התמודדות עם אובדן ודברים שאפשר לעשות לעילוי נשמת

ראובן פיזנטי | ד׳ בטבת ה׳תשע״ג | הלכות מעשיות למתחילים | יסודות היהדות | פנימיות וקבלה | פרשת שמיני

פרשת שמיני מספרת על מות שני בני אהרן. על אף שהיו צדיקים בדרגה עצומה ועל אף שהיו בני אהרן הכהן הגדול ועל אף שזה צריך היה להיות היום הכי שמח של אהרן שבו נחנך המשכן, למרות הכל הם מתו. הדבר בוודאי מותיר המון שאלות שיש לכולנו על כל עניין הפטירה מהעולם.

מהו המוות? האם זה הגיוני שחיים שלמים של בן אדם יכולים להיפסק ברגע אחד? איך יתכן שמחשבות, תכנונים, רגשות ומהות של עשרות שנים יכולים סתם כך פתאום להפסיק להיות? האם זה הגיוני שלשנייה אחת נמצא מולנו אדם חושב ומרגיש, ובשנייה שלאחר מכן הוא כבר לא קיים במציאות? נוכל להבין אם יאמרו לנו שהוא עזב למקום אחר או שינה צורה, אבל האם יתכן שהוא פשוט נעלם ולא נמצא יותר בשום מקום?

ישנן כל כך הרבה שאלות לא פתורות שמטרידות אותנו. לפעמים אנו מדחיקים אותן, לפעמים מתעלמים כדי להצליח להמשיך הלאה, ולפעמים אנו פשוט קורסים תחת העומס הנפשי. בעיקר כאשר אדם חווה חס ושלום פטירה של אדם קרוב, פתאום כל השאלות צפות ואי אפשר כמעט לחמוק מהן.

כולם מרגישים שיש משהו מעבר, רק שהדבר לא מוסבר. אנו מרגישים צורך לעזור לעילוי נשמת הנפטרים ולא כל כך יודעים איך. אנו מרגישים גם צורך לעזור לעצמנו להתמודד עם טרגדיות ומקרים לא מובנים. איך להתייחס לזה? מה זה בכלל מוות? הדברים אינם פשוטים כלל ומצריכים הבנה עמוקה של הדברים, ולכן ראוי להתבונן ולחקור מעט כדי לדעת את האמת על הקיום שלנו.

הנשמה היא נצחית

ננסה להתבונן בתוכנו ולהבין כיצד מורכב האדם החושב והמרגיש. בוודאי כל אחד זוכר סיטואציות שונות מתקופות העבר שלו. ננסה להיזכר בעצמנו בסיטואציה מסוימת בגיל קטן ולחקור מעט את הזיכרון הזה. המראה החיצוני שלנו היה שונה לגמרי, היה לנו גוף שונה משל היום שהרי הגוף התבגר והשתנה לגמרי. הלבוש בוודאי היה שונה לגמרי ובכלל כל הטעם שלנו השתנה.

גם האופי שלנו היה שונה וגם אם יש דמיון כלשהו בנטיות וכישרונות פנימיים, גם אלו בוודאי לא זהים לגמרי למה שהיו בעבר שהרי פיתחנו אותם מאז ועברנו שינויים. המחשבות שלנו היו מחשבות של ילדים קטנים וכך גם הרגשות היו שונים ומתאימים לגיל הצעיר שהיינו בו, היום לעומת זאת יש לנו מחשבות ורגשות בוגרים יותר ומתאימים לרוח המקום והזמן אליהם הגענו היום. גם הזיכרונות היו שונים שהרי מאז חווינו המון דברים נוספים שיצרו זיכרונות חדשים שפעם כלל לא היו.

אפילו הדברים שיתכן ונשארו אותו דבר, כמו השם שלנו, הבית שלנו או דברים נוספים שיכולים להישאר כשהיו, זה רק מכורח הנסיבות ולא מתוך הכרח. כלומר הסיבה לחוסר השינוי היא סתם כי כך זה יצא, לא בגלל שזה מוכרח להיות כך שהרי גם אותם דברים שנשארו יכולים היו להשתנות בנסיבות אחרות מבלי שנייחס לכך חשיבות.

יוצא מכאן שאם נתבונן בהבדלים בין אז להיום, נגלה שהכול השתנה ושום דבר לא נשאר אותו דבר. למעשה אין לנו ולאותו ילד קטן שאנו זוכרים בתור עצמנו כמעט שום דבר במשותף. אבל מה שמדהים בכל העניין זה שלא משנה כמה זמן עבר וכמה שינויים עברנו וגם אם אין שום קשר בין מי שהיינו למי שעכשיו, ישנו תמיד משהו זהה בכל הזיכרונות, בכל הגילאים ובכל המצבים. תמיד נתייחס לעצמנו כ"אני".

גם אם אותו "אני" של עשרים שנה קודם לכן היה שונה לגמרי ללא כל מכנה משותף, שחשב בצורה אחרת והרגיש דברים שונים, עדיין נתייחס אליו בתור אותו "אני" ולרגע לא נחשוב שזה היה מישהו אחר. אם נצפה בקטעי וידאו שלנו מהעבר הרחוק לא נרגיש שום קשר לעצמנו מבחינה חיצונית, שהרי היינו שונים לחלוטין, אבל למרות הכל אנו יודעים היטב שזה אנחנו ונאמר לכולם בלי פקפוק "הנה אני!”.

כעת צריך לשאול אם שום דבר לא נשאר מאז והכל השתנה, אז מי זה אותו "אני" שנשאר איתנו לאורך כל הדרך? מיהו ה"אני" שמייצג אותנו כשאנו מתייחסים לעצמנו במחשבות או ברגשות?

אותו "אני" הוא בוודאי הרבה מעבר לכל מחשבה ורגש שהרי הוא למעשה החושב והמרגיש. הוא מעבר להגדרת זמן ומקום, שהרי הוא מלווה אותנו בכל זמן, בכל מקום ובכל מצב שיהיה. הוא אינו תלוי בכלום ולא מושפע מכל הבלי העולם, הכל יכול להשתנות אבל ה"אני" נשאר זהה תמיד בצורה בלתי תלויה. הוא בהחלט לא חומר וגם לא צירוף של כימיקלים או תופעות פיזיקליות, אלא מהות אלוקית נצחית וחזקה.

ראוי לכל אדם להכיר, אותו "אני" זוהי הנשמה האלוקית שבנו. הסיבה לכך שהיא נשארת תמיד ללא כל שינוי היא שהיא אינה תלויה בשום דבר חומרי ועל כן שום דבר לא יכול לשנות אותה. החומריות תלויה בזמן ומשתנה בהתאם לו, אך הנשמה אינה משתנה לעולם, היא נצחית, בכל גיל שנתבונן בעצמנו נרגיש את אותה נשמה. ה"אני" שהיה לנו בגיל ארבע זהו אותו "אני" של גיל עשרים או גיל שישים. בזמן שהכול מסביב משתנה הוא נשאר קבוע.

אותה נשמה היא בעצם ה"אני" האמתי שאנו מרגישים כשאנו מתייחסים לעצמנו. אנחנו יכולים להגדיר את עצמנו בתור המחשבות שלנו או הרגשות שלנו, אבל כבר ראינו שאלו יכולים להשתנות עם הזמן. אנחנו לא מצבור של מחשבות, רגשות או תהליכים כימיים, אלא אנחנו מי שחושב, מרגיש וחווה אותם. הדבר היחיד שאינו משתנה אצלנו זוהי הנשמה שלנו שאינה תלויה בגורמים חיצוניים שיכולים לשנות אותה. היא לא מושפעת ומשתנה, אלא היא זו שמשפיעה ועושה את השינויים.

אותה נשמה אינה מוגבלת ותלויה בזמן או במקום. גם אם נהיה בסביבה תומכת של חברים, גם אם נהיה בסביבה תחרותית בעבודה ליד הבוס המאיים, גם אם נהיה לבדנו מתחת לשמיכה בלילה, גם בגשם, גם בחום, גם כששמח וגם כשעצוב, גם בשיא הרעש וגם בשקט מוחלט, גם אם נגיע לקצה העולם במקום זר שאנו כלל לא מכירים ונתחיל לדבר בשפה שונה ולהתנהג בצורה מוזרה, בכל מצב שיהיה, אותה נשמה היא נשארת אנחנו והיא לא משתנה אפילו טיפה. גם אם כל החיצוניות שלנו משתנה, ההתנהגות והמראה, בפנים זה עדיין אותו "אני".

כעת נוכל להבין שאותה נשמה נצחית שאינה תלויה כלל בזמן, בוודאי שלא יכולה להיפסק בזמן מסוים, שהרי אינה מוגבלת באותו זמן מסוים, ואם אין הגבלה בזמן, אז יש נצח. הנשמה היא נצחית, מה שאומר בצורה ברורה שהיא קיימת לנצח. אותו "אני" קיים לנצח. שינויים חיצוניים רבים עלולים להתרחש סביבנו, אבל אותה נשמה פנימית לא מושפעת כלל מחיצוניות.

כשאדם נפטר מהעולם, אז הוא בסך הכל נפטר מהחומריות של העולם הזה, הוא נפטר מהגוף שליווה אותו במשך חייו ומחוקי העולם שאליהם התרגל. כשאנחנו לא זקוקים יותר לדבר מסוים ששימש אותנו בעבר אנו נפטרים ממנו, כך הנשמה שאינה זקוקה יותר לעולם הזה נפטרת מהעולם. אותם חומרים שהיוו את הגוף הפסיקו לתפקד ותהליכים גשמיים שונים נעצרו. אך בוודאי שהנשמה לא מפסיקה להיות קיימת, שהרי היא ממשיכה להתקיים לנצח.

כמו שבגיל עשרים ניתן לחוש שהצורה החומרית, המחשבות והרגשות של גיל שלש כבר מתו ממזמן, אך בוודאי שזה לא מעציב אותנו, אלא להפך, אנו מבינים שהתחזקנו והתקדמנו בחיינו. אמנם החומריות של גיל שלש כבר מתה בגיל עשרים למשל, אבל הנשמה שלנו נשארה חיה וקיימת וזה מה שבאמת חשוב.

בכל יום תאים בגוף מתים וקמים חדשים במקומם, ולא ראינו אף אחד בוכה בשל כך. כי אותם תאים מרכיבים את הגוף שלנו, אבל הנשמה היא המהות הפנימית והאמתית שלנו. כך קורה גם בשעת הפטירה, את כל הרגלי החיים שלנו אנו עוזבים כאן בעולם הגשמי, אבל ה"אני" הפנימי ממשיך להתקיים, הנשמה אינה מפסיקה לעולם. אי אפשר להפסיק פתאום להיות, אנחנו נצחיים וקיימים לעד.

תכלית החיים (והמוות)

אם הנשמה שלנו נצחית, אינה תלויה ואינה משתנה, אז נשאלת השאלה בשביל מה בכלל הגענו לעולם הזה? בשביל מה להיות מוגבלים בתוך עולם חומרי ושפל אם בכל מקרה הכל כאן זמני?

רבותינו הקדושים מגלים לנו שהנשמה היא מושלמת, חלק אלוקי מהשם יתברך. ככזו, נראה שאין לה לאן לשאוף ולהתעלות, כמו המלאכים שנחשבים לפחותים מהאדם, שהרי אין להם כלל בחירה והם כמו רובוטים מתוכנתים שעושים מה שמוטל עליהם לעשות. ברגע שיש שלמות כבר אין לאן לשאוף ואין לאן להתקדם. אי אפשר לבחור או לצמוח כאשר הכל מושלם.

הקדוש ברוך הוא הוריד את הנשמה האלוקית והמושלמת לתוך גוף גשמי ורדוד, עם תאוות ויצר הרע גדול כדי שתיקח את אותו הגוף ותזכך אותו כך שיהפוך לרוחני וטהור. כעת אותה נשמה יכולה להתעלות על עצמה שהרי יש לה כוח נגדי שמושך אותה לכיוון לא טוב והיא צריכה למשוך חזק יותר. הדבר דומה לאדם שרוצה לפתח שרירים ולכן מרים משקולות כבדות שיתנו לו התנגדות ועל ידי כך יוכל להתקדם הלאה. הכוח הנגדי שמפעילות המשקולות מביא אותנו לפיתוח כוח חזק יותר אצלנו.

לילד שיודע את כל החומר הנלמד בכיתה בקלות אין צורך להישאר בכיתתו ואז הוא עולה כיתה כדי לקבל מבחנים קשים יותר. זה לא חכמה לנצח בשלב ראשון במשחק, ההתקדמות האמתית היא להגיע לשלבים הקשים יותר ואז להתאמץ עד שנצליח לנצח אותם. כך נוכל לצמוח ולהתקדם.

הקדוש ברוך הוא נתן לנו יצר הרע ותאוות שימשכו אותנו למטה ומה שמניע אותנו לפעול ולהתקדם זוהי הנשמה האלוקית שרוצה לצמוח ולהתעלות בזכות החיים בעולם הזה. הגוף מושך אותנו למטה לאדמה ממנה הוא בא. הוא רוצה לישון ולאכול, מרגיש כבדות ועצלות ואין לו כוח לכלום. הנשמה לעומתו מושכת אותנו למעלה, לרוחניות, לשאיפות ולהתקדמות. כאשר הנשמה מצליחה לעלות את הגוף למעלה, אנו זוכים להגיע לרמות גבוהות שלא היינו יכולים להגיע אליהם ללא אותה גשמיות שמתנגדת.

תכלית החיים שלנו בעולם היא לעבוד את השם ולצמוח רוחנית מתוך המקום שלנו. פעמים רבות אנחנו חושבים שאם נזכה במיליון דולר יהיה לנו קל לחזור בתשובה, או שאם נחייה בסביבה אחרת נוכל לשמור שבת כראוי וכו'. יתכן ובאמת בנסיבות אחרות ובתנאים אופטימליים, היינו יכולים להיות צדיקים גדולים. אבל אם זה מה שהקדוש ברוך הוא היה רוצה מאיתנו, הוא היה מביא לנו את אותם תנאים אופטימליים גם בלי שנבקש.

הוא יכול היה לברוא אותנו כמלאכים ואז לעולם לא היינו חוטאים. אלא שכל העניין זה לצמוח מתוך המקום שלנו, מתוך הניסיון והאתגר. התכלית היא לא להיות מלאכים קדושים ללא קשיים ובעיות. התכלית היא לעשות את רצון השם דווקא כשיש בעיות ומתוך הניסיונות והקשיים.

כל אחד היה מצליח לשמור על האמונה אם הקדוש ברוך הוא היה מתגלה אל מול עינינו. התכלית היא לשמור על האמונה דווקא כאשר ישנו הסתר פנים, כאשר כולם מסביבנו כופרים בתורה ומרגישים כאילו העולם הפקר. דווקא כשיש בלבול וחוסר ידיעה, אז הבחירה שלנו מאתגרת ושם נמצא המבחן האמתי שלנו. כדי להצליח במשימה החשובה הזו ניתנה לנו התורה הקדושה שתדריך אותנו כיצד לנהוג. המצוות והאיסורים סוללים ומנתבים את דרכנו לעבר המטרה ומובילים אותנו אל התכלית.

מפסיקים את המרוץ

הבעיה הגדולה שלנו היא ששכחנו מהי תכלית החיים. כעת כולם נמצאים בתוך מרוץ מהיר בו אנו רוצים להספיק להגיע כמה שיותר מהר, רק שאין לנו שום מושג לאן בכלל צריך להגיע. רוב האנשים אינם יודעים מהי תכלית חייהם ובכל זאת נמצא אותם רצים, נאבקים ופועלים בלי שום ידיעה על מה ולמה. אנחנו נמצאים על מצב אוטומטי וכך יוצא שאנו לא עוצרים אפילו לשנייה לחשוב על עצמנו, על ההתקדמות שלנו, על המקום אליו אנו שואפים להגיע.

האם אנחנו בכלל בכיוון? האם יש לנו מפה של הדרך? מה הטעם לקום מחר מוקדם בבוקר וללכת לעבוד? מה יעזור לנו כל הכסף והעושר שאנו מנסים להשיג? מה ייתן לנו להיות מוצלחים, מלומדים וחכמים? הרי בסופו של דבר כולם יודעים שבמוקדם או במאוחר הכל ייגמר, אז בשביל מה להתאמץ? מה זה משנה אם לאדם שנפטר לפני שלש מאות שנה הייתה וילה גדולה ומפוארת או סתם דירה קטנה שכורה? מה זה משנה למישהו אם היו לו חיים ארוכים ומאושרים או שחי חיי סבל וצער? בכל מקרה הוא לא נמצא כאן כעת, אז מה שווה כל החומריות שאסף בחייו?

אם נתבונן היטב נגלה שההרגלים שלנו מקבלים את רוב ההחלטות בחיינו. אף אחד לא חושב בבוקר אם זה כדאי ומשתלם ללכת לעבודה, אנחנו פשוט הולכים לשם כמו רובוטים מתוך ההרגל. אוכלים, ישנים, מבלים, עושים סידורים והיום נגמר. כך עוברים להם הימים ואנחנו שקועים בתוך שגרת החיים מבלי לעצור לרגע אחד כדי לשאול האם אנחנו בכלל בדרך הנכונה? האם התקדמנו לכיוון התכלית שלנו?

לא יתכן שכשנרצה להגיע למקום כלשהו מבלי לדעת את המסלול פשוט נמשיך לנסוע עוד ועוד. כל עוד לא נעצור לברר היכן אנחנו נמצאים כעת ולאן אנו צריכים להגיע, אין לנו סיכוי להגיע אל היעד. כך גם בחיים שלנו, אין לנו אפשרות להגיע אל המטרה אם אנו לא יודעים מה היא בכלל ולא יודעים היכן אנו נמצאים כעת כך שנמצא את הדרך להגיע אליה.

שלמה המלך אומר במגילת קהלת: "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה". עדיף ללכת למקום של צער ואבל מאשר ללכת לשמוח בבית המשתה. הסיבה לכך מובאת בהמשך הפסוק: "והחי ייתן אל לבו". כאשר אנו שמחים והכל הולך לנו טוב, אנו נמצאים במרוץ של החיים בתוך בועה דמיונית בלי להבין שיש לנו תפקיד. אבל כאשר אנו הולכים לבית האבל ומבינים שיש סוף לחיים האלו, אנו מתחילים לחשוב כיצד לחיות אותם נכון יותר.

לכן "החי ייתן אל לבו", כי כל מי שחי וחשב שהוא בלתי פגיע, פתאום מבין בבית האבל שסוף כל אדם למות. בבית האבל לא חושבים על העבודה מחר, לא חושבים על תאוות חולפות, לא חושבים על כסף, הצלחה, כבוד או שאר דברים חומריים מטופשים וזמניים. פתאום כל החיים שלנו נעצרים, המרוץ מפסיק, מקבלים פרופורציות נכונות על מה חשוב יותר ומה חשוב פחות בחיים וכעת יש לנו הזדמנות להסתכל במפה ולחשוב היטב האם אנחנו בכיוון הנכון? האם אנו נמצאים בדרך אל התכלית שלנו?

מה קורה אחרי הפטירה?

בזמן הפטירה הנשמה יוצאת מהגוף. אותו "אני" שאינו מוגבל בזמן או במקום, יוצא מההגבלה הזמנית של הגוף שכבל אותו בתוכו. כעת הנשמה לא רואה דרך העיניים המצומצמות של האדם, לכן היא יכולה לראות מסוף העולם ועד סופו. הנשמה לא מוגבלת בטווח התדרים של האוזניים הגשמיות, לכן כעת היא שומעת הכל. הנשמה היוצאת מהגוף יוצאת מכל ההגבלות שלה ומקבלת כוח עצום ואינסופי לראות ולהבין את המציאות האמתית. ברגע אחד היא יכולה להבין את כל העולם ולהכיל את כל המציאות.

כמו חלום שמתעוררים ממנו ואז ברגע אחד אנו יוצאים מהמצב של אותו החלום עם כל הדמיון ונכנסים למצב של מציאות, פתאום אנו נזכרים מי אנחנו, היכן אנחנו נמצאים, מה אנחנו עושים כאן וכו'. למרות שלפני דקה כשהיינו בתוך החלום לא זכרנו כלום, היינו במצב לא מודע וחיינו בתוך מקום דמיוני רחוק, כעת אנחנו כבר אוחזים במציאות. לא צריך ללמוד את זה במשך שנים, אלא ברגע אחד הכל מתבהר וחוזרים לעצמנו. בצורה דומה, כאשר הנשמה יוצאת מהגוף, אנו יוצאים מהמצב הדמיוני שבגוף ומתוך החלום של החיים, ונכנסים אל המציאות האמתית של עולם האמת.

כעת הנשמה צריכה לתת את הדין על כל מעשיה בעולם. הרי היא לא הגיעה לעולם סתם כדי להעביר את הזמן וליהנות. היא באה לעולם כדי לבצע שליחות מסוימת וכעת צריך לבדוק אם היא ביצעה את תפקידה כראוי. על כל המצוות שעשתה היא מקבלת שכר, ומכל העבירות שעשתה היא מתנקה על ידי עונשים. הקדוש ברוך הוא לא רוצה לנקום בנו חס ושלום. הוא אוהב אותנו ובוודאי לא רוצה שנסבול. אלא שלטובתנו, בגלל שכעת אנו מלוכלכים, יש צורך להתנקות.

כאשר אנו מענישים את ילדינו, אנו בוודאי לא עושים זאת מתוך רוע לב ונקמנות. אין לנו כל כוונה לגרום לסבל לילדינו, אלא שדווקא מתוך האהבה שלנו אליהם אנו רוצים לעזור להם ולחנך אותם ללכת בדרך טובה. על ידי העונש אנו מנסים ליישר את ילדינו. כך גם העונש שמביא השם יתברך, בוודאי הוא לא נותן לנו עונש סתם כדי להתעלל בנו, אלא כדי לנקות אותנו שנוכל לצמוח ולהתעלות למקום גבוה יותר אליו היינו צריכים להגיע.

מובן שהדרך הכי טובה לצמוח היא ללכת בדרך ישרה בעולם הזה, כמו ילד שמתנהג כראוי וכך אין צורך להענישו. אך אם לא הצלחנו ללכת בדרך ישרה ולא הגענו לאן שצריך, אז העונש עוזר לנו להגיע לאותו מקום גבוה אליו לא הצלחנו להגיע קודם לכן.

איך לעזור לנפטרים?

כדי למתק את הדין ולזכות לשכר גדול יותר ולעונש מועט יותר, הנפטרים זקוקים לכמה שיותר זכויות וכמה שפחות עבירות. המצוות והזכויות שהשיגו קידמו אותם לתכלית ולמטרה אליה היו צריכים להגיע, בעוד שהעבירות שעשו הרחיקו אותם. אמנם מה שהם עשו בחייהם כבר מאחוריהם וכעת את הנעשה אין להשיב. אך עם זאת, העולם הזה ממשיך להתקיים וישנו רושם שהנפטרים משאירים מאחוריהם. בעזרת אותו רושם אפשר להמשיך להתקדם לכיוון המטרה גם לאחר הפטירה.

אילו אותו אדם לא היה בא לעולם מלכתחילה, העולם היה נראה אחרת ממה שהיום. כלומר, יש השפעה על העולם שהנפטר השאיר גם לאחר שהלך לעולמו. הוא השאיר הרי ילדים, השפיע על בחירות של אנשים, עזר לאחרים וכו'. לכן גם לאחר פטירתו מהעולם, כל מה שהביא לעולם וממשיך להתקיים, מביא לו עדיין זכויות כאילו הוא בעצמו נמצא בעולם וממשיך לחיות.

לצורך משל, תארו לכם אדם בודד שקץ בחייו, מרוב ייאוש ועצבות הוא היה בדרכו להתדרדר ולעשות חטאים בלתי הפיכים שיורידו אותו לתחתית שאול. ואז כשחיכה בתור לסופר פגש במישהו שאמר לו כמה מלים מעודדות שגרמו לו לחשוב שוב ולהסתכל מזווית אחרת על חייו. שנים לאחר מכן אותו אדם התקדם, חזר בתשובה שלמה והעמיד צאצאים תלמידי חכמים יראי שמיים.

לאחר שאותו אדם פשוט שעודד אותו ייפטר מהעולם, הוא פתאום יגלה המון זכויות שנזקפו לזכותו מאנשים שהוא כלל לא מכיר והזכויות רק יעלו ויעלו בכל רגע. כשהוא יברר את פשר העניין, הוא יגלה שאותן מלים בודדות שאמר לאדם זר שמעולם לא הכיר ולאחר מכן לא ראה אותו שוב, עשו שינוי מהותי שהביאו לחזרה בתשובה, צאצאים יראי שמיים וריבוי תורה עצום שנמשך בכל רגע על ידי הצאצאים והתלמידים שמתרבים. הכל נזקף לזכותו משום שאם לא היה פוגש באותו אדם, או שלא היה אומר לו את המלים הנכונות, כל המציאות הייתה שונה וכל ריבוי התורה הזה היה נחסר מהעולם.

לכן אדם צריך לחשוב היטב על כל פעולה שהוא עושה, כל החלטה שהוא מקבל וכל עצה שהוא נותן. דברים שנראים לנו קטנים יכולים לשנות את כל ההיסטוריה בעתיד. חיוך קטן יכול לברוא עולמות שלמים בלי שנדע מכך. ולעומת זאת גם ההפך הוא הנכון, כך שאדם שהביא צאצאים לעולם ושלח אותם לבתי ספר שמלמדים כפירה וריחוק, או לימד אותם עבירות וחטאים, או נתן עצות לא טובות לאנשים, יגלה בסופו של דבר שהנזק שהביא לעולם היה עצום.

אילו לא היה בעולם הכל היה נראה אחרת, ולכן בוחנים בדיוק כמה הועיל וכמה הזיק לעולם, וכל זה ממשיך גם לאחר הפטירה שלו בהתאם לרושם שהשאיר על העולם. אם לומדים בספרי הקודש שכתב אז נשמתו מתעלה עוד ועוד גם זמן רב לאחר שנפטר. אבל אם אנשים נחלשים ברוחניות בעקבות דברים שהשאיר אז ההפך מתרחש.

כך יוצא שאם למשל אדם מתקרב לקדוש ברוך הוא בעקבות פטירה של אדם קרוב, כל מעשיו הטובים בעקבות זאת הולכים גם לזכות הנפטר מכיוון שהוא הביא את אותם מעשים טובים לעולם. הרי רק בזכות הקרבה שלו לנפטר ובעקבות פטירתו הוא הגיע לזה. וזה עיקר העניין של האזכרות שעורכים, הברכות והלימוד לעילוי נשמת הנפטרים. כי כאשר אנחנו לומדים, מברכים או מתחזקים בעבודת השם ומקיימים מצוות, אז הכל נזקף לעילוי נשמת הנפטר שבזכותו אנו עושים את זה.

עיקר ההשפעה שמשאירים זה הילדים של הנפטר, שהרי אילו לא היה בעולם, לא היה מביא אותם וכך לא היה להם קיום. יוצא שהקיום של ילדיו מגיע ממנו. כך שאם ילדיו מקיימים מצוות, נמצא שכאילו הוא בעצמו מקיים אותן. הרי רק בזכות הקיום שהוא נתן לילדיו כשהביא אותם לעולם, הם יכולים כעת לקיים מצוות. לכן הכל הולך לזכותו.

מצד שני, גם כל עבירה וקלקול שהגיעו בגללו לעולם חס ושלום מגיעים לחובתו (מלבד דברים שאינם בשליטתו, כמו אם חינך את בניו בדרך התורה והם עזבו את הדרך בניגוד לרצונו). לכן חשוב מאוד לבנים ולבנות של הנפטר לחטוף מצוות הבאות לידם ולהימנע מעבירות אליהן התרגלו. כל דבר קטן שיהיה אפשר לקבל לעילוי נשמת ההורה יעשה רעש גדול בשמיים ויגדיל את זכויות הנפטר.

אחד הדברים החשובים והידועים הוא עניין אמירת הקדיש. אחת המצוות הגדולות ביותר היא קידוש השם ברבים, וכאשר אומרים קדיש במניין, מגיעים לזכות הזו של קידוש שם שמיים ברבים. נוסח הקדיש לא מיועד לאבלים, שהרי לא מוזכר שם כלל עניין האבל. אלא שמעלת הקדיש היא גבוהה, כי אנחנו משבחים את הקדוש ברוך הוא ברבים ומקדשים את שמו, לכן כדי לזכות את המעלה העצומה הזו לנפטר, חשוב להשתדל באמירתו.

עם זאת, חשוב להבין שעם כל המעלה העצומה של הקדיש, חשוב יותר לקבוע זמן ללימוד תורה, שלימוד תורה מביא לידי מעשה והוא נושא פירות בנוסף לקרן. כפי שאומרת המשנה אותה אומרים בתפילה בכל בוקר: "ותלמוד תורה כנגד כולם". לימוד התורה יכול לעלות את הנשמה לגבהים עצומים.

לנשים יהיה חשוב מאוד לקבל על עצמן ענייני צניעות שונים, כל אחת לפי דרגתה. עניין הצניעות הוא אחד הדברים החשובים ביותר לנשים והשכר על זה גדול מאוד ובוודאי יעשה נחת רוח לנפטר. ככלל, כל עבירה שנימנע ממנה בזכות הנפטר וכל מצווה שנעשה בזכותו, כל אלו יקנו לו סנגורים רבים בשמיים ויעזרו לעלות את נשמתו למקום גבוה בעזרת השם.

לא רק הילדים של הנפטר יכולים לעזור לו, אלא כל מה שמגיע לעולם דרכו נזקף לזכותו. כך למשל אם הנפטר לימד מישהו תורה, וכעת אותו אדם מלמד בזכותו לאחרים, הזכויות שלו מגיעות גם לנפטר. אם הוא הסביר למישהו את חשיבות הנחת התפילין וכעת אותו אדם מניח תפילין בזכותו, בכל פעם כזו נחשב לנפטר כאילו הוא בעצמו מקיים מצוות הנחת תפילין. כך ההשפעה היא לדורות, כי אדם שחוזר בתשובה ומחנך את ילדיו בדרך התורה, גם הצאצאים של הצאצאים שלו בעוד מאות שנים יוכלו להביא נחת רוח לנפטר שעזר לאותו אדם לחזור בתשובה, שהרי הכל נעשה בזכותו.

כל אדם משפיע המון על סביבתו גם אם לפעמים הדבר לא נראה לעין. כל אחד מושפע מחבריו ומסביבתו וכך יוצא שלכל נפטר בוודאי יש זכויות רבות שיכולות להגיע אליו הרבה לאחר פטירתו, לפעמים רק מאיזו מילה טובה שאמר פעם או מעזרה קטנה שנתן למישהו, אפילו מבלי שייחס לזה חשיבות.

מכאן כל אדם ילמד כמה חשוב להתייחס יפה לזולת, לקרב יהודים לתורה ומצוות ולעשות חסד, כך שכל אלו יבואו לזכותנו אחרי מאה ועשרים. מכאן גם נבין שכל אדם יכול לעזור לנפטרים על ידי קיום מצוות ומעשים טובים לזכותם. כדאי לקיים מצוות שונות ובעיקר לימוד תורה, ולציין שזה לעילוי נשמת הנפטר. בצורה שכזו, יוצא שאנחנו מקיימים את אותן המצוות בזכות הנפטר וכך הזכויות נזקפות אליו.

כך יוצא שאמנם אותה נשמה יקרה נפטרה מהעולם כיוון שאין לה עוד צורך בו, אך עם זאת אותה נשמה ממשיכה לחיות ולהתקיים בעולם האמת. בנוסף, כל תכלית העולם היא לצמוח ולהתעלות על ידי קיום המצוות, לכן כאשר מי שחי בעולם ממשיך לזקוף זכויות לטובת הנפטר, זה כאילו שהנפטר ממשיך לחיות ולקיים מצוות גם בעולם הזה. לכן כשנתבונן לעומק על הדברים, נוכל לזכות לראות שיקירינו ממשיכים לחיות.

הנהגות בענייני אבלות

ישנן המון הלכות הנוגעות לענייני אבלות ובעיקר יש מנהגים המשתנים בהתאם לעדות השונות. לכן לא ניכנס כלל לכל העניינים האלו, אלא שננסה לתת דגשים והנהגות רצויות. ובעיקר ננסה לגעת במקומות בהם רבים הבלבולים והטעויות, כדי לכוון את האנשים שרוצים לעזור לעילוי נשמת יקיריהם.

לפני הפטירה: ראוי לכל אדם שמרגיש שעומד לא עלינו להיפטר בקרוב, שיעשה תשובה ויתוודה לפני השם יתברך. התשובה שעושים רגע לפני הפטירה יכולה למנוע המון צער וייסורים לנשמה לאחר מכן. ישנו נוסח וידוי בסידורים (בתפילת שחרית ומנחה לאחר תפילת עמידה), וישנם נוסחים ארוכים ומפורטים יותר (כמו וידוי לרבינו נסים במחזורים של יום הכיפורים בתפילת שחרית). והטוב ביותר הוא להוסיף תוספות, כל אחד על פי מה שיודע שחטא. שיבקש במלים שלו שהשם יתברך יסלח לו ויכפר לו, שיביע חרטה וכו’.

ויש לציין שאמנם הדבר נשמע מפחיד לאנשים, שתולים את הדברים זה בזה. שחושבים שאם האדם יעשה וידוי, אז כאילו הוא גזר על עצמו מוות. אלא שזה לא קשור כלל, שאדם צריך לעשות תשובה בכל עת, ואדרבה, אולי זכות התשובה שעושה תוכל להקים אותו מחוליו ויחזור להיות בריא. לכן כדאי לעודד לכך ולייעץ בנועם ובעדינות לאנשים שנמצאים במצבים הללו שיעשו וידוי ותשובה.

לאחר הפטירה: יש לזרז את תהליך הקבורה ככל שאפשר. לנשמה יש צער מכך שהגוף לא נקבר באדמה ולכן ראוי להזדרז ביותר. ובעיקר ראוי לקבור את הנפטר באותו יום של הפטירה ולא להשהות כדי לא לעבור על איסור הלנת המת. ואמנם אם רוצים להשהות מעט את הקבורה לכבוד המת עצמו, וכמו למשל לחכות לקרוביו שיגיעו, או שיגיעו המון אנשים להלוויה, אז זה אפשרי, אלא שמכל מקום ראוי להזדרז כמה שיותר.

ולפעמים מציעים בבתי החולים שיתרמו את איברי הנפטר לצורך תועלת כלשהי. אז צריך לדעת שאמנם הצלת חיים היא דבר עצום, אם הדבר היה מתרחש על טוהר התורה הקדושה ובפיקוח של גדולי הדור. אלא שלצערנו הדבר רחוק מאוד מלהתרחש בפועל.

שהרופאים עורכים ניסויים בגופות, מבזים את המת וגורמים לצער גדול. וגם אם באמת עוזרים לחולה כלשהו, מכל מקום עושים זאת בצורה לא מפוקחת, וכמו למשל שנותנים איברים לגויים או שלא מקפידים על כללים הלכתיים וכו’. ולפעמים אפילו מזרזים את המיתה, שכדי שהשתלת האיברים תצליח מוכרחים לעשות את זה סמוך למיתה ממש, ולכן מכינים את חדר הניתוחים ואת החולה ואז הכל כבר מוכן עוד לפני שהאדם נפטר והרופאים מחכים לפטירתו במקום לנסות לעזור לו לחיות. וכך יש עוד המון בעיות הלכתיות ונושאים בעייתיים בזה, וכך יוצא שהנזק הרבה יותר גדול מהתועלת. לכן אין להסכים לזה כלל ובכל עניין וספק יש להתייעץ עם גדולי הדור.

דברי הספד: יש עניין גדול להספיד את הנפטרים, לשבח אותם על מעלותיהם ולומר דברי מוסר. ובכך מועילים בשני אופנים חשובים, שמכניסים יראת שמיים בשומעים ומעוררים אותם לתשובה, וגם עוזרים בכך להטות את הדין בשמיים לזכות הנפטרים. אלא שכדי שהדברים יועילו, מוכרחים להיצמד לשני כללים עיקריים. ואם סוטים מאותם כללים, אז חס ושלום הדברים עלולים להזיק לנשמת הנפטר ולצערה מאוד.

הכלל הראשון הוא שהכול יהיה בדרך התורה הקדושה, שהדברים יועילו לעורר לתשובה וללמד זכות על הנפטר. לומר מעלות רוחניות, הנהגות טובות, מידות טובות שהיו בו וכו’.

ולצערנו יש כאלו שאומרים על הנפטר דברי הבל, כמו שהיה מצליח, עשיר, גאון מחשבים, מספר אחד בקפיצה למרחק וכו’. ולפעמים אפילו חושבים שמשבחים בזמן שאומרים דברי גנאי והזכרת עוונות, שאומרים שהיה פעיל בארגון לשוויון בין העמים והדתות, או שהיה אהוב על כל הנשים וכו’. ולפעמים גם מגיעים לדברי כפירה, שכועסים איך נלקח מאיתם ואיך נפטר כאילו בצורה מקרית, מאשימים כביכול כלפי מעלה וכופרים בהשגחה וכו’.

וצריך לדעת שכל זה גורם צער איום לנפטר. שגם אם היה רחוק מתורה ומצוות, מכל מקום כעת בעולם העליון הוא יודע את האמת וכל זה מזיק לו מאוד. לכן מוכרחים להידבק רק לדברים הטובים שהיו בו מצד הקדושה.

והכלל השני הוא לומר דברים אמתיים בלבד. והרי לכל אדם יש מעלות כלשהן שאפשר לשבח אותו בהן. אפשר למשל לקחת איזו מידה טובה שנהג בה ולהרחיב עליה. אך בשום אופן אסור לומר שבחים מופרזים שלא היו בו. שאז לא רק שלא מועילים, אלא שמצערים אותו בשמיים על כך. שאיך אומרים עליו שהיה כל כך צדיק ובאמת לא היה צדיק באותו עניין כלל.

הלווית הנפטר: מצווה ללוות את הנפטר לקבורה, ולפחות ארבע אמות. אך ראוי לנהוג אם הדבר אפשרי, שהצאצאים לא ילוו את מיטתו של אביהם שנפטר (אבל כן יוצאים אחר מיטת אמם). כיוון שישנם מזיקים רוחניים שנבראו ממנו, ואותם מזיקים יכולים לגרום צער גדול לנפטר. לכן מכריזים שהצאצאים לא ייצאו אחר המיטה, וכך גם לאותם מזיקים רוחניים אין רשות לצאת אחר המיטה, שהם גם כן הצאצאים שלו שבאו ממנו.

בשעת ההלוויה יש לנהוג בצניעות מוחלטת בין גברים לנשים. שהרי זהו זמן בו מנסים להרבות בזכויות לנפטר ולא חס ושלום לגרום את ההפך. לכן צריכים להיות ריחוק והפרדה מוחלטת בין גברים ונשים. ונשים רבות חושבות שהן עושות מצווה גדולה בכך שבאו להלוויית הנפטר, אך מתערבבות בין הגברים וכך בפועל מביאות חס ושלום את ההפך ממצווה. וראוי שנשים לא ייכנסו עד למקום הקברים, אלא יישארו מרוחקות, שמובא בזהר הקדוש שגורמות בזה רעה לעולם.

כדאי להימנע מהנחת זרי פרחים על הקבר, שזהו לא מנהג ישראל.

ישיבת שבעה: הנהגות השבעה וניחום האבלים מיועדים בעיקר להשיב אל הלב ולהתעורר לתשובה. וזה מועיל הן לנמצאים שמתקרבים אל השם, והן לנפטר שמרבים בזכויות בשבילו. וזה הקו העיקרי שצריך להנחות את האבלים ואת כל המשתתפים והבאים לנחם.

ולצערנו, ישנם מנהגים מוטעים רבים שהשתרשו חזק ואנשים מוכנים לעבור על הלכות חשובות ואיסורי תורה כדי לקיים אותם, והם בטוחים שהם גורמים בזה נחת רוח לנפטר. אלא שבפועל הם עושים חס ושלום את ההפך.

וכך יוצא שפעמים רבות בית האבל מלא בערבוביה, גברים ונשים, ועוד לוחצים ידיים זה לזו חס ושלום. עורכים סעודות גדולות ואנשים רבים לא מברכים על האוכל כלל, מדברים דברי הבל ושטות וכו’. וכך הופכים את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר ומתרחקים במקום להתקרב.

לכן מחובתנו להקפיד על צניעות וריחוק בין גברים ונשים. שתהיה הפרדה מוחלטת בין מקום הישיבה של הגברים לזה של הנשים. ואם אין הפרדה במקום, והנשים אינן לבושות בצניעות, עדיף שלא להגיע לשם. ואם אחד מהאבלים עצמם רוצה להקפיד, אבל לא מצליח להשפיע על שאר האבלים שאינם שומעים לו, אז עדיף שיישב בביתו בנפרד, שאין חיוב לשבת כולם יחד והרבה יותר חשוב לשמור על העיניים.

יש לעשות הכל כדי להביא לכך שיהיו ברכות ודברי תורה בבית האבל. לכן יש להשתדל להביא רבנים שיאמרו דברי מוסר, אברכים שילמדו תורה וכו’. ולפעמים באים אנשים לנחם ונגררים לסיפורים וחוויות, ומשם לדברי הבל, ריכולים וכדומה. אנשים מתעסקים בטלפונים החכמים, מדברים על משחקי כדורגל וכו’. כך הם מסיחים דעתם מהאבלות, וגם נגררים לאיסורים של ממש. על כן יש לשים לב היטב ולמנוע את זה ככל שאפשר.

ויש לציין שאמנם האבלים אסורים בדברי תורה, אלא שכל זה דווקא בדברים המשמחים. אבל גם האבלים עצמם חייבים בתלמוד תורה, ורק שצריכים להתעסק בענייני צער. וכמו למשל ללמוד היטב הלכות אבלות, דברי מוסר וכו’.

צריך להזכיר לאנשים רחוקים שיברכו על המאכלים. והרבה אנשים מזמינים את כולם ומכריזים "סעודת מצווה" וכדומה. אלא שמובן הדבר שאין באכילה עצמה שום מצווה, וכל העניין של האכילה הוא כדי לתקן את הניצוצות הקדושים שנמצאים בתוך המאכלים. לכן אם מברכים על המאכלים, זכות האכילה בוודאי מועילה לנשמת הנפטר ובוודאי גם לנשמת אותו אדם שברך. אבל אם אנשים אוכלים בלא ברכה, אז עדיף שלא יאכלו כלל.

וכן יש מצווה להזמין אנשים שאין להם שיבואו לאכול וכדומה, ולא סתם לעשות "חפלות" גדולות שאז אנשים אוכלים בלי לברך, מדברים דברי שטות ורק עושים קלקולים. תמיד צריך לחשוב כיצד מתעלים ומוצאים את המצוות שבדבר.

גם כדאי להרבות במיני בשמים ולברך ברכות ריח שונות על המינים השונים, שזה מביא תועלת לנפטר. וכן כדאי לעודד אחרים שיברכו ובכך לזכות אותם ולהרבות בזכויות לנפטר.

לאחר השבעה: יש עניין גדול בהקמת מצבה על הקבר, אלא שיש לעשות זאת אך ורק לאחר שקמים מהשבעה. שלפי דברי האר"י הקדוש יש בזה נזק גדול אם מקימים מצבה בזמן השבעה. ולאחר שקמים, יש עניין להזדרז כמה שיותר בזה. ובכל אופן ראוי לעשות מצבה צנועה ופשוטה, ולא כאותם שמתרברבים ומשקיעים כספים רבים על כך, עם מצבות גדולות וכדומה. ועל אחת כמה וכמה שאין לכתוב שבחים מופרזים על הנפטר וכדומה, וכפי שנאמר לגבי ההספד.

ואם רוצים באמת לעשות נחת רוח לנפטר, עדיף לקחת את הכסף הזה ולהשקיע אותו בלימוד תורה, בצדקה, בנתינה לכוללים וישיבות, רכישת ספרי לימוד למוסדות תורה וכדומה. שלצערנו יש כאלו שמשקיעים סכומים עצומים באנדרטות זיכרון, מצבות ענק וכדומה ללא שום תועלת לנפטר. הנפטר לא צריך ש"יזכרו" אותו, אלא ש"יזכו" אותו.

וכך יש הרבה אנשים מבולבלים שרוצים לעשות נחת רוח לנפטרים, ובאמת משתדלים להשקיע המון, אך פעמים רבות משקיעים במקומות לא נכונים. ואז עורכים אירועים המוניים, מבזבזים כספים רבים על אוכל וכו’. ויש כאלו שכן מבינים את ערך התורה, אז משקיעים בתרומות גדולות לבתי כנסת, מנורות גדולות, לוח גדול עם שם הנפטר, ספר תורה במקום שכבר יש ספרים רבים וכו’.

ואמנם כל אלו בוודאי חשובים וטובים, אלא שהעיקר חסר מן הספר. כי העיקר זה לימוד תורה וקיום מצוות. בין אם לבני המשפחה עצמם, ובין אם בתור תרומה לאברכים או למוסדות של תורה וכדומה. לא מוכרחים ששם הנפטר יתנוסס בכל מקום, אלא אפשר לתת לאברכים פשוטים שילמדו לעילוי נשמתו וזה יועיל מאוד.

נוהגים לערוך אזכרה לעילוי נשמת הנפטר. הן ביום השלושים, הן באחת עשרה חודש והן בכל שנה ושנה ביום הפטירה. אלא שגם כאן, צריך לבחון היטב כיצד להביא את התועלת הגדולה ביותר. שאנשים חושבים שהעיקר זה לאכול, ויש כאלו שהפכו את זה ל"הילולות" כך שזה נראה כמעט כמו מסיבה המונית.

אבל הדבר ברור שהעיקר זה דברי התורה, ברכות, התעוררות לתשובה, קיום המצוות וכו’. לכן צריך לראות כיצד אפשר להביא לאזכרה כמה שיותר דברי תורה ומוסר, אברכים ובני תורה, מתן צדקות וכו’. אפשר לתת לאברכים סכום כלשהו כדי שילמדו לעילוי נשמת הנפטר, וכך זוכים גם לצדקה וגם ללימוד תורה. והכי חשוב שבני המשפחה עצמם יתחזקו, יקבלו עליהם קבלות טובות, יעשו תשובה, ילמדו לעילוי נשמת הנפטר וכו’.

שהקדוש ברוך הוא יזכה את כל נשמות נפטרי ישראל לצמוח ולהתעלות, ויביא לנו את הגאולה השלמה שתסלק את המוות מן העולם ולא נדע עוד צער לעולם. נזכה לחיות חיים של שמחה וברכה מתוך שפע רוחני וגשמי.

לתועלת הגולשים, צירפנו לכאן שיעור קצר של פרק משניות מיוחד לעניין של עילוי נשמות, שמרכיב את האותיות נ-ש-מ-ה. זהו פרק שביעי במסכת מקוואות הנקרא ״יש מעלין״ ומסוגל מאוד לעזרה לנפטרים. יש עניין ללמוד את הפרק הזה, ועל אחת כמה וכמה כאשר לומדים אותו מתוך הבנה.

שהקדוש ברוך הוא יזכה את כל נשמות נפטרי ישראל לצמוח ולהתעלות, ויביא לנו את הגאולה השלמה שתסלק את המוות מן העולם ולא נדע עוד צער לעולם. נזכה לחיות חיים של שמחה וברכה מתוך שפע רוחני וגשמי.