לשם מה זקוק יצחק אבינו למטעמים? (פרשת תולדות)
יצחק אבינו מצווה את עשו לצאת לצוד ולהכין לו מטעמים כדי שיברך אותו. אבל הדבר קשה, שהרי איך יתכן שיצחק אבינו הקדוש שהיה זך וטהור היה זקוק למטעמים? לכאורה כל מה שצריך לעניין אותו זה תורה, אמונה ורוחניות, אז מה הקשר כעת לציד ולמאכלים טעימים שאותם הוא רוצה שעשו יביא לו? האם יתכן לומר שיצחק אבינו התאווה למאכלים טעימים והתנה את הברכה שלו בתאוות גשמיות? הרי ברור לנו שיצחק היה הרבה מעבר לחומריות, אז מדוע ביקש מעשו להכין מטעמים?
כדי לברך אדם, לא צריך להתאמץ הרבה ומספיק להוציא כמה מלים מהפה. אבל כדי שהברכה באמת תוכל לחול ולהתגשם, יש צורך בהשתדלות כלשהי ועשייה של המתברך. למרות שכל ברכה היא בוודאי מועילה, בכל זאת בברכה שמגיעה במתנה ללא כל מאמץ יש הרבה קטרוג. שהרי מדוע שיהיה מגיע לאדם אחד שפע גדול יותר משהיה ראוי לו בתחילה רק בגלל שמישהו החליט לברך אותו?
כדי למנוע את הקטרוג, אותו אדם צריך להחזיק במשהו שיהפוך אותו לראוי לאותה הברכה. מובן שאי אפשר להשתנות ברגע ולהפוך לצדיקים גמורים, אבל מספיק שהמתברך לוקח על עצמו משהו קטן כדי להראות שהרצון שלו טוב והוא מתקדם לדרך טובה.
לכן ראוי למשל לקחת על עצמנו קבלה קטנה בימים הנוראים כדי לסתום את פיות המקטרגים, לכן גם חשוב לתת צדקה לפני התפילה כדי שתתקבל ברצון בזכות מצוות הצדקה, ולכן חשוב לקיים מצווה כלשהי או לקבל על עצמנו קבלה כלשהי לפני כל בקשה של סיוע מהשמיים. כך אנו מראים השתדלות ונותנים פתח לברכה, שיהיה לה על מה לחול.
כאשר בני ישראל יצאו ממצרים היה קטרוג עצום על בני ישראל. המלאכים אמרו שאלו ואלו עובדי עבודה זרה, שהרי בני ישראל היו שקועים בתוך ארבעים ותשעה שערי טומאה שהיו במצרים. על זה דורשים "ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי", בזכות דם הפסח ודם המילה נגאלו בני ישראל. לפני שיצאו ממצרים, בני ישראל מלו עצמם והקריבו את קרבן הפסח, ובזה סתמו את פיות המקטרגים, שהרי כעת לאחר שהם קיימו שתי מצוות הם שונים לגמרי מעובדי העבודה הזרה שהיו במצרים ובכך הם ראויים להיגאל.
אפשר לראות את העניין מופיע בהרבה מסיפורי התנ"ך, כמו למשל כד הקמח וצפחת השמן שבירך אליהו הנביא שלא יחסרו לאחר שהמתברכת נתנה לו מהאוכל המועט שהיה לה מתוך מסירות נפש. כך בכל מקום שדבר כלשהו צריך להתברך, לפני כן צריכה להימצא מצווה כלשהי, ולו הקטנה ביותר, שבזכותה יהיה אפשר לקבל את הברכה.
זהו העניין של המצוות. המילה מצווה היא מלשון של צוותא. אדם שמקיים מצווה הופך לצוות עם מי שציווה אותו ובכך מתקרב אליו. כמו שאב יצווה את בנו להביא לו כוס מים, לאחר שבנו יבצע את הציווי ויביא לו, זה יקרב בין שניהם. כעת האב אוהב עוד יותר את בנו ששמע בקולו וגם הבן אוהב עוד יותר את אביו לאחר שהשקיע בו בקיום הציווי. גם אם האב כלל לא צמא, זה כלל לא משנה. לא המים הם שגורמים להם להתקרב זה לזה, אלא קיום הציווי הוא זה שמקרב.
רוב המצוות הן גשמיות מאוד. ברגע שאנו מקדשים את הגשמיות, אנו זוכים להפוך חומריות לרוחניות. אנו לוקחים דבר חומרי כמו יין ומקדשים עליו בשבת. לוקחים כבש ומקריבים אותו קרבן להשם. לוקחים עור של בהמה והופכים אותו לתפילין. כך אנו לוקחים את החומר בעולם ומקדשים אותו להפוך לרוחני. זוהי הברכה האמתית.
לכן כאשר אנו זקוקים לברכה רוחנית, אנו מוכרחים לעשות את ההשתדלות הגשמית תחילה, ורק לאחר מכן אנו מושכים את השפע הרוחני מלמעלה שיגיע אלינו. על זה נאמר "פתחו לי כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם". קודם אנחנו צריכים לפתוח פתח קטן, מצווה קטנה, קידוש קטן של החומר, מעשה טוב, קבלה טובה… לאחר מכן נוכל לקבל שפע כפתחו של אולם, פי מליארדים גדול יותר מההשקעה הקטנה שלנו. אבל אנחנו אלו שצריכים לפתוח תחילה, כי ללא הפתח הקטן כחודו של מחט, לא תגיע הברכה כי לא יהיה לה על מה לחול.
מכאן הדברים ברורים יותר. יצחק אבינו בוודאי לא זקוק למטעמים. יצחק אבינו טעם את טעם גן עדן וכל כולו עסוק ברוחניות. אבל העולם הזה נברא כדי לקדש את החומר, שהרי שפע רוחני יש בעולם הבא בלי סוף ולא צריך את העולם הזה לשם כך. העולם הזה נועד בשביל החומריות שבו, שנוכל לזכך אותה ולהפוך אותה לרוחנית.
לכן לעילוי נשמות למשל אנו עורכים סעודה, שהרי לכאורה מה תעזור הסעודה לנפטר? אלא שכאשר אנו מברכים על האוכל ושומעים דברי תורה בסעודה, אנו מעלים מתוך האוכל הגשמי ניצוצות קדושה רוחניים ובכך עושים מהפכות בשמיים. יצחק אבינו מצווה את עשו לטרוח ולהכין לו מטעמים כדי שבעבור זה הוא יוכל לברך אותו. אם עשו יקיים את ציווי אביו, יהיה לברכה על מה לחול וכך יהיה לה תוקף. כעת כל ניצוצות הקדושה שיועלו מתוך קדושת האכילה של יצחק אבינו יחזקו ביותר את הברכה למי שהביא לו את האוכל.
נוכל ללמוד מכך לחיינו, כמה חשוב לטרוח ולעמול כדי לזכות להתברך ולהוריד שפע מהשמיים. לפני שמביאים לאדם עושר, מביאים לו ניסיון של כעס. לפני שהאדם מוצא את זיווגו, הוא נבחן על מעשיו. כך בכל דבר טוב שאנו מקבלים, קודם כל צריך לסתום את פיות המקטרגים על ידי השתדלות. כאשר אנו מתפללים על דבר כלשהו, או שאחרים מתפללים עלינו, הדבר יכול להועיל ביותר, אבל אנו צריכים לתת בסיס שעליו הברכה תוכל לחול.
אם נתחנן לפני השם בבכייה על דבר מסוים ונקרע את השמיים בתפילתנו, אבל לאחר מכן נחזור למעשינו הלא טובים, הדבר יעורר קטרוג שעלול לעכב את הברכה. אם נקיים מצווה, נקבל על עצמנו קבלה, נעשה מעשה טוב, נתחזק באמונה וביראת שמיים או נעשה כל דבר אחר שיקרב אותנו לקדוש ברוך הוא, נחזק את הברכה שתוכל להתקיים ולהתגשם בעולם הזה.
כאשר רוצים להוריד לאדם שפע מהשמיים, בודקים אותו תחילה. אם מוצאים שהוא לא ראוי לאותו השפע, אז הוא לא שונה מבני ישראל שיצאו ממצרים שעליהם אמרו המלאכים שאלו ואלו עובדי עבודה זרה. אז מדוע באמת שיגיע שפע לאלו, בעוד שלאחרים לא מגיע? אבל אם אותו אדם משתדל בדבר קטן לפחות ומראה התקדמות, כבר לא יכולים לקטרג עליו כעת, שהרי הוא משתדל ומתקדם, ואי אפשר לבוא אליו בטענות. הוא אמנם רחוק מלהיות צדיק, אבל הוא מוסר נפש עבור השם יתברך, ועל כן הוא הופך להיות ראוי לברכה.
בזכות המעשים הקטנים אנו יכולים להשיג לחיינו שפע גדול. השם יתברך יזכה אותנו לקדש את החומר, לעשות את ההשתדלות הקטנה שלנו ולמשוך ברכה לחיינו.
יישר כח על דברי התורה המחזקים. הייתי זקוקה לדברי חיזוק אלו מאוד. שהקב"ה יתן לכם ברכה
והצלחה בכל וכל הטוב שבעולם.
תודה רבה.
השם יברך אתכם.