לא ללחוץ את הגר – פרשת משפטים
הקדוש ברוך הוא מצווה אותנו “וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר…” (שמות כג, ט). הגר נמצא בסביבה שאינה מוכרת וטבעית לו, ולכן קשה לו מאוד. הוא הגיע ממקום לא טוב ובקלות יחסית עלול לחזור לשם. נפשו עדינה מפאת המצב ולכן כל לחץ נוסף יכול בקלות לשבור אותה. על כן אנו מצווים לא ללחוץ את הגר.
אלא שצריך לדעת שכל אדם הוא גר במובן מסוים במצבים שונים בחייו. כל אדם לפעמים נמצא במצבים לא מוכרים ובסביבה לא טבעית ששם קשה לו. כל אדם רוצה לעשות שינוי מפעם לפעם וללכת לדרך לא מוכרת. לכן עלינו לנסות לזהות את המצבים הרגישים האלו ולהקפיד להתייחס לאנשים במצבים כאלו בהתאם.
אדם שנמצא בסביבה חדשה, בשכונה חדשה, במקום עבודה חדש, בין אנשים שהוא לא מכיר וכו’, בוודאי ישמח לקבל יחס אוהד מהאנשים סביבו. ההתחלות הן תמיד קשות והדבר האחרון שהוא ירצה כעת זה שמישהו ילחיץ אותו עוד יותר. אלא שאנו לא שמים לב שפעמים רבות אנו עושים בדיוק את ההפך.
שכאשר מזהים אדם בסביבה זרה, הנטייה היא לצחוק עליו, להיות עוינים כלפיו או סתם להתעלם ממנו. קשה לאנשים לקבל אדם זר שנראה שונה ומתנהג בצורה מוזרה. קשה להכניס אדם שאנו לא מכירים אל תוך החבורה הוותיקה שלנו.
לפעמים אנו חוששים ומנסים להתרחק ולהתגונן מאותו אדם. ואנו לא שמים לב כמה אנו לוחצים ומצערים אותו. אנשים שנראים שונה, שמתנהגים בצורה שונה, שבאים עם השקפת עולם שונה, נראים לנו כאיום ולכן הם מקבלים מאיתנו יחס לקוי, למרות שלא עשו שום דבר רע.
ואז לא זו בלבד שיש להם הרבה עם מה להתמודד וקשיי הסתגלות למקום החדש גם ללא ההתערבות שלנו, אלא שאנו עוד מוסיפים להם טרדות נוספות ולחצים מיותרים שכעת גם איתם הם צריכים להתמודד.
כשאדם עושה צעד חדש, פתאום הוא נמצא בסביבה לא מוכרת. הכל נראה לו שונה ורגשות שונים אומרים לו לחזור למקום שבא ממנו. אפילו בני ישראל שיצאו מהשעבוד הנורא במצרים רצו לחזור לשם כיוון שהמדבר היה מקום לא מוכר. זה כמו שיהודי יסתובב ברחוב של שכונת ערבים, הוא מסתכל לכל הכיוונים, בטוח שכולם מסתכלים עליו, פוחד פחד אימים ורק רוצה לצאת משם.
לכן עלינו לנסות לזהות אנשים שנמצאים במקום הזה, ולהושיט להם יד. לחייך לאדם חדש שמגיע למקום העבודה שלנו, לעזור לאדם שהסתבך בדרך, להאיר פנים לאדם מבולבל שלא מכיר כיצד מתנהלים הדברים במסגרת מסוימת, להראות מקומות פנויים לאדם נבוך שמחפש מקום לשבת בבית כנסת לא מוכר וכו’.
והדבר בולט במיוחד כאשר אדם מחליט לעשות שינוי בחיים שלו ולהתחזק באמונה. שזה לא פשוט לשנות את כל ההרגלים וללכת בדרך חדשה וכעת הכל נראה מוזר ומנוכר. אם כעת כולם מסביב יצחקו עליו ויעליבו אותו, הוא מהר מאוד יאבד את כל האמונה וייכשל.
כשאדם מחליט לחזור בתשובה, הוא מרגיש קושי רב כאילו שהוא במקום זר לחלוטין. הוא מרגיש פתאום שכולם מסתכלים עליו, שצוחקים על הדרך החדשה בה בחר, שרוצים להכשיל אותו, שלא אוהבים אותו כמו פעם וכו’. ולא רק מהסביבה הוא מקבל את כל זה, אלא גם מעצמו, שהוא עצמו עדיין לא שלם לחלוטין עם ההחלטה ולא בדיוק יודע לקראת מה הוא הולך.
כעת עם כל החששות האלו, תארו לכם שאנשים באותה סביבה חדשה ולא מוכרת ילחיצו אותו. הוא כבר נמצא במצב עדין ושביר וכעת רק חסר לו שיכניסו לו לחץ נוסף. תארו לכם שאנשים בבית הכנסת יעירו לו על איך שהוא מתפלל ויכעסו עליו שהוא מפריע להם. תארו לכם שאנשים יצחקו עליו שהוא לא יודע הלכות בסיסיות ועושה דברים לא נכון. תארו לכם שבבית המדרש יזלזלו בו כי הוא לא מבין שום דבר. תארו לכם שיפחידו אותו שכל איסור שהוא עושה יביא אותו לגיהינום ושהוא מוכרח לקיים את כל המצוות בלי להחסיר שום פרט. כל הדברים האלו עלולים לגרום לו ללחץ עצום שרק ירחיק אותו משם. כמו בני ישראל שרצו לחזור למצרים מרוב הקשיים שהיו להם בדרך החדשה והלא מוכרת.
ולפעמים מקשים מאוד על חוזרים בתשובה, ואפילו שהם עזבו את העולם הקודם לחלוטין. שמסתכלים עליהם בזלזול, בוחנים אותם, דנים אותם לחובה, מקשים על קבלתם במוסדות לימוד וכו’. שכאילו הם נחותים ולא ברמה של כאלו שחונכו על ברכי התורה הקדושה. ויוצא שהם עושים ויתורים גדולים, משקיעים מאמצים אדירים ומוסרים נפש ממש כדי לעלות בקודש, ואז דווקא שם מקבלים אותם בזלזול וכאילו דוחפים אותם בחזרה החוצה.
לכן אנו מוכרחים ללמוד לזהות את האנשים האלו שנמצאים במצוקות ולחצים שונים, לחייך אליהם ולתת להם הרגשה טובה. לקבל אותם בשמחה ואהבה כך שירגישו בבית.
וחשוב מאוד לא להפעיל לחץ גם על עצמנו. כי באמת שכולנו כמו אותם גרים במצבים שונים בחיינו. אנחנו מנסים להתקרב להשם ואז לומדים על איסורים שונים וחיובים שמוטלים עלינו. ואז מרגישים לחץ אדיר שמשתק אותנו. כי מצד אחד אנחנו מבינים שעלינו לשנות את כל המציאות שלנו וזה קושי עצום שנראה בלתי אפשרי. ומצד שני אנו יודעים שאם לא נשנה את כל המציאות, אז נעבור על איסורים שיביאו אותנו חס ושלום לגיהינום.
בכל אחת מהדרכים שנבחר, יהיה הפסד עצום. כיוון שאם נבחר לוותר על כל ההרגלים ולדבוק בהלכה, הלחץ יגבר עד שאנו עלולים לפרוק עול ולעזוב את הכל מרוב לחץ. ואם נבחר להמשיך כרגיל בלי לשנות דבר, אז נלך נגד האמונה ולא נצליח לעשות שום שינוי לטובה.
לכן מובן שהדרך הטובה היא לשלב בין שתי הדרכים, לנסות להתקדם כמה שאפשר ולשחרר את הלחץ. אלא שגם כאן אנשים לוקחים את זה למקומות לא נכונים ואז עושים פשרות עם ההלכה, שכאילו זה בסדר לקיים חצי מההלכות בעוד שאת החצי השני הם רומסים לחלוטין. אך וודאי שהדבר רחוק מכך, שהרי ההלכה מורה לנו כיצד לנהוג ולכן עלינו לקיים אותה בכל מחיר, ולא רק אם זה נוח לנו. גם אם אדם יקיים את כל התורה ורק יעבור על איסור אחד קטן הוא רשע. כי התורה היא אלוקית ולא תלויה בשיקול דעת שלנו.
אלא שהדרך הנכונה היא בוודאי לקיים כל פרט בהלכה, אך לזכור לעשות זאת בלי לחץ. להתקדם כל פעם קצת ולעלות לאט לאט במתינות. שבוודאי שעלינו להשתדל לקיים הכל וזוהי השאיפה הגדולה, אלא שאנו בשר ודם ולכן עלינו לקבל באהבה גם את הנפילות. אסור לנו להחמיר עם עצמנו כלל. גם אם אנו עדיין עושים דברים גרועים פה ושם, וכולם מסביב חושבים שאנו רשעים, מכל מקום נקל עם עצמנו ונשמח שאנו מתקדמים לכיוון המקום הנכון.
ההבדל העיקרי הוא עניין הרצון. שאם אדם עושה גם מצוות וגם עבירות, והוא חושב שזו הדרך הנכונה כי לא צריך להיות קיצוני יותר מדי, או כי הכי טוב לשלב בין העולם הזה לעולם הבא וכו’, אז אותו אדם הוא רשע גמור. וגם אם יקיים את כל המצוות ויאמר רק על מצווה אחת שעדיף לא לקיים אותה, אז לא רק שהוא רשע, אלא שגם כל המצוות שהוא כן מקיים לא נחשבות להרבה, כי הוא מגלה דעתו שהוא לא מקיים אותם מתוך יראת שמיים ואמונה, שהרי הוא חושב שהוא חכם יותר מהשם יתברך כשהוא אומר שיש מצווה אחת שהיא אינה טובה ח”ו.
אבל אם האדם רוצה לקיים את כל המצוות, רק שבפועל זה קשה לו לשנות את כל המציאות שאליה התרגל, אז הוא מקיים רק חלק מהמצוות כרגע. אז אותו אדם נחשב לצדיק, כיוון שהוא רוצה להתקדם ומקיים את המצוות מתוך אמונה שהשם יתברך הוא שציווה עליהן ומתוך רצון טהור להידבק בהשם ולהתקרב אליו.
כך עושים עם תינוקות קטנים. שבוודאי המטרה היא שאותו תינוק יגדל להיות בוגר וחכם. אבל כשאותו תינוק מתחיל לזחול כולם שמחים ומוחאים לו כפיים. כשהוא ממלמל איזה מילה לא מובנת כולם מתמוגגים מאושר. וכולם יודעים היטב שזו לא המטרה, שיש שאיפות גדולות יותר ושאם הוא יישאר כפי שהוא במשך כל החיים זה יהיה אסון. אלא שכעת זהו שלב בתהליך ולכן מקבלים את הכל בשמחה ובאהבה. אף אחד לא כועס עליו שהוא לא פותר משוואות מתמטיות כי מבינים שהוא עוד רחוק מהשלב הזה.
כך צריך להיראות העולם של אדם שמנסה להביא על עצמו שינוי לטובה. שישנה בוודאי מטרה ושאיפה להיות צדיקים גמורים, ולא כמו אלו שמקיימים חצי מההלכות וזה נראה להם הכי טוב להישאר כך תמיד. אבל ישנה מציאות מצד שני, שכעת לא הכל אפשרי ויש דברים שנכשלים בהם. ומתוך כך מבינים שאנו באמצע התהליך ולכן אנו מסירים את הלחץ מאיתנו.
לפעמים שומעים הלכה מסוימת שלא ידענו, והיא לא מסתדרת כלל לחיים שלנו כעת. יש מצבים בהם אנו יודעים שאם נקיים אותה זה יגרור מריבות עם בני המשפחה, יביא לעגמת נפש גדולה, יביא להפסדים גדולים ובעיקר יביא אותנו למקום חשוך שאנו לא מסוגלים להתמודד אתו. אז מובן שאסור לנו להתעלם ממנה ולהפוך את האסור למותר, אלא שצריך להיות חכמים ולהוריד את הלחץ. אז גם אם כרגע זה לא מסתדר לנו ואנו לא מספיק חזקים לקיים את ההלכה כראוי, מכל מקום נחזק את הרצון ולאט לאט נקבל כוחות מהשם יתברך לקיים את הכל.
כי אם אדם ייקח את כל ההלכות שקיימות וירצה ליישם אותן, אז לא יהיה לו סיכוי ומהר מאוד הוא ייפול ולא יקיים אפילו הלכה אחת. אלא שצריך להכניס את הדברים בחכמה ושיקול דעת. לראות איך לשלב את הדברים ואיך להכין את הקרקע על מנת שבהמשך נצליח לקיים את ההלכות שאנו לא יכולים היום.
אי אפשר להפוך לצדיקים ביום אחד ולקיים את כל ההלכות, אבל מצד שני בוודאי שאסור להתעלם מהן. אלא שנעשה צעד אחד מתוך מחשבה ושאיפה להצליח לקיים את זה בסופו של דבר. ואז נעשה עוד צעד ועוד צעד עד שנתחזק יותר ונגיע לאותו מקום אליו אנו שואפים.
וכך אפשר לראות דברים רבים שנראים סותרים לכאורה, שכל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, וכך גם כל האומר תהילה לדוד שלש פעמים ביום. אבל מצד שני יש עברות שעליהן אומרים שאין לו חלק לעולם הבא. אז צריך להקשות, מה יקרה אם אדם ידקדק לומר תהילה לדוד או שתי הלכות, ובנוסף יעשה את העברות? האם יהיה לו חלק לעולם הבא או לא?
אלא שרבותינו הקדושים מביאים לנו דרכים לחיבור להשם יתברך. אם אדם לוקח דרך ומתחבר דרכה להשם, אז גם אם הוא עדיין לא מושלם, מכל מקום הוא זוכה לעולם הבא. לכל אחד יש את הדרך האישית שלו. יש אדם שיכול להתחבר למצווה מסוימת מכל הלב וימסור עליה את הנפש, וכך יזכה לעולם הבא גם אם זו המצווה היחידה שאי פעם עשה בחייו. אבל אם אנשים ייקחו את הידיעה הזו ואז יאמרו לעצמם שהם יקיימו רק מצווה אחת ויעשו גם את כל העברות שבעולם, אז אלו כבר מאבדים את אותו חלק שיש להם.
כך גם אפשר לראות תנאים ואמוראים שונים שלכל אחד מהם היו הנהגות שונות. כל אחד אומר איזה משפט מחץ מתוך העולם שלו, שזה הדבר החשוב ביותר. אלא שאחרים אומרים דברים אחרים. לכל אחד תפיסת עולם שונה, תיקון שונה בעולם וכוחות נפש אישיים ומיוחדים משלו. כי אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמיים.
מה שחשוב זה כוונת הלב. לרצות להתחבר להשם יתברך באמת. לא לעשות דברים טכניים והצגות, אלא באמת לרצות ולשאוף לקיים את הכל, לנסות ואפילו למסור נפש ככל שאפשר מתוך המקום המיוחד שלנו. לא צריך לחקות אחרים או להתרגש ולקחת קשה כל דבר שאנו שומעים, כי מה שטוב לאחרים לא בהכרח טוב בשבילנו. רק צריך לרצות להתקרב להשם באמת. ואז ממילא אפשר להוריד את כל הלחץ כיוון שכבר עכשיו אנו קרובים להשם בזכות הרצון הגדול הזה.
וכך צריך להתייחס לגר שבתוכנו. לקחת את הדברים בשמחה ובלי לחצים מיותרים, אך לזכור שאנו באמצע התהליך והדרך עוד ארוכה. כבר עכשיו הכל טוב, אבל עדיין לא הגענו למטרה ויש עוד לאן להתקדם, צעד צעד, לאט לאט אבל בהתמדה. השם יתברך יזכה אותנו להתקדם ולגדול בתורה ובמצוות, מתוך התמדה גדולה, בלי לחץ ובלי דאגות, ועם הרבה שמחה ואמונה לכל אורך הדרך.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה