ויתור, הבלגה ואיפוק – פרשת ויצא
האבות הקדושים הם סמל והשראה לכל הדורות. הם הגיבורים שלנו שמהם אנו שואבים את הכוחות ומשם אנו לומדים את הנהגות החיים הרצויות.
ולכאורה היינו מצפים שהגיבורים שלנו יילחמו בעוז את מלחמתה של תורה. היינו מצפים לראות מלחמות ממש, נקמות, חיסול חשבונות וסגירת מעגל. אלא שהתגובות של האבות הקדושים הרבה יותר מתונות ומאופקות.
כאשר לבן משיג את יעקב לאחר שברח מביתו, הוא “מוכיח” את יעקב על הצער שגרם לו. תארו לכם כמה הצגות ושקרים אפשר לספוג. שאותו אחד שמצר לנו ומרמה אותנו כבר עשרים שנה, למרות הברכה המרובה שהבאנו אל ביתו, פתאום מאשים אותנו בכל הצרות שלו.
ואמנם יעקב עונה לו על כל הטענות השקריות שלו, על כל הצער שעבר במשך עשרים שנה בביתו. אבל אז לבן מגיב בצורה אפילו יותר מרגיזה. הבנות בנותיי, הבנים בניי, הצאן צאני, הכל שלי. זו כבר ממש תשובה מתריסה. ממש עושה חשק לחסל חשבונות.
ואז לבן כאילו עושה לו טובה ומוכן לעשות אתו ברית. כאילו שיעקב באמת צריך את הברית הזו. אלא שבצורה מפתיעה יעקב מסכים לברית, בלי תנאים ובלי תוכחות, הכל על פי הכללים שלבן רוצה להכתיב, שכאילו הוא המוביל והשולט. הוא מניח ללבן לומר מה שהוא רוצה לומר ואפילו לא רומז לו שהוא לא בסדר.
היינו מצפים שיעקב יוכיח את לבן. יעמיד אותו על מקומו. יילחם בו בעצמה אם צריך. הרי איך אפשר לעשות ברית עם רמאים? איך אפשר להיכנע לשקר? איך אפשר לתת לרשע לנצח? קודם כל צריך להעמיד אותו על טעותו, ולא לתת לרשע לחשוב שהוא צודק. ובמיוחד שיעקב יודע שהשם אתו, ושהוא אפילו נגלה ללבן בחלום כדי להזהירו שלא יזיק כלל ליעקב.
אבל יעקב לא מנסה להוכיח, לא מנסה להראות שהוא חזק או גדול ממנו, פשוט משתף פעולה, מנמיך פרופיל וממשיך הלאה.
וההנהגה הזו אינה חדשה. שבפרשה הקודמת ראינו שגירשו את יצחק מגרר, ולאחר מכן הלכו לעשות אתו ברית. ולמרות שהצרו לו, גירשו אותו מאיתם ורבו אתו על הבארות שחפר, מכל מקום אמרו לו שעשו עמו רק טוב.
יצחק ראה את השקרנים שעומדים מולו, את הטענות הטיפשיות שלהם, שבמקום להתנצל הם מציגים את עצמם כאנשים טובים שמעולם לא עשו לו רע, אבל מכל מקום הוא לא אמר להם כלום. הוא פשוט שיתף איתם פעולה. עשה להם משתה וכרת איתם ברית.
וכן אברהם נהג כך לאחר שהוכיח את אבימלך על בארות המים שגזלו עבדיו. שבמקום להיות תקיף, אברהם כרת אתו ברית. ולא זו בלבד, אלא שגם נתן לו צאן ובקר במתנה. העבדים של אבימלך הם אלו שגזלו, ובמקום שאבימלך יפצה אותו, אברהם הוא זה שמפייס את אבימלך ונותן לו מתנות.
וכך גם מובא בפרשה הבאה, שיעקב נפגש עם עשו, הוא נותן לו מתנות רבות ועושה לו כבוד גדול. וכך מובא במקומות רבים עם צדיקים רבים, שהיינו רוצים שיהיו גיבורים, שיעשו מלחמות, שיוכיחו את הצדק, אבל במקום זה אנו מוצאים וויתור, הפסד וכניעה. מה שנהוג לכנות היום כ”פרייר”.
ויוצא ששלשת האבות עשו כך, שלא רק שהנמיכו עצמם וניסו להתחמק ממלחמות, אלא שספגו שקרים רבים ועוד נתנו לרשעים טובות הנאה. ממש עשו הכל כדי להימנע מעימותים שלא לצורך, וגם שהם ידעו בוודאות שהם הצודקים ושהרשעים שעומדים מולם הם נוכלים ורמאים.
לכאורה היינו מצפים שיאמרו איזה שם קדוש ויהרגו את הרשע שעומד מולם. שיתעמתו ויוציאו את האמת לאור. שיביאו את הצדק ויעשו נקמה בכל מי שהצר להם. שיילחמו מלחמתה של תורה ויגנו על כבודה. אבל האבות הקדושים היו הרבה יותר מאופקים.
ויוצא אם כן שזוהי ההנהגה שניסו ללמד אותנו. שהטבע האנושי גורר אותנו למלחמות של צדק, לנקום נקמות, להראות לכולם מי אנחנו, אלא שהכול נובע מתוך גאווה. ואין זו דרכה של תורה כלל. אנשים רוצים להרגיש גאווה, להיות בנבחרת המנצחת, להיות מונהגים על ידי גיבורים, אבל דרך התורה היא הנמכה, ענווה ושפלות.
וכך היה בכל הדורות. שהיהודים תמיד היו בזויים ושפלים, אומות העולם ניצלו אותנו ודרכו עלינו, ותמיד חיכינו לרגע הזה שבו הכל יתהפך ואז נחזיר להם ונעשה בהם נקמה. שנכה אותם כהוגן. אבל הרגע הזה לא הגיע.
וגם באירועים הבודדים שכן גברה ידינו, וכמו למשל בפורים שמרדכי ואסתר עלו לגדולה, מכל מקום הנקמה בוודאי רחוקה מלהיות שלמה, שהרי אחשוורוש עצמו היה רשע גדול ששנא את היהודים אפילו יותר מהמן, ומכל מקום הוא נשאר להיות המלך גם לאחר מכן.
וכך אפשר לראות את כל הפעמים שקמו עלינו אויבים ופורענויות, ואמנם הקדוש ברוך הוא הציל אותנו מידם, אבל קשה לומר שהצלחנו לנקום בהם. עם ישראל מצליח לשרוד ברוך השם, אבל תמיד עם רגשי נחיתות, מנוצל ובזוי.
מי גבר?!
אנשים תמיד מרגישים הכרח לומר את המילה האחרונה. אם מישהו קילל אותו, אז הוא מוכרח להחזיר לו איזו קללה חזקה יותר. אם מישהו דחף אותו, אז הוא צריך לדחוף אותו בחזרה חזק יותר. אם הוא התווכח עם מישהו, אז הוא מוכרח להוכיח שהוא צודק. אם הוא נקלע למריבה, אז הוא חייב להשאיר איזה איום ברקע כדי להראות שהוא השולט והחזק.
קשה לאנשים להראות חולשה, להנמיך את עצמם, לוותר ולעשות עצמם קטנים. הם מוכרחים להוציא את כל הגאווה שלהם, להראות לכולם שהם מספר אחד, שהם המנצחים, הם המוכשרים, הם המצליחים, הם החזקים ביותר.
אבל התורה מלמדת אותנו שאסור לנקום, ואפילו לא לנטור בלב. התורה מביאה אותנו לדרך של ענווה. להנמיך את עצמנו ולא לחשוב שאנו מעל האחרים. ויוצא שהאדם רוצה להילחם בכל העולם, כדי להוכיח את החוזק שלו, אבל הוא לא מצליח להילחם בעצמו. להילחם ברצון לנקמה, ברצון להיות חזק ושולט.
צריך לזכור שתפיסת הנאצים בגרמניה הייתה שהחזק שורד. כולם היו בעלי גאווה עם ראש מורם. אבל היהודים בכל הדורות ייצגו את ההפך הגמור. שהם תמיד היו עם הראש למטה, מנמיכים עצמם ונותנים לכולם לדרוך עליהם ולהיות בזויים ושפלים.
זו לא הנהגה שהגיעה סתם כך במקרה, אלא שזו דרך חיים ממש, ומתוך בחירה. עד כדי כך שאנו אפילו מתפללים על זה. שלאחר כל תפילה באלוקיי נצור אנו מבקשים נפשי כעפר לכל תהיה. ואולי אנו לא שמים לב לזה, אבל אנו ממש מתפללים על כך שידרכו עלינו.
וזה מה שאמרו חז”ל, איזהו גיבור הכובש את יצרו. שאנשים חושבים שאדם חזק שנלחם וכובש את העולם הוא גיבור. אבל זה רחוק מהאמת. כי הוא אולי נלחם בכל העולם, אבל עוד לא הצליח להילחם ביצרים שבתוכו. וכי הצליח להילחם ביצר הגאווה שלו? וכי הצליח לבטל את התאוות והנגיעות האישיות שלו? וכי הצליח לבטל את הרצון שלו להיות הכי חזק ומוצלח?
אנשים רואים אדם בזוי כאדם חלש. אבל הדבר אינו נכון כלל. כל הנביאים למשל היו בזויים. הם היו הולכים להתבודד במדבריות ולהתרחק מאנשים, ובכל פעם שיצרו קשר עם אנשים היו לועגים להם. הם היו מוזרים, עם הנהגות משונות, היו נראים תימהוניים. כשהיו מקבלים נבואה היו מפרכסים ונופלים על הארץ.
אנחנו מצדנו מדמיינים אותם כאנשים בעלי כוח והשפעה, גיבורים ובעלי שליטה שעושים ככל העולה על רוחם, אבל האמת רחוקה מהתיאורים שלנו. הם היו צמים ומתבודדים, קורעים בגדיהם, משפילים את עצמם עד שכולם היו צוחקים עליהם. אבל דווקא אותה הנהגה היא שהביאה אותם גבוה.
האדם רוצה תמיד לצייר לעצמו גיבור מושלם, חזק ואיתן, אבל הגיבורים האמתיים אינם ניכרים לעין כלל. גיבור הוא לא מי שמציג את עצמו כחזק, אלא מי שבנה לו חוזק נפשי מבפנים. שיכולים לצחוק עליו ולבזות אותו, והוא מרגיש עם זה בסדר.
אין לו התפרצות של יצרים שכופים עליו להגיב בחומרה, אלא הוא מרגיש טוב גם לאחר שספג ביזיונות. אין לו צורך להגיב, לא בגלל שהוא לא יכול להגיב או שהוא סופג את העלבון בפנים, אלא שהוא כלל לא מרגיש צורך להגיב, כי הוא כלל לא נעלב.
סוד הגלות
ואותו עניין של שפלות הוא עניין הגלות שאנו נמצאים בה. שאומות העולם על הגובה ואנחנו בזויים בין הגויים, ואמנם בוודאי שזה נראה כדבר רע, אבל זהו קרש קפיצה עבורנו. כי כך אנו יכולים ללמוד על ויתור וענווה.
ואפשר לראות את זה בצורה חזקה בסיפור שמביאה הגמרא שהביא לחרבן בית המקדש ולאותה הגלות. שבזמן המצור על ירושלים, מובא שהיו עשירים שיכולים לפרנס את כל אנשי ירושלים למשך עשרות שנים. ואם כן, כל מה שהיה צריך לעשות הוא להמתין בסבלנות עד שהרשעים היו מתייאשים וחוזרים למקומם.
וחכמי ישראל רצו לעשות שלום. אולי אפילו לשחד אותם, לתת להם קצת מתנות, להראות כניעה, ובלבד שיעזבו אותנו בשקט לנפשנו. אבל היו שם בריונים. כאלו שלא הסכימו לוותר. וכי נקריב את הגאווה היהודית שלנו? וכי נוותר לאותם גויים? וכי ניתן להם לחשוב שהם ניצחו? וכי נראה לכולם שאנו חלשים?
אותם בריונים התעקשו להילחם. הם רצו לעשות לעצמם שם של גיבורים. אז הם לא נתנו לאף אחד לצאת, שלא יעשו שלום עם הרשעים, וגם שרפו את כל מקורות אספקת האוכל, כך שאנשי ירושלים לא ירגישו בטוחים ואז יהיו מוכרחים להילחם. עשו הרבה רעש ורק גרמו ליותר נזק.
כשאדם חושב בצורה של מלחמה, שהוא לא מוכן לוותר על הגאווה שלו, אז ממילא הוא מגיע למקומות הרסניים. וכך כל אנשי ירושלים נותרו ללא מזון, ומתוארות זוועות ממש, עד שהגיע חרבן בית המקדש והחלה הגלות. הכל מתוך הטיפשות הגדולה של אותם בריונים.
אנשים לא מוכנים לוותר. לא מוכנים לספוג עלבונות. לא מוכנים להיראות כמפסידים וחלשים. אלא שאז הם מפסידים הרבה יותר. שמתוך אותה גאווה של אותם בריונים קיצוניים, איבדנו כוח עצום והפכנו לשפלים באמת.
ורבן יוחנן בן זכאי היה הנשיא באותה תקופה וחי בירושלים ורצה לעשות שלום עם האויבים. הוא הלך אליהם בחשאיות כדי להסתתר מהבריונים, והנמיך את כבודו מול האויבים. ואותה פעולה שאולי נראית ככניעה, היא זו שהצילה את התורה שעברה מדור לדור. שלבסוף הוא נענה וקיבל לפחות את יבנה וחכמיה.
ומכאן אפשר ללמוד דבר עצום. שאותה בריונות, שכאילו נלחמים על כבוד התורה ועל גאוות ישראל, הביאה לחרבן. ומצד שני הכניעה והשפלות של רבן יוחנן בן זכאי, הביאו לשמירת התורה לדורות.
ואמנם בוודאי שלפעמים מוכרחים לצאת להילחם ולהגן על כבוד התורה, וכמו בחנוכה שיחול בקרוב, שאז היה הכרח לצאת להילחם ברשעים. אבל כל זה רק כאשר אין אפשרות אחרת, שאי אפשר לעשות שלום, שרוצים שנאבד את דתנו, שיש גזירות על התורה וכו’.
וכמו שמובא בפרשה הבאה, שכאשר יעקב אבינו נפגש עם עשו, הוא רצה לעשות שלום והביא לו מתנות רבות לשם כך. ואמנם הוא התכונן גם למלחמה, אבל כל זה היה בתור פתרון אחרון, אם שום דבר אחר לא יעזור ולא תהיה שום ברירה אחרת. ולבסוף לא הוצרך לכך.
לסחוב
ומכאן נקבל את העצה כיצד לעבור את הגלות בשלום. שככל שננמיך פרופיל, ככל שנהיה ענוותנים, כך נצליח לעבור את המכשולים. וכמו שהיה עד כה, שאימפריות עצומות נלחמו בנו, ועם כל זה כולם נכחדו מהעולם בזמן שאנחנו הקטנים הצלחנו לשרוד את כל הפרעות.
הגמרא מספרת על ספינה שטבעה ובתוכה היה רבי עקיבא והיו מצטערים עליו מאוד. ואז פתאום ראו אותו עולה לחוף בריא ושלם. לאחר התמיהה הגדולה, שאלו אותו איך הצליח לשרוד ולהגיע ליבשה? הוא ענה להם שהזדמן לו דף מהספינה, ואז תפס בו, וכל גל שהגיע, נענע לו ראשו.
ובאמת הגמרא הזו מסתירה בתוכה הרבה מוסר. שכעת אנו בגלות הנוראה, הספינה שלנו טבעה וכעת אנו נמצאים חסרי כל בלב הים. לבדנו בוודאי אי אפשר, אבל אם נצליח לתפוס באיזה קרש קטן מהספינה הענקית שהייתה לנו, במעט מהתורה הקדושה שנשארה לנו לאחר השכחה הגדולה, אולי באיזה דף של גמרא, הלכה או מוסר, אז נוכל להינצל.
ועדיין גל אחר גל מגיע ורוצה לשטוף אותנו. אם ננסה להילחם בגלים, בוודאי לא נצליח. אלא שצריך לנענע את הראש. לקבל באהבה ולעבור הלאה. לא להתעסק יותר מדי, מצד אחד לא להתעלם מהגל שמגיע, אבל מצד שני גם לא להילחם בו. פשוט להעביר. להוריד את הראש עד שיעבור הגל ואז להרים בחזרה ולהמשיך.
צריך לזכור שכאשר האדם עושה שרירים ומנסה להיות חזק, זה מביא אותו לשקוע במים. אבל כאשר האדם מרפה את השרירים ומשליך על השם יהבו, אז הוא מתחיל לצוף. כך זה בחיים ממש. לפעמים צריך פשוט להרפות. ההוא צחק עליך, ההוא הכה אותך, ההוא לעג, ההוא ביזה, אז אפשר להתעסק עם זה יום וליל, אבל אפשר פשוט לקבל הכל בשמחה, לעזוב את זה ולהמשיך הלאה.
הגויים מנסים להיות על הגובה, כמו לבן שמתנהג כצדיק וממש מוכיח את יעקב אבינו. כך אומות העולם מנסים להוכיח אותנו. שאיך אנו מעזים להרוג מחבל אכזרי? איך אנו מעזים להגיב לפרעות שהם עושים? ואז הופכים את התמונה, כאילו שאנחנו הרשעים והם הצדיקים.
אנחנו מצדנו משתדלים לעזור לכולם, לעשות חסדים אפילו עם מחבלים רשעים, והם מצדם מנסים לנצל את התמימות שלנו כמה שיותר. וזה כל כך מפתה להיגרר לרמה שלהם, לענות להם על הטענות, להצטדק בפני העולם, להוכיח אותם ולהעמיד אותם על מקומם. אבל זה לא יעזור. כי כולם כבר יודעים מהי האמת, וכמו שגם לבן, עשו, אבימלך וכל השאר ידעו את זה, ורק שניסו לעשות הצגות. אין טעם להגיב לזה בכלל.
זה הרי הכל ליצנות וכולם יודעים את זה. גם הרשעים עצמם יודעים שהם ליצנים. הם באים בטענות שקריות ואנחנו לוקחים ללב. אבל הם עצמם יודעים שזה שקר. הם סתם אומרים את זה כדי להציק לנו וכאילו לתפוס גובה. אין לזה שום ממשות.
אדם שלוקח ללב וחושב איך לנקום, רק עושה רע לעצמו. וכי זה יעזור לו להראות שהוא צודק? וכי הרשע באמת ישנה את דעתו לאחר שיוכיחו אותו? זו סתם מלחמה אבודה וחסרת טעם שלא תועיל במאום. לכן צריך לקבל את הכל באהבה ופשוט להמשיך הלאה.
לכן עלינו ללמוד לסחוב. להעביר. להמשיך הלאה. לא להתעסק בעבר, לא לחפש נקמות. לכן אנו מוותרים על הכל למען השלום, נותנים שטחים ומתנות כמו שאברהם נתן צאן ובקר לאבימלך. ואמנם אבימלך עצמו לא שמר על הברית והצר ליצחק לאחר מכן, אבל זה לא עצר את יצחק מלכרות אתו ברית נוספת בעצמו.
צריך פשוט להנמיך את עצמנו, להבין שכעת אנו בגלות וצריך רק לחכות עד שהכול ייגמר. אם אין איום ממשי על האדם, אז אין סיבה להתעסק עם מלחמות.
ואמנם צריך לשים סייג גדול לכל זה. שלפעמים מוכרחים להילחם ממש. אין שום עניין להביא לעצמנו צער ונזקים בכוונה תחילה. אין שום עניין לוותר ולהגיש את הלחי השנייה לאדם שרוצה להזיק לנו. אדם צריך להשתדל להימנע ככל שאפשר מפגיעה, וכמו שמובא שהקם להרגך השכם להרגו.
שאם צריך להתגונן מפני האויב, אז בוודאי שמחובתנו לעשות כן. אם צריך ללחום את מלחמתה של תורה, אז כך נעשה. אם צריך לרדוף את האויבים, אז זה מה שמוטל עלינו. אין הכוונה לשבת בחיבוק ידיים חס ושלום בזמן שטובחים בנו.
כאשר מדובר על מניעת סכנה ממשית, אז אפילו על ספק קל של פיקוח נפש של יהודי יידחו כמה רבבות של גויים. לא עושים כלל חשבון בזה כשמנסים להגן ולהציל.
אלא שכאשר מדובר רק על משחקי כוח, על עלבון ופגיעה בגאווה שלנו, על כך שמדברים עלינו או חושבים עלינו דברים מסוימים, ואנו מצדנו רוצים להראות את כוחנו, לעשות שרירים ולהוכיח לכולם מי צודק, אז כל זה מיותר. אם יש דרך של שלום אמתי וממשי, ורק שצריך להתכופף ולהוריד את האגו, אז בוודאי שזה עדיף.
אז איפה הצדק?
ולכאורה אמנם אפשר לראות את ההנהגה הזו של הוויתור אצל האבות הקדושים ואצל הצדיקים, אבל עדיין הלב רוצה נקמה. אנחנו רוצים לעשות צדק ודין עם הרשעים. זה נראה לא הוגן וכאילו שיש חוסר צדק בדבר.
אלא שכל זה רק כשמסתכלים מתוך זווית הראייה המצומצמת שלנו. כי באמת יש המון דברים שנלקחים בחשבון שאנו כלל לא מעלים על הדעת. וכי יש לנו איזו השגה בענייני חשבונות שמיים? וכי האדם יודע מהיכן שורש נשמתו ועד לאן הוא צריך להגיע?
כל הנסיבות כאן בעולם הן תוצאה של השתלשלות השורשים מהעולמות העליונים. שכאשר נעשים דברים למעלה, ממילא הם משפיעים כאן למטה. והכל לטובתנו, לצורך התיקון השלם של נשמותינו. וזוהי הרגשת חוסר הצדק שאדם מרגיש. שהאדם רואה תמונה לא שלמה. הוא לא יודע מה היה אתו בגלגולים הקודמים, מה התיקון שלו, מה עליו לסבול וכו’.
אילו למשל היה יודע שעליו לספוג ביזיון כלשהו כדי לעלות למקום גבוה יותר בגן עדן, היה רודף יום ולילה אחרי אנשים שיבזו אותו. הוא לא היה מחפש לנקום בהם, אלא מודה להם. מישהו היה מכה אותו והוא שמח מכך, אילו היה באמת יודע שזה עוזר לו לתקן את הנפש.
הביזוי החיצוני הוא חוזק פנימי. השפלות היא דרך להגיע לעולמות העליונים הגבוהים ביותר. מה שנראה כהנמכה עצמית, מסתבר כקרש קפיצה למקומות הגבוהים ביותר שאף אחד לא יכול להגיע אליהם.
ושוב חשוב להדגיש, שאין הכוונה שהאדם צריך להיות שפל ונבזה, מוכה ונרדף וכו’. שלא יחפש אחר אנשים שיבזו ויכו אותו, ואדרבה, הוא מכשיל אותם בכך ועובר גם הוא עצמו על איסורים. אלא שאם נסיבות החיים הביאו אותו לכך, ואין לו דרך אפשרית להתגונן, אז זה אומר שמשמיים זימנו לו את הדבר.
אנשים חושבים כיצד לרמות אחרים, איך להרוויח על חשבונם, איך להעלים מס, איך להסיר אחריות ולהפיל את התיק על מישהו אחר וכו’. ומצד שני יש את ה”פריירים” שכולם צוחקים עליהם, שהם תמיד משלמים את הכל בזמן, לא עושים רע לאף אחד, הולכים ביושר ומוותרים אפילו במקום שהם הצודקים.
אז צריך לדעת שהסוג הראשון של אנשים הוא הבחינה של לבן הארמי ואבימלך, והסוג השני הוא הבחינה של האבות הקדושים. אדם חושב שהוא מפסיד מהיושר והתמימות, אבל זהו רווח עצום. הוויתור מביא להשגות אדירות ומה שמכנים היום כ”פרייר” הוא בעל מעלה גדולה ונשגבה.
אדם צריך להתפלל על כך שירמו אותו ובלבד שלא הוא ירמה אחרים. שיצחקו עליו ובלבד שלא הוא יצחק על אחרים. כי אולי נראה שהוא מסכן ובזוי, אבל בפנימיות השורש שלו גבוה מאוד. ולעומת זאת אותו אחד שמצר לאחרים יכול להרגיש על הגובה, אבל בעולמות העליונים הוא ירוד ובזוי.
מלחמות הצדיקים
ומכאן נבין את המלחמה האמתית שהצדיקים נלחמים. שהרי הם לא באמת נלחמים ברשעים, אלא אדרבה, הם מנסים לקרב אותם ולעשות שלום עם כולם. אלא שהמלחמה שלהם היא מלחמה פנימית.
הם נלחמים עם היצר. שהרי לכולם יש יצרים שאומרים להם שעליהם להיות מובילים, שיהיו החזקים ביותר, הטובים ביותר, המוצלחים ביותר, וכל זה מביא לתחרותיות גדולה מאוד. בעוד שהרשעים נכנעים ליצרים ומנסים להוכיח שהם הכי טובים, הצדיקים מנסים להילחם ביצר עצמו, וכך להוכיח לעצמם שהם לא מוכרחים להיות הכי טובים כדי להרגיש טוב עם עצמם.
אנשים רבים למשל מכורים להתכתבויות שונות. לכל אחד יש מכשיר נגיש לשליפה כדי לתעד את עצמו ברשתות חברתיות, במסרים, בהודעות וכו’. כולם מנסים לעשות רושם, להיות גיבורים, חזקים, מוצלחים, מובילים וכו’. הם ממש הפכו לתלותיים, שהם מצלמים את עצמם או משבחים את עצמם בדרך כלשהי, ומחכים לתגובות של כל החברים שישבחו, יתנו חיזוקים ויעריכו אותם.
אותם אנשים בטוחים לעצמם שככל שיעשו יותר רושם, כך יהיו מוצלחים יותר. אלא שבפנימיות זה ריק מתוכן. שאדם הולך למשל למסעדה יוקרתית, מצלם את עצמו ומכריז לכולם שהוא במסעדה, שכולם יראו איזה חיים משוגעים הוא עושה ואולי גם יקנאו קצת, ואז מחכה לתגובות של כולם. אבל אותו אדם הוא מסכן. כי הוא בכלל לא נהנה מאותה מסעדה. החיים שלו ריקים. הוא הלך לשם רק כדי לספר שהוא שם. רק התגובות של אותם אנשים הם שנותנים לו חיות.
רוב האנשים חושבים בצורה חיצונית שכזו. מנסים להביא לחייהם דברים טובים מבחוץ. לקבל אהדה, להיראות מוצלחים וכו’. אנשים מעדיפים להיראות מוצלחים מאשר באמת להיות מוצלחים. לכן המלחמות שלהם הן חיצוניות כדי להשיג השגות חיצוניות.
אבל הצדיקים פועלים בצורה שונה. שבמקום לעשות מלחמה חיצונית, הם עושים מלחמה פנימית. מלחמה עם היצרים. שכאשר היצר אומר להם להיראות טוב בעיני אחרים, אז הם נלחמים בו ומבטלים אותו. וכי מי אמר שצריך להיראות טוב בעיני אחרים? וכי מי אמר שצריך לעשות רושם? מי אמר שצריך להיות מוביל ומוצלח? מדוע צריך להיזהר לא להיות בזוי?
הצדיקים מרשים לעצמם להיות בזויים. אלא שאז היצרים בפנים אומרים להם “תחזיר לו!”, “אל תוותר!”, “תהיה גבר!”, “אל תהיה פרייר!”, וזוהי המלחמה שלהם. להשתיק את אותם יצרים ולהילחם בהם. לעשות עבודה פנימית כדי להרגיש טוב עם עצמם, שאפילו שכולם בזים להם, הם עצמם שמחים ומרגישים מצוין.
לכן רוב האנשים נמשכים אחר הסביבה, נופלים בטעויות של ההמון, הולכים אחרי העדר. אבל הצדיקים מנסים להתרחק מההמון, לא להתפתות למה שרואים ברחוב. הם בונים עולם שלם בתוכם. הם כמעט ולא זקוקים לעולם החיצוני, כי יש להם עולם פנימי יפהפה וגדוש בכל הטוב שהם צריכים.
בזמן שכולם למשל מתווכחים ועושים מלחמות על הבחירות, הם יושבים בשקט בצד ולומדים תורה. בזמן שכולם מפגינים מול ראש הממשלה, הם מתפללים ומתבודדים כדי להביא שינוי אמתי. בזמן שכולם מתרוצצים בקניות ובסידורים מיותרים, הם מפנים זמן איכות להשקעה בפנימיות הנפש.
בזמן שכולם מתכנסים לדבר על כדורגל, מזג האוויר והמצב הכלכלי, הם מתבוננים ומחפשים תובנות לחיים. בזמן שכולם מבזים אותם וחושבים שהם חסרי תועלת, הם אלו שבאמת מפעילים את החוטים בעולמות העליונים, ורק שם באמת משפיעים.
האבות הקדושים ידעו שכדי להשפיע ולשנות, מוכרחים להיכנס פנימה. לכן הקול קול יעקב והידיים ידי עשו. שאם רוצים לעשות שינוי, צריך לפנות לעולמות העליונים, להתפלל, להתחזק באמונה, להרבות בלימוד התורה, לעשות עבודה של הקול הפנימי.
אבל הידיים שייכות לעשו. לכן כאשר שמעון ולוי הלכו לנקום ולהרוג את בני שכם, יעקב הוכיח אותם. ואמנם הם צדקו, שהרי דינה אחותם הייתה שבויה בבית שכם ורצו לחלץ אותה, וגם הם היו רשעים שנתנו יד להתעללות בדינה ובצדק נלחמו בהם, אבל מכל מקום יעקב הוכיח אותם, כי לא כך מביאים לשינוי. את השינוי מביאים על ידי השפעה על עולמות עליונים ולא על ידי מעשים גשמיים רדודים.
וצריך לדעת שכפי שראינו בפרשה הקודמת, יעקב זכה בכל הברכות. שכאשר הקול קול יעקב, אז ממילא גם זוכים לחוזק ממשי, שהידיים ידי עשו. שגם זה נאמר על יעקב עצמו. ועשו לעומת זאת נשאר בלי כלום, בלי הברכות הגשמיות ובטח שבלי הברכות הרוחניות. כי עיקר ההשפעה היא רק על ידי הרוחניות.
ואמנם האדם הפשוט הוא רחוק מכל התיאורים הללו. קשה מאוד להילחם ביצרים וזו עבודה שאורכת זמן רב. אבל מכל מקום מוטל עלינו לפחות לנסות להתאפק, ולו רק מעט. במקום לחשוב איך לנצח ולהיות על הגובה, צריך לחשוב איך להרגיש טוב עם זה שאנו בשפל. איך להיות שמחים עם עצמנו, גם כשכל הסביבה רודפת אותנו.
ואמנם אפשר לראות את זה בתור חולשה, שכאילו במקום להילחם אנו עוזרים כך לאויב. אבל באמת שזהו יתרון וחוזק. שבצורה שכזו אנו משפיעים בעולמות העליונים ומביאים שינוי אמתי וארוך טווח. שהרי אפשר להילחם שוב ושוב, אבל תמיד ימשיכו להיות מלחמות נוספות. כבר שלשת אלפים שנה שאנו נלחמים בכל מי שאפשר. אבל כאשר מביאים לשינוי פנימי ורוחני, אז ממילא אנו יוצרים דבר חזק שבאמת יכול לשנות.
השם יתברך יזכה אותנו להילחם ביצרים הפנימיים, להביא לשינוי אמתי, להישאר נאמנים לאמת, להיות שלמים ולהרגיש טוב עם זה, וכך בוודאי נזכה לגאולה השלמה שתבוא במהרה בימינו אמן.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה