איך לצייר – מדריך וטיפים למתחילים

לא כולם נולדו עם מכחול ביד, וישנם לא מעט אנשים שמרגישים לא כל כך טובים בציור. אמנם בוודאי שהכישרון בתחום הזה הוא חשוב, אך עם לימוד של מספר טכניקות ויישום של טיפים ושיטות שונות, ניתן בהחלט להשתפר ולהצליח לצייר ברמה הרבה יותר טובה מזו שהתרגלנו אליה. אז כתבנו לכם מדריך המיועד למתחילים שרוצים ללמוד לצייר.

להכיר את הצבעים

לפני שאנחנו בכלל מתחילים לצייר, כדאי לדעת היטב איך להשתמש בצבע. כל הצבעים שאנו מכירים מורכבים משלשה צבעי יסוד שהם אדום, כחול וצהוב, ומתוספת כלשהי של שחור או לבן, שלמעשה אינם נחשבים לצבעים ממש, אלא למשמשים לבהירות וכהות. לפני הכל כדאי לדעת היטב את טבלת הצבעים העיקריים כדי שנוכל להגיע אליהם מצבעי היסוד הללו:

צהוב + כחול = ירוק.
אדום + כחול = סגול.
צהוב + אדום = כתום.
צהוב + אדום + כחול = חום.

כמובן שכל אחד מהצבעים השונים שיתערבב עם לבן, ייתן לנו צבע דומה לו אך בהיר יותר. כך למשל אדום עם לבן ייתן לנו צבע ורוד, כחול ולבן ייתן תכלת וכו’. כל צבע שיתערבב עם שחור ייתן לנו צבע כהה יותר דומה לו.

כדאי להתאמן ולזכור את ערבובי הצבעים השונים, משום שגם מי שחושב לעצמו שיקנה כל אחד מהצבעים הקיימים, תהיה לו בעייה בצביעה אם לא ידע לערבב אותם כראוי, כי אמנם אפשר להשתמש בצבע ירוק מוכן, אבל מה יקרה אם נרצה להגיע לירוק בגוון מעט שונה מהמוכן? נניח שנצייר עץ, אז נכון שנשתמש בירוק כדי לצבוע את העלים שלו, אבל לא כל העלים צבועים באותו ירוק, כך שנצטרך ליצור ירוקים הקרובים יותר לצהוב וכאלו שמתחילים להאדים, בהירים וכהים, בצמרת העץ יהיו צבעים שונים מהעלים בתחתית וכו’. אנחנו חייבים לדעת בדיוק איך לערבב בצורה בסיסית צבעים כדי להגיע לכל צבע שנחפוץ בו.

מתחילים מקווי המתאר

אם נתבונן מסביבנו, נגלה שהעולם מורכב ממיליוני צבעים שהעין שלנו מסוגלת לקלוט. כאשר אנו מנסים לצייר את מה שהעין שלנו רואה, אנחנו מנסים למעשה להעתיק את הצבעים שאנו רואים לתוך הדף. כאשר אנו מבצעים רישום לעומת זאת, יוצרים קריקטורות בטוש שחור בלבד או שאנו יוצרים את קווי המתאר ההתחלתיים של הציור לפני שאנו צובעים אותו, אין לנו את האופציה הזו של העתקת הצבעים משום שהרישום נעשה ללא צבעים. כדי ליצור אשליה של צבעים שונים בכדי לנסות להכניס את המציאות בתוך דף הנייר שלנו, כדאי לנסות להמיר את הבדלי הצבעים לקוים.

הרעיון של המרת הצבעים לקוים נעשית כנראה באופן אוטומטי אצלנו. אך אם נשים לב יותר לדרך ההמרה ונעשה זאת בצורה מבוקרת, נוכל להגיע לתוצאות טובות יותר ומדויקות יותר. הדרך בה נוכל לעשות המרה באופן מודע היא לחפש הבדלים משמעותיים של בהירות וכהות וביניהם להכניס קו. ככל שהבדלי הבהירות והכהות גדולים יותר, כך הקו שלנו יהיה בולט יותר. ניתן לעשות אותו שמן יותר או כהה יותר וזה בעצם ירמז על הבדל קיצוני יותר ובולט יותר.

כדאי לנסות לחפש את האיזורים הבולטים והמשמעותיים ביותר בתמונה שלנו ולנסות לדמיין את אותה התמונה עם קווי מתאר. כשאנו רואים זאת בדימיוננו, נוכל לעשות את ההמרה בצורה הרבה יותר טובה, מדוייקת ויעילה. אם נראה שאין הבדל משמעותי בין הצבעים שאנו רואים בעין, אין טעם לעשות שם קו בולט, גם אם הזיכרון שלנו אומר לנו שכן צריך להיות שם קו. כך למשל, אם אנו רוצים לתאר קו מפריד בין אובייקט מסוים לאחר כי אנו יודעים שהוא קיים, אך בפועל איננו רואים את הקו במציאות מזוית הראייה שלנו, יהיה כדאי לוותר עליו ולחפש רק את הקוים שאנו אכן רואים. למשל, אם נרצה לצייר פרצוף, אז באופן אוטומטי נצייר את קווי המתאר של האף, אך אם נתבונן היטב, נראה שבמציאות הקו של האף בדרך כלל לא בולט משום שישנה ירידה הדרגתית. אם בכל זאת נתעקש לצייר את אותו קו שנמצא במחשבה שלנו, זה ייראה כמו אף בולט יותר ולא דומה למציאות. ככל שנידבק במה שאנחנו רואים ונתרחק ממה שאנו זוכרים או יודעים, כך הציור יהיה מדויק יותר.

ליצור עומק ותחושה של תלת מימד בתמונה

העולם מסביבנו הוא תלת מימדי, בעוד שדף הציור שלנו מורכב אך ורק משני מימדים. הדבר גורם לקשיים בהכנסת האובייקטים השונים לדף מבלי לפגוע בדיוקם. המימד החסר הוא מימד העומק, ולכן אנחנו צריכים לחשוב על שיטות טובות להכנסת העומק בציור שלנו.

המרכיב העיקרי שכדאי להוסיף בציור כדי לקבל תחושה של עומק הוא ציור האובייקטים כתלת מימדיים. כדי לצייר אובייקט תלת מימדי נצטרך בראש ובראשונה להתבונן כראוי על האובייקט. אם לדוגמה נרצה לצייר קובייה, אז הקובייה לא תתורגם לציור שלנו בתור ריבוע אחד, אלא בתור כמה ריבועים מעוותים טיפה (בד”כ שלושה) שמשלימים אחד את השני כאשר כל אחד מיצג צד אחד של הקובייה. חשוב מאוד בתהליך הזה שנתעלם מהעצמים כמו שאנו מכירים אותם וננסה להתבונן באמת. נכון שבשבילנו שולחן הוא קו מאוזן עם שני רגליים, אבל אם נתבונן בשולחן אמיתי, אנחנו נראה שזה שונה לגמרי מכך. כמו שכבר נאמר, אם ננסה לצייר את מה שאנו רואים ולא את מה שאנו זוכרים, נגלה שזה אפשרי להעביר את המידע הזה גם אל תוך הדף הריק שנמצא מולנו.

בעזרת עוצמת הקווים (או הבדלי הצבע) ניתן לתת תחושה של בליטות בציור. כך אם נחזור לדוגמה של האף שאנו רוצים לצייר, נראה שהוא בולט יותר משאר הפנים, אך האזור התחתון מתחבר לפנים בירידה תלולה בעוד שבצדדים ובאיזור העיניים הירידה מתונה הרבה יותר. לכן נוכל לעשות קו חזק יותר באזור התחתון של האף שידגיש הבדלי גבהים וגבול בין אזורים, ובאזור העליון נוכל לעשות קו חלש יותר, או מריחה של אזור קטן (במקום קו דק אפשר לצייר כתם חלש שנראה כמו מריחה של הקו ואז הוא מקבל שטח גדול יותר), הדבר יראה על הבדלי גובה מתונים יותר ולא ניכרים כל כך.

אחת השיטות להענקת תחושת עומק בתמונה היא לתת חדות לאובייקטים הקרובים ולטשטש את האיזורים הרחוקים יותר. הדבר נותן תחושת פוקוס על האובייקט הקרוב וככל שמתרחקים ויוצאים החוצה אל הרקע התמונה נהיית מטושטשת. כך למעשה זה עובד גם במציאות. העין שלנו קולטת את האובייקט עליו אנחנו מתבוננים בצורה ממוקדת, ואת כל השאר אנו רואים מטושטש הרבה יותר. אם זה צידי התמונה בזויות העיניים, או אם זה האופק הרחוק שהעין לא מצליחה לקלוט בצורה מדויקת. את כל אלו אנו מעבירים לציור שלנו בצורה מטושטשת הולכת וגדלה ככל שמתרחקים. לעומת זאת ככל שנחדד את האובייקט המרכזי, זה ייתן לנו אפקט של פוקוס עליו.

אור וצל

הרעיון הבסיסי של אור וצל הוא שאובייקט מסוים בעל צבע אחיד, יכול להיראות בעל גווני כהות ובהירות שונים מנקודת המבט שלנו. מקור התאורה המאיר את האובייקט נותן בהירות לחלק שמולו לעומת החלק הרחוק יותר ממנו שיהיה כהה יותר. מלבד מקור התאורה שנותן בהירות וכהות באובייקט עצמו, ישנם גם הבדלים בבהירות ובכהות בין האובייקטים השונים. כך ככל שהאובייקט קרוב יותר אלינו, הוא יהיה מואר יותר וככל שהאובייקט רחוק מאיתנו, הוא יהיה כהה יותר. בדרך כלל אנו נוטים להתעלם מהאור והצל שנותנים את תחושת העומק בציור ויוצרים את כל האובייקטים כשטוחים. אנו יכולים להסתכל על שולחן ולומר שהוא בצבע חום, אך אם נתבונן היטב נגלה שהוא מורכב ממיליוני גוונים שונים. רק צריך לנסות לשים לב ולהבהיר או להכהות בהתאם למה שנמצא מולנו שאותו אנו מנסים לצייר.

פרופורציות נכונות

אחת הבעיות העיקריות שגורמות לציור לא מדויק היא חוסר התאמה של הפרופורציות בין המציאות לבין הציור שלנו. אם למשל נצייר פורטרט, אך האף יצא גדול מדי, העין תצא קטנה ולאוזן כבר לא ישאר לנו מקום, אז אפשר להגיד בביטחה שהרסנו את הציור שלנו. אנו חייבים לשמור על פרופורציות זהות למקור בכדי שהציור יצא מוצלח.

אחת השיטות הנפוצות לקבלת פרופורציות מתאימות היא לסמן עם האצבע בכלי הציור שלנו (עיפרון, מכחול וכו’…) את גודל האובייקט שאנו רואים מהנקודה שלנו, וכך לתרגם את זה ליחס תואם בציור. אם אובייקט מסוים הוא בגודל 2 ס”מ בעיפרון שלנו ואובייקט אחר הוא בגודל של סנטימטר אחד, אז גם בציור שלנו האובייקט הראשון יהיה כפול בגודלו מהאובייקט השני. כך נוכל לקבל את היחס המתאים בין כל האובייקטים הנמצאים בציור שלנו וגם בין כל הפרטים הקטנים הנמצאים בתוך האובייקטים עצמם. כדאי ליצור קווי טיוטה כלליים שלאחר מכן יימחקו, והם בעצם ייצגו את מיקום האובייקטים השונים. כך נוכל לבדוק מראש את המיקומים של הכל ואם ישנה איזושהי בעיה במיקום או בגודל נוכל לתקן זאת לפני שבכלל התחלנו לצייר. בנוסף, שיטה טובה לקבלת פרופורציות מתאימות היא לבחון איזושהי נקודה באובייקט ביחס לנקודה אחרת. למשל אם נצייר אדם, ננסה לבדוק איזה איזור ברקע נוגע באוזן שלו, איזה אובייקט מסתיר אותו, היכן בדיוק האצבע שלו נוגעת וכו’. כך נוכל לדעת על פי אותן נקודות שבדקנו היכן צריך להימצא כל אובייקט ועד להיכן הוא צריך להגיע בגודלו.

הכי חשוב – להתאמן

כמו בכל דבר, גם כאן ככל שנתרגל ונתאמן יותר, כך נוכל להתמקצע ולהגיע לתוצאות טובות יותר. התוצאות לא מגיעות בניסיון הראשון ובבת אחת, אלא בכל פעם נוכל להשתפר מעט ולבסוף נגלה שהתקדמנו מאוד. כל הטכניקות בוודאי יכולות להועיל ותמיד טוב לשמוע טיפים ועצות, אך מה שבאמת קובע זה הניסיון. חשוב לנסות ולהתמיד מבלי להתייאש עד שנוכל להגיע לציורים ברמה מספיק טובה כפי שאנו שואפים. בהצלחה!

אודות כותב המאמר : ראובן פיזנטי

אברך ויוצר שכותב מהלב עם המון אהבת ישראל. מחבר הספרים ״מחפשים את האמת״ ו״מהפרשה לחיינו״. מעביר שיעורים בגמרא ובהלכה בבית המדרש ״בית להשם״ בנתיבות. למידע נוסף