איך לעורר את כוונת הלב – פרשת תרומה

ראובן פיזנטי | כ״ח בשבט ה׳תשע״א | פרשת תרומה

פרשת תרומה מתארת את הדקדוק בו צריך היה לבנות את המשכן. הפרטים היו מאוד מדויקים, חומרי הגלם היו מאוד יקרים (זהב, כסף וכו') ודרושה הייתה השקעה רבה מצד בני ישראל. השאלה היא מדוע הקדוש ברוך הוא צריך את כל זה? הרי הבורא בוודאי לא זקוק לחומריות, לזהב או לכסף. הוא נמצא בכל מקום, כך שהוא לא צריך שנבנה לו משכן. אז מדוע הוא נתן לנו את כל הצווים הללו?

התשובה נמצאת בתחילת הפרשה, עוד לפני כל התיאורים של המשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". וכפי שאמרו חכמים שהקדוש ברוך הוא לא רוצה לשכון בתוך המשכן המפואר שנבנה לו, אלא הוא רוצה שנעשה את ההשתדלות שלנו ונעבוד על עצמנו, כך שהוא ישכון בתוך כל אחד מאיתנו.

אבל עדין הדבר קשה, כי אם עלינו לעשות לו משכן בתוכנו בלב של כל אחד ואחת, אז מדוע צריך את המשכן הגשמי? למה צריך לבנות משכן גדול ומפואר? מדוע לא להשקיע רק בבניה של משכן רוחני בלב?

אנשים רבים יודעים שהעיקר הכוונה בלב. הבעיה היא שכאשר סומכים על הכוונה בלבד, מהר מאוד מאבדים את האמונה ושוקעים בתוך עולם גשמי של עבודה, חומריות ותאוות ללא כל רוחניות. לעומת זאת, כאשר אנו פועלים פעולות חיצוניות ומקיימים מצוות, אנו משאירים את הקדוש ברוך הוא במחשבה שלנו במשך כל היום וכך זוכים להגיע לכוונה אמתית בלב.

תארו לכם שאדם יאמר לעצמו שהעיקר זה הכוונה בלב ולכן לא צריך לעשות דברים חיצוניים. אז הוא לא ילמד תורה, יאכל בלי ברכה, לא יתפלל, לא יקיים שום מצווה וכך יעביר את היום שלו בדברים שטחיים הנוגעים להבלי העולם ללא טיפת רוחניות. כך קורה יום אחר יום במשך שנים. ואז נשאל את אותו אדם כמה הוא חשב על הקדוש ברוך הוא במשך השנים האחרונות?

אותו אדם יתחיל לגמגם. כי במשך כל השנים האלו הוא חשב על כסף, על אוכל, על טרדות החיים, על תאוות, על מי יוציא את הילד מהגן ובאיזו דרך לנסוע לעבודה. אבל הוא לא חשב אפילו שנייה אחת על השם יתברך. האם יעלה בדעתנו שאותו אדם באמת אוהב את הקדוש ברוך הוא? האם הוא בנה לו משכן בלב? האם הכוונה שלו מלאה ואמתית?

אדם שחושב שהעיקר הכוונה, אך לא מניח תפילין ולא שומר שבת, לא יוכל להגיע לכוונה אמתית ושלמה. כי דווקא מתוך המעשים החיצוניים אנו משפיעים על הפנימיות שלנו. אדם שחושב לפני כל דבר שהוא אוכל איזו ברכה צריך לברך ובמשך כל היום לומד תורה ומחפש אילו מצוות לקיים, שומר על הכוונה שלו טהורה. אדם שמסתכל על העולם מתוך משקפי ההלכה ובוחן מה ההלכה אומרת בכל מצב והאם זה מותר או אסור, יגלה בסופו של דבר שכמעט בכל רגע מחייו הוא חשב על הקדוש ברוך הוא. רק בצורה כזו המשכן שאנו עושים לקדוש ברוך הוא הופך לשלם.

וזו כנראה התשובה להמון אנשים נבוכים ששואלים מדוע הקדוש ברוך הוא מדקדק איתנו על הפרטים הקטנים? למה ישנן הלכות מורכבות כל כך עם כל כך הרבה פרטים? למה לא להעלים עין מדי פעם? אפשר לאהוב את השם בצורה יפה בלי כפייה, אבל למה צריך את הדקויות, את העונשים ואת היראה? למה לא לתת לכל אחד להתחבר להשם בדרך שלו ולאהוב אותו בלב?

ספר חובות הלבבות מלמד אותנו שאחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ובאמת אם נתבונן, נגלה שכל מה שאנו חושבים עליו במשך היום מורכב מהמצבים בהם אנו נמצאים ומהדברים אותם אנו קולטים בחושים שלנו. אדם חושב על העבודה שלו, על הדברים ששמע לאחרונה או על החברים איתם הוא מסתובב.

אף אחד לא חושב כל היום על משהו שמתרחש בצד השני של העולם שהוא לא ראה ולא שמע. אף אחד לא חש רגשות כלפי אנשים רחוקים שהוא כלל לא מכיר. מכאן צריך להיות לנו ברור, שאין לנו כל סיכוי לחוש אהבה או כל רגש אחר כלפי הבורא, כאשר אנו לא מכניסים את התורה והמצוות שהוא נתן לנו אל חיי היום יום.

מה נחשוב על האהבה של אדם שלא מחליף מלה עם אשתו ונותן לה פרצוף כועס בכל פעם שהיא מתקרבת אליו? האם אותו אדם יוכל לומר שהעיקר זה הכוונה בלב? האם אדם שמרביץ לחברו עד זוב דם יוכל לומר לו שהוא מאוד אוהב אותו בלב וזה מה שבאמת חשוב? כולנו יודעים שהמעשים של האדם מייצגים את הפנימיות. אדם שאוהב מישהו, רוצה לשמח אותו ולהתעסק בדברים הקשורים אליו. אדם שמוציא את הבורא מהמחשבות שלו לא יכול לומר שהעיקר זה שהוא אוהב אותו בלב, משום שעצם המעשים שלו מעידים על ההפך.

אדם שבאמת אוהב את הבורא רוצה לבטא זאת בכל דרך אפשרית. כשהוא אוכל, הוא יברך לפני ואחרי ובכך יקדש את האכילה. כשהוא עובד, הוא יעשה זאת לשם מצווה לפרנס את משפחתו. בכל דבר שהוא עושה במשך היום הוא ירצה להכניס את הבורא ואת מצוותיו. כל הדברים הקטנים והגשמיים הופכים אצלו לרוחניות. הכוונה בלב חייבת לבוא לידי איזשהו ביטוי גשמי, כי אם זה לא כך, זה מראה שלא הייתה כוונה מלכתחילה.

אדם שרוצה לאהוב בת זוג מתחתן איתה וחי איתה. הוא דואג לה, מפרנס אותה, נמצא איתה, משקיע בה וחושב עליה. הוא בוודאי לא יוכל לומר לה שהעיקר זה שהוא אוהב אותה בלב ואז לעזוב אותה ולצאת לטיול של שנתיים בלי סיבה. אם הוא יעשה זאת אז הוא מוכיח שהוא לא באמת אוהב אותה.

מבחן דבקות בקדוש ברוך הוא

לכולם יש שאיפות ורצונות ולכל אחד יש סדר עדיפויות משלו להגשים את הרצונות שלו. כאשר אנשים אומרים ש"העיקר הכוונה" ו"מה שחשוב זה מה שבלב", אז למרות שזה אמנם נכון, כי בסופו של דבר כל המצוות נועדו כדי לפתוח את לבנו ולקרב אותנו אל השם יתברך. אבל כשאנשים מדברים כך, זה בדרך כלל נאמר בתור תרוץ כדי לא להתאמץ להגשים את הרצונות להתקרבות לקדוש ברוך הוא ולהשאיר את זה בתור פוטנציאל בלבד.

והדבר מובן, שהרי זה לא נוח לעזוב את ההרגלים שלנו ולקיים מצוות. אנחנו לא אוהבים לוותר על רצונות ותאוות שמתנגשים עם היהדות אז אנחנו מעדיפים להישאר איך שאנחנו. הבעיה היא שכאשר אנחנו זונחים את קיום המצוות המעשיות שמקרבות אותנו לקדוש ברוך הוא, אז גם הכוונה נעלמת לה וגם מה שבלב הוא לא כל כך חזק.

כאשר יש לנו רצון חזק מאוד לעשות משהו, נהיה מוכנים להקריב המון בשביל להגשים אותו. מישהו שמחפש זיווג או אחר שרוצה פרנסה לא יאמרו לעולם "העיקר הכוונה בלב". הם יעשו כל מה שהם יכולים כדי להגשים את הדבר ולהפוך אותו למציאות. הסיבה לכך היא שהם באמת רוצים את זה. כשבאמת רוצים משהו, אז עושים הכל כדי לממש אותו ולהפוך אותו לחומר במציאות.

אדם רעב הולך לאכול, הוא לא אומר לעצמו "מספיק לי שאני רוצה לאכול, העיקר הכוונה". כאשר אנו מסתפקים באהבת השם שיש בלבנו מבלי לחזק אותה עם קיום המצוות, זה מראה לנו כמה הרצון ואהבת השם שלנו חלשים. הרי אם הם היו חזקים היינו מנסים בכל כוחנו להתקרב אליו ולהגשים את הרצון כמו בכל דבר אחר שאנו באמת רוצים.

ויש אנשים רבים רחוקים מתורה שמצהירים קבל עם ועדה שאין מישהו שמאמין יותר מהם. הם הגיעו לשיא האמונה ולשיא הרוחניות. הם מרגישים את השם איתם בכל צעד ואוהבים אותו בכל לבם ונפשם. הם כבר הגיעו לדרגות עילאיות ורק שאינם מקיימים מצוות כל כך. אבל הדבר פשוט וברור שלמרות כל מה שהם חושבים על האמונה הגדולה שלהם, המציאות רחוקה מאוד מכך. כי אדם מאמין פועל על פי אמונתו. אדם שאוהב מממש את האהבה שלו. אי אפשר לעשות דברים נגד השם שמכעיסים אותו ולומר שאנחנו אוהבים אותו.

אמנם כולנו רוצים להתקרב לבורא, אך השאלה היא כמה נהיה מוכנים להקריב למען זה. ואפשר לבדוק את העניין במבחן די פשוט. יש אנשים שרוצים להתחזק ולשמור שבת למשל, אבל לא מצליחים. זה קשה עם כל ההלכות והיצר הרע שובר אותם. הם מאוד רוצים לשמור שבת ומאוד אוהבים את הקדוש ברוך הוא, אבל זה מעבר ליכולת שלהם.

אותם אנשים צריכים לשאול שאלה פשוטה, אם היו נותנים להם אלף שקלים אם ישמרו את השבת הקרובה, האם היו מסוגלים לכך? התשובה הברורה היא בוודאי שכן, ובקלי קלות. זה אפילו לא היה אתגר בשבילם. הסיבה לכך מובנת, שאלף שקלים חשובים להם הרבה יותר מהרצון לשמור שבת ולעשות נחת רוח לבורא.

האלף שקלים הם מוצר חומרי שאנו מתחברים אליו ונמצא מול עינינו. אבל אהבת השם היא משהו רוחני ולא מוסבר. לכן כשיש עניין גשמי שמחייב אותנו או שכר משתלם, אז נהיה מוכנים לוותר על דברים למענו. ובאמת פעמים רבות אנו מוכנים להקריב מעצמנו למען דבר גשמי כלשהו, אבל ברוחניות אנחנו לא רוצים להתאמץ.

נשים למשל יתלבשו צנוע גם אם הן לא אוהבות את זה אם יחייבו אותן במקום עבודתן. חיילים ילבשו מדי צבא למרות שזה לא הסגנון לבוש שלהם וכלל לא הטעם שלהם. אנשים יקשיבו למנהל שלהם כדי שלא יפטר אותם ויעשו גם דברים לא כל כך נוחים. כך אנשים יכולים לעשות דברים רבים ואפילו שהם הרבה יותר קשים ומפרכים מקיום מצוות.

פתאום אפשר לראות שהכול הופך לאפשרי אם יש בזה צורך. אבל כאשר השם מצווה אותנו על דברים, אז מתחילים התירוצים. “חם לי עם בגדים צנועים", “קשה לי לשמור שבת", “אני לא מצליח לקום מוקדם בבוקר לתפילה", “היצר משתלט עליי" ועוד המון תירוצים מתחמקים שרק מעידים על כמה שאנו רחוקים מאהבת השם אמתית.

ובאמת הסיבה לכל זה ברורה. שהקשר שלנו עם השם יתברך הוא רוחני ומחשבתי. ואז אנחנו מרגישים שאין צורך להשקיע שום דבר גשמי בקשר שכזה. בשביל מה להתאמץ מבחינה גשמית כדי להגיע למשהו רוחני? אבל צריך לדעת שהדברים תלויים זה בזה, שאם האדם לא משקיע גשמיות, מעשים, דיבורים וכל מה שצריך, אז הוא גם לא יצליח להגיע לקשר רוחני.

וכמו שאדם ילמד נגינה רק בתאוריה. מובן שאם הוא לא יתנסה בזה בצורה מעשית וגשמית הוא לא יוכל לדעת לנגן כלל. אבל לאחר שהתנסה והתאמן, שהשקיע בצורה גשמית וצבר ניסיון, אז כעת גם את התאוריה הוא יודע טוב יותר. הוא יכול למשל להסביר לאחרים כיצד לנגן ואיך להוציא צלילים יפים ואיכותיים הרבה יותר טוב מהצורה שהיה מסביר אילו לא היה מתנסה בנגינה בצורה מעשית, גם אם היה לומד שנים רבות.

לכן אין חכם כבעל ניסיון. כי לאחר שהוא צבר ניסיון, אז לא רק שהוא שולט טוב יותר בצורה המעשית, אלא שהוא גם הפך לחכם יותר, שכעת יש לו יותר ידע שכלי ורוחני באותו עניין.

רובנו נמצאים במצב ביניים של אהבת השם מצד אחד וצלילה לתאוות מהצד השני. מקיימים בערך חצי מהמצוות ומשתדלים לא להיות קיצוניים יותר מדי. בכל זאת אנחנו בטוחים לעצמנו שהאמונה ואהבת השם שיש לנו בלב היא הכי חזקה שאפשר. אבל מבחנים פשוטים יוכלו להוכיח לנו אחרת.

הרי כולנו מכירים את המוכרים שצועקים לנו כל היום שהפרנסה משמיים ושנייה לאחר מכן מקללים את החנות שממול ש"גונבת" להם את הלקוחות. כולנו מכירים את מאבדי הממון שדואגים להגיד לכולם שזו "כפרת עוונות" ושנייה לאחר מכן לבכות "אבל למה דווקא לי???". הרי אם אנו באמת מאמינים שזו כפרת עוונות, אנו צריכים לשמוח שהשם כיפר לנו. אז איך יתכן שאנו מאוכזבים? אלא שהמצב של קיום חצי מהמצוות מביא לחצי אמונה ולחצי אהבה בלב. ולכן אנחנו אמנם חושבים שאנו מאמינים בזה, אבל אנחנו לא באמת מאמינים בזה.

העבירות שאנו עושים, מצביעות על מה שהולך אצלנו בלב. קיום המצוות הוא לא בגלל שהשם זקוק להן, אלא בגלל שאנחנו בעצמנו זקוקים להן כדי שיהפכו את הלב שלנו לטהור וישר. עצם קיום המצוות מוכיח לנו כמה אהבת השם ואמונה יש בנו. אי אפשר לשקר ולומר "אני לא מקיים מצוות, אבל אני מאוד מאמין". כי אם אתה מאמין, זה אומר שאתה חייב לקיים מצוות. אחרת אתה לא טוב יותר מאותו בעל מכה שחושב שהוא אוהב.

כל אדם מרגיש צורך עז להוציא אל הפועל את מה שיש לו בפנים. כך שיוצא שהמעשים מעידים על האדם עצמו. וכך גם להפך, מה שבפנים מושפע מהפעולות והמעשים שלנו. ישנו קשר הדוק בין השניים שלא ניתן להפרדה. אז אם אנחנו רוצים באמת להאמין, ובאמת להתקרב לקדוש ברוך הוא, נצטרך להקרין את זה החוצה ולהוציא את האמונה הזו לפועל. וכך בעזרת השם נוכל להתחזק עם עוד כוחות פנימיים לקיום המצוות ועוד קיום מצוות שמחזק את הכוחות הפנימיים כך שנוכל להתעלות עוד ועוד.

אפשר לנצל את הקשר בין המעשים והלבבות לתועלתנו הרוחנית. כך אם נרצה ללמוד לאהוב את הבורא, ננסה לקיים מצוות או ללמוד תורה, ובכך נוכל להתקרב אליו ולאהוב אותו יותר. על פי הפעולות שאנו פועלים עכשיו, נקבע הרגש אותו נחוש בעתיד.

הפרסומות למשל מראות לנו מוצר מסוים אליו אין לנו כל רגש, אך לאחר שאנו מתרגלים אליו שוב ושוב, זה לא יהיה מפליא כאשר נבחר אותו מבין כל המוצרים המתחרים. את המידע הזה אנו יכולים לנצל לכל דבר שאנו רוצים לאהוב. אם נרצה לשפר את חיי הנישואין, נפעל יותר בדברים הקשורים לבן הזוג. אם נרצה לחזק את הקשר עם הילדים, נעשה יותר מעשים הקשורים אליהם. אם נרצה לאהוב מצווה מסוימת, ננסה ללמוד עליה ולהתחבר אליה. אם נרצה לאהוב את השם, נלמד תורה, נתפלל ונלך על פי הציוויים שלו.

ככל שנפעל לכיוון מטרות טובות בחיינו, גם אם זה לא בא לנו בטבעיות ומתוך הרגשה פנימית, כך נוכל לעצב לנו את הרגשות והמחשבות להמשך הדרך. בסופו של דבר נוכל להימשך, לאהוב, לרצות ולשאוף לדברים שבאמת ראוי לאהוב, לרצות ולשאוף אליהם, ולא את אלו שהיצר הרע מכניס לנו בצורה אקראית למחשבות ולרגשות.

מחובתנו להכניס לחיי היום יום את האהבה שלנו ואת הדברים הרוחניים שסובבים אותנו. לראות איך אנחנו מקדשים את החומר והופכים אותו לכלי לעבודת השם. איך לקחת מצוות גשמיות ודרכן להתחבר לקדוש ברוך הוא. לבטא את האהבה הרוחנית שלנו במעשים ופעולות גשמיות שיעידו על האהבה וגם יחזקו אותה עוד יותר.

הקדוש ברוך הוא לא צריך את המשכן, הוא אומר לנו מראש שהוא לא מתכוון לשכון בו אלא בתוכנו. אלא שכדי להגיע לכך, אנו צריכים להתאמץ ולהכין לו מקום בתוכנו, על ידי פעולות גשמיות כמו בניית המשכן בצורה מעשית ממש, מתן תרומה והשקעה של כסף וזהב.

ככל שנתאמץ יותר ונשקיע גם את החומריות והחיצוניות בזה, כך נוכל לעשות לו משכן מפואר יותר גם בתוך לבנו. גם היום כדי להגיע למצב שהקדוש ברוך הוא יוכל לשכון בתוכנו, אנו צריכים לעשות הכנות מתאימות לכך. לנקות את עצמנו מעבירות, לקדש את עצמנו במצוות ולתקן את המידות שלנו, כך שנכין את המקום המתאים לשכינת הקדוש ברוך הוא בתוכנו.