישהו ויתר פעם אחת, ואז הכל הסתדר. שמישהו עצר את עצמו לרגע, ואז ראה נסים עצומים ברגע שלאחר מכן. כי בסיפורי צדיקים מספרים סיפור של עשר שנים בשתי דקות. לא מספרים על כל הקשיים שעברו בכל הימים הארוכים האלו שנראו כמו נצח. במציאות זו עבודה יומיומית. מסירות נפש תמידית, עוד יום ועוד יום. אבל זה שווה את זה לבסוף.
וכמו יוסף הצדיק, שמסר את הנפש כדי לא לחטוא עם אשת פוטיפר. וכולם יודעים שזכה לדברים עצומים, זכה להיקרא יוסף הצדיק, זכה להיות מלך, זכה לעושר גדול וכו’. אבל צריך לזכור שלאחר שנמנע מהחטא, הגיעו עליו צרות וייסורים רבים.
הוא הושלך לבור במצרים למשך שתיים עשרה שנה. עוד יום ועוד יום. לא מלך ולא עושר. אפילו לא חיים של אדם רגיל. אלא אסיר בבית הסוהר. מעל ארבעת אלפים ימים, שבכל יום הוא יכול לחשוב לעצמו כמה הפסיד לכאורה מזה שנלחם עם היצר ודבק בדרך האמת.
צריך לדעת שהחיים הם מלחמה. מלחמה עם היצרים, מלחמה עם תאוות, מלחמה עם אנשי הרחוב שמושכים, מלחמה עם הדברים האסורים, ועוד ועוד מלחמות. אבל ככל שנלחמים בדבקות, כך מגיעים לשלום האמתי.
ולבסוף משיגים את הכל. יש ברכה, שפע והצלחה מרובה בעולם הזה ובעולם הבא. זוכים להגיע לאמת. להרגיש שלמים. ולא כמו אותם אנשים שעושים הצגות ושקרים, אבל בפנים הם ריקים וחסרי כל. שהם מפסידים את הכל. השם יתברך יזכה אותנו לדבוק באמת, לעבור את מסעות החיים ולזכות לברכה מרובה ולשכינה שתשרה בכל מעשי ידינו.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה