הכרובים מלמדים אותנו לעבוד את השם – פרשת תרומה
בין התיאורים המדוקדקים של המשכן, הקדוש ברוך הוא מצווה לעשות כפורת. משני קצות הכפורת הוא מצווה לעשות כרובים. אותם כרובים עשויים בדמות פרצוף תינוק.
אילו הקדוש ברוך הוא לא היה מצווה אותנו על הכרובים, היינו יכולים לטעות ולחשוב שזו חס ושלום עבודה זרה. שהרי שני פסלים של תינוקות ניצבים להם בקודש הקדשים, המקום הכי קדוש בעולם. אך הקדוש ברוך הוא בעצמו ציווה אותנו על כך ולכן אנו צריכים לנסות ולהבין מדוע כל כך חשוב שאותם כרובים יהיו בתוך קודש הקדשים?
אותם כרובים מסמלים המון בשבילנו. בין השאר, דמות התינוק מייצגת את התמימות של תינוק שלא חטא מעולם, התינוקות היו בדמות של זכר ונקבה להראות את חשיבות הנישואין והזוגיות ביהדות, הכרובים היו גם קשר לקדוש ברוך הוא כך שכאשר ישראל היו הולכים בדרך התורה הכרובים היו מעורים זה בזה וכאשר היו חס ושלום חוטאים, הכרובים היו עם הגב אחד לשני וכו’.
כך אפשר להמשיך ולהרחיב על כל עניין הכרובים ומשמעותם הגדולה, אך מספיק לקרוא את פשט הכתוב כדי ללמוד איך לעבוד את השם יתברך בשלמות: "והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה… ופניהם איש אל אחיו…" (שמות כה', פסוק כ').
כדי לעבוד את השם בשלמות, כל אחד מאיתנו צריך להתנהג כפי המתואר על הכרובים. לפרוש כנפיים למעלה, כלומר לשאוף להתעלות רוחנית, להתקרב לקדוש ברוך הוא ולהתרחק מחומריות העולם הזה. אך עם זאת, לפעמים אנו כל כך עסוקים בסלילת השביל הרוחני שלנו עד שאנו הופכים לבעלי גאווה ומרגישים התנשאות על האחרים, ולכן צריך לזכור להיות "ופניהם איש אל אחיו". מתוך אותה פרישת כנפיים והתעלות רוחנית, מוטלת עלינו גם החובה לחייך אל הזולת, להאיר להם ולעזור להם בדרכם.
לפעמים יש נטייה לחשוב שמצוות בין אדם לחברו קודמות למצוות של בין אדם למקום. במלים פשוטות יותר נוהגים לומר: "קודם תהיה בן אדם, אחר כך ירא שמיים". אמנם במובנים מסוימים יש בזה משהו, שהרי ללא מידות טובות, קשה מאוד להיות ירא שמיים. אך על פי הכתוב בפרשה אנו רואים שישנו צורך להיות קודם כל "פורשי כנפיים למעלה" ורק לאחר מכן "ופניהם איש אל אחיו".
זה לא אומר חס ושלום שהיחס לזולת אינו חשוב, שהרי בוודאי שזוהי מעלה עליונה וחשובה, אך כדי לעשות את זה נכון ובצורה טובה, אדם מוכרח להבין קודם כל שיש בורא מעליו ולקבל את עול מלכותו עליו. רק לאחר מכן אפשר להגיע להשגות חדשות גם בעניין היחס לזולת. קודם אנו צריכים לבנות את עצמנו, ורק אחר כך נוכל לעזור לאחרים לבנות את עצמם.
ישנם הרבה סוגי אנשים, ישנם כאלו עם מידות טובות וישנם כאלו עם פחות טובות. לכל אחד האופי והאישיות הפרטיים שלו. כשאנו רואים אדם שמתייחס בצורה יפה ונימוסית לאחרים, אנו מגדירים אותו כאדם "טוב". לעומתו, אדם שיתייחס בזלזול וכעס לאחרים יוגדר אצלנו כ"לא טוב". אך האמת היא שכל אחד נברא בצורה אחרת והתחיל מנקודת מוצא שונה.
פעמים רבות אותו אדם נימוסי שאנו רואים פשוט נוצר בצורה כזו והוא נימוסי בעל כורחו. הוא לא עבד על עצמו כדי להגיע לכך והכל בא לו בטבעיות בלי מאמץ. כך נולד, כך גדל וחונך ולא עשה עבודה עצמית כלשהי. ואותו אדם כעסן לא מצליח לשלוט בעצמו ובאמת הוא מסכן שלא מתכוון לעשות כל רע. במלים פשוטות יותר, כל ההתנהגות שלהם היא בכלל לא שלהם. היא מתנה שהם קיבלו מבלי שעשו מאומה.
להגדיר אנשים כאלו בתור "טוב" או "לא טוב" זה כמו להגדיר חתול כרע בגלל שהוא מפחיד את העכברים, או להגדיר דג כטוב כי הוא לא מדבר לשון הרע. כל אדם מבין שאלו תכונות שטבועות בהן וזה בכלל לא שייך לבחירה ועבודה עצמית. זה לא אומר כלום על התוכן הפנימי של הנשמה.
העניין של טוב או לא טוב ביחס לאדם עצמו מתחיל רק כאשר נקודת הפתיחה היא זהה ומכאן עושים עבודה עצמית ומתקדמים, אבל אין שום אדם שנקודת הפתיחה שלו זהה לאחר. לכן אי אפשר להגדיר אנשים לפי מה שאנו רואים, כי אנו לא יודעים עם מה כל אדם מתמודד בפנים, מה התיקון של כל אחד וכמה חזקים כוחות הנפש שהוא קיבל.
גם אם נאמר שאותם אנשים עבדו על עצמם כדי להגיע למקום שהגיעו אליו, אז נגלה שגם אותה עבודה זה משהו טבעי שהוטמע בהם, שהרי מהיכן הם יודעים בכלל על מה צריך לעבוד? אדם מטבעו עובד על מה שנוח לו ועל היכן שהוא בעצמו חושב שצריך להשתנות מתוך ההשקפה שלו. זה לא קשור למציאות ולטוב האמתי.
כשאדם שקוע בתוך דבר לא טוב שהוא עושה והתרגל אליו, אז הוא בכלל לא מודע לכך שצריך לשנות אותו. הוא עובד רק על הדברים שנמצאים בתודעה שלו ומוגדרים על פי התפיסה שלו ככאלו שצריכים טיפול ושינוי. אבל החכמה האמתית היא לשנות את מה שנולדנו אתו ולהגיע להישגים עצמיים שלנו. לא ללכת רק על פי ההרגלים והסביבה, אלא ללכת נגד הטבע ולהילחם כדי להגיע אל הטוב המוחלט.
איך בכלל אדם יודע מה זה טוב ומה זה רע? שהרי לכל אדם הגדרות שונות לאדם "טוב" וכל אחד נמשך למי שיותר דומה לו ולאו דווקא לטוב האמתי. יש מי שיאמר שאדם "טוב" צריך להיות צמחוני כדי לא לרצוח בעלי חיים ויש מי שיאמר שאדם "טוב" צריך לעזור לאנשים שסובלים לסיים את חייהם ב"המתת חסד" חס ושלום.
הדמיון שלנו יכול בקלות לתעתע בנו ולתת לנו תחושה של טוב ורע מוצקים בעוד שהם הפוכים לגמרי מהמציאות. גם כל שונאי היהודים בכל הדורות שרצו להשמיד אותנו חשבו שהם עושים משהו טוב, ועד היום אנשים מוכנים להתאבד כדי לחסל אותנו מתוך ידיעה ברורה שזהו הטוב המוחלט שהם מגיעים אליו. אז איך נצליח באמת לדעת מה זה טוב אמתי?
הדרך היחידה לדעת מהו הטוב האמתי ולהבין כיצד בדיוק צריך להתנהג עם הזולת היא להבין שיש בורא מעלינו. קודם כל צריך להסתכל לשמיים ולשאוב רוחניות, ואז על פי אותה רוחניות אנו מקבלים את ההדרכה ואת הכוחות המתאימים כדי לעבוד על עצמנו ולהגיע לאן שצריך. רק הבורא שברא את העולם וחקק את החוקים שלו יכול לדעת מהו הטוב האמתי ולהדריך אותנו כיצד נוכל להגיע לאותו טוב.
בספר מסילת ישרים בפרק ג', הרמח"ל מביא משל לגן המבוכה שזה מעין מבוך ענקי שעושים השרים ומכניסים לשם אדם כדי לראות אם יצליח לצאת. אותו אדם רואה המון דרכים, אבל לא יודע באיזו דרך הוא צריך ללכת. אבל אם יהיה אדם אחר שכבר יצא מהמבוך, וכל שכן אם יהיה מישהו שעומד גבוה ורואה את כל הדרכים פרושות לפניו, אז בוודאי יוכלו להדריך אותו בצורה טובה. כך צריך להבין שהשם יתברך שבנה את המבוך והכל פרוש לפניו יכול ללמד אותנו מה הטוב האמתי בקלות, וכך גם כל רבותינו הקדושים שיצאו מהמבוך יכולים להדריך אותנו בדרך הנכונה.
לא משנה מה נקודת המוצא שלנו, בין אם נולדנו עם מידות טובות ובין אם לא, העיקר זה העבודה העצמית שאנו משקיעים כדי לשנות את המידות לטובה. אנו לא נמדדים ביחס לאחרים, אלא ביחס לנקודת המוצא בה התחלנו. למשל אדם שהיה רגיל לגנוב כל דבר שנוצץ וכעת הוא עבד על עצמו עד שהצליח למנוע את עצמו מגניבות, אז אולי כל מי שיסתכל עליו יראה אדם רשע וגס רוח, אך למעשה אותו אדם התקדם ועבד על עצמו בצורה מדהימה וראויה לשבח. ביחס למה שהוא נברא אתו, הוא עבד על עצמו יפה עד שהגיע למצב של היום.
וכך על האדם לעשות את ההשתדלות שלו כלפי השם יתברך. וכאשר הוא מתקרב להשם, אז ממילא הוא גם מקבל מידות טובות יותר. פתאום הוא הופך לאדם טוב יותר גם מבחינה של בין אדם לחברו.
לכן לא פלא שישנם המון אנשים שחוזרים בתשובה ולאחר תקופה מסוימת רואים פתאום אדם שונה לגמרי. פתאום הוא יותר מתחשב, הוא מתרחק מגזל, רוצה לעזור לאחרים וכו'. התורה היא זו ששינתה אותו והפכה אותו לאדם טוב יותר. אדם יכול לעבוד על עצמו כמה שירצה ללא התורה, אך השינוי שיתחולל בו ביחס למה שהיה בהתחלה הוא מזערי, מוגבל וחלקי, כי הוא נובע רק מתוך התפיסה שלו. שהרי השאיפות שלו הן להגדרות הטוב שנמצאות אצלו בראש, ולכן הוא לא יכול להתקדם יותר מזה.
אולי מה שהוא מגדיר כטוב וכל מה שהוא שואף אליו זה בעצם רע, כמו אותם גויים שהמטרה שלהם היא להשמיד, להרוג ולאבד, והם סוברים שזה הטוב האמתי?
אולי אם אותו אדם היה גדל במקום שונה עם סביבה שונה כל התפיסה שלו הייתה אחרת והוא היה תופס את הטוב בתור דבר אחר לגמרי? הרי גם אותו אדם עצמו יכול להגדיר את הטוב בדרך מסוימת ולאחר זמן הוא ישנה את דעתו ויתפוס את הטוב בתור דבר אחר לחלוטין. פתאום הוא יבין שמה שהוא חשב שזה טוב זה בעצם רע ולהפך.
בנוסף, הטוב שלו תלוי בסביבה ובנוחות שלו, כך שהוא יכול להיות האדם המנומס בעולם, אך ברגע שהוא יהיה לבדו הוא יזרוק את כל הנימוס. ברגע שאף אחד לא יראה, הוא יתנהג בצורה נוראה. אם הוא יהיה במדינה רחוקה, הוא לא יהסס לעשות עבירות שאף אחד לעולם לא ידע עליהן. הרי השאיפה הטבעית של האדם היא להגיע למה שנוח, גם אם זה לא תמיד טוב. כמו שהרצון האישי הביא את האדם לעבוד על עצמו כדי להפוך לטוב יותר, כך הרצון האישי לעשיית עבירות ולחיות בנוחות יכול להביא אותו לעשות דברים הפוכים.
רק התורה יכולה לעשות שינויים אמתיים בבן אדם. רק אדם ירא שמיים חושש בכל מקום שהוא נמצא מעבירות ונמנע מהן לא כי זה נוח לו כעת, אלא כי זה מה שהשם ציווה וזה מה שצריך לעשות. הוא רודף אחרי מצוות ומחפש לעשות חסד לא בגלל שהוא מתכנן מה יצא לו מזה בסוף, אלא בגלל שכך השם ציווה. רק הוא יכול להגיע לאמת המוחלטת ולטוב המוחלט מבלי להפעיל את הרגשת הנוחות ומבלי לראות אם הדברים מסתדרים לו בהשקפה או לא. הוא עושה את הדברים כי זו האמת ולא מערב את הרגשות שיסיטו אותו לדברים הרסניים נוחים יותר.
לכן המצוות שבין אדם למקום קודמות למצוות של בין אדם לחברו. לכן אנו מצווים לכבד את ההורים, אך אם ההורים מצווים אותנו על עבירה מסוימת, אסור לנו לשמוע להם, שהרי גם הם חייבים במצוות וזהו הכבוד האמתי שלהם – שלא נקשיב להם לעשות את העבירה שהם רוצים. כי קודם צריך יראת שמיים, וזה מה שמביא את הטוב שבנו.
לכן הכרובים הם קודם כל "פורשי כנפיים למעלה" ורק לאחר מכן "ופניהם איש אל אחיו". לא בגלל שהיחס לזולת אינו חשוב, שהרי בוודאי שהוא חשוב מאוד. אלא כדי שנדע איך לבצע את אותן מצוות חשובות של בין אדם לחברו, שנדע איך להתייחס לזולת בצורה טובה אמתית ולא כזו שרק מסתדרת טוב בדמיון שלנו.
אדם שמשקיע ביראת השמיים שלו, אבל מזלזל בכל מה שקשור לסביבתו ולא מקיים את המצוות בין אדם לחברו, הוא כלל לא ירא שמיים. מצד שני, אדם שאוהב את הזולת, עושה חסדים רבים, עושה עבודת המידות, אבל לא מכניס את הקדוש ברוך הוא לתמונה ולא מקיים מצוות בין אדם למקום, הוא חושב שהוא מתקדם בזמן שהוא תקוע במקום. כדי להגיע לתכלית האמתית מוכרחים לשלב בין שני הדברים.
צריך להתקרב להשם יתברך, ואז ממילא לקיים בשלמות את הכלל "ואהבת לרעך כמוך”. וזה כנראה מה שהתכוון רבי עקיבא כשאמר שזה כלל גדול בתורה, כי אף אחד לא יכול להגיע מכוחות עצמו לאהבת הזולת כמו עצמו. רק על ידי התורה הקדושה אפשר להגיע לדרגות עצומות ועל טבעיות כמו "ואהבת לרעך כמוך". רק על ידי חיבור אמתי לקדוש ברוך הוא ולתורה אפשר להגיע לאהבת ישראל אמתית. כי כל יהודי הוא נשמה אלוקית, ולכן כל מי שמחובר לקדוש ברוך הוא ואוהב אותו, בוודאי גם אוהב את אותה נשמה אלוקית שנמצאת אצל החבר שלו.
כדי שאכן נבצע את אותן מצוות של אדם לחברו בצורה טובה וראויה, אנו מוכרחים להכניס לתוכנו אמונה ויראת שמיים, וכך נוכל לזכות לשבר את המידות ולהגיע לשלמות בעבודת השם, שכוללת גם את העבודה שלנו מול השם יתברך וגם את העבודה שלנו מול הזולת. השם יזכה אותנו לעבוד אותו באמת ולהגשים את עצמנו בשלמות.
תכנים נוספים דומים:
רוני שלום,
היה כמובן לעונג לקרוא את הכתבה.הבנתי את מה שאתה אומר אך כל הזמן הדהד לי המשפט המוכר:
"דרך ארץ קדמה לתורה", זה נשמע הפוך ממה שאתה אומר…? או שבעצם הכוונה היא שמי שרוצה לעבוד על מידותיו צריך לקשר זאות להשקפה של התורה?
את צודקת בהחלט.
דרך ארץ קדמה לתורה, כך שכדי שאדם יוכל ללמוד תורה, הוא מוכרח קודם כל להיות בן אדם.
אם אין לו דרך ארץ, הוא גם לא יגיע לתורה.
התורה כוללת את הכל, גם את המצוות שבין אדם למקום וגם בין אדם לחברו.
אך כדי להגיע בכלל לתחילת הדרך של לימוד התורה וקיום המצוות, צריך משהו התחלתי שיביא אותנו לשם.
אדם גס רוח בעל מידות לא טובות לא ירצה בכלל ללמוד תורה. לא כל אדם זוכה לדעת מה זו גמרא בכלל או איך נראים תפילין… כדי שהוא יזכה להגיע לרוחניות ותורה, הוא צריך קודם כל דרך ארץ.
לאחר שזכינו כבר לאותה נקודת התחלה בה אנו יכולים ללמוד תורה ולעבוד על המידות, אז אדם יכול להשלות את עצמו ולומר שבגלל שדרך ארץ קדמה לתורה, אז הוא יכול לוותר על כל קיום המצוות ולהתאמץ לעבוד על המידות שלו בעצמו. אבל האמת היא שזה בלתי אפשרי, ולכן אנו מוכרחים להחדיר לתוכנו שהשם יתברך הוא מעל הכל וללכת על פי הציווים שלו. כך שכאשר אנו מקיימים מצוות של בין אדם לחברו, נעשה זאת לא מתוך אינטרסים עצמיים (כמו שהחבר יעזור לי בהמשך, שתהיה לי הרגשה טובה, שאני אתמלא בגאווה שאני מנומס וכו'…) אלא רק מתוך שהשם ציווה אותנו על כך. כאשר אדם רוצה לעזור לאחרים מתוך רצון טוב שיש לו, אז הכל תלוי ברצון שלו וכך מחר הוא יכול להתהפך ולקבל רצונות חדשים. אך כאשר אנו עושים דברים כי כך השם ציווה, זה כבר דבר שאינו תלוי בכלום ואז זה הופך להיות הרבה יותר משמעותי. אגב, גם בעשרת הדברות קודם יש ציווים של בין אדם למקום ורק לאחר מכן בין אדם לחברו. כי קודם מוכרחים לדעת ש"אנכי השם אלקיך…" ורק לאחר מכן אפשר לעבוד על עצמנו כשאנו יודעים מהי האמת. אם אנו לא מכירים בקדוש ברוך הוא, אז למה בכלל שנרצה לעבוד על עצמנו…?