להתרחק מעצבות ולהיות בשמחה תמיד – ט׳ באב

ראובן פיזנטי | ח׳ באב ה׳תשע״א | תשעה באב ובין המיצרים

תשעה באב זהו יום אבל כבד לישראל. מצווה גדולה וחשובה להתאבל, לבכות ולהתענות בתשעה באב על חורבן בית המקדש. אבל למרות כל מנהגי האבלות והצער הגדול, צריך לזכור שאפילו בימים כאלו אסור להיכנס לעצבות וצריך לשמור על שמחה.

ולכאורה הדברים נראים סותרים. קשה למצוא את ההבדל הדק בין צער לעצבות. אבל צריך לדעת שהמרחק ביניהם הוא רב. כדי להמחיש את הדברים נוכל לדמיין לנו את צער ההיריון וחבלי הלידה.

במהלך הלידה האישה נמצאת בצער גדול ובסבל נורא. אולם זה לא צער של עצבות, כיוון שהיא שמחה בצער ויודעת שיוליד דבר טוב. נשים רבות עוברות טיפולים מיוחדים ומשלמות כסף רב כדי לזכות להגיע לצער הזה בחדר הלידה. מובן שזה לא נעים, אבל זהו צער בונה שעל ידו אפשר להתקדם ולהשיג דברים טובים.

העצבות לעומת זאת היא מושג שונה לגמרי. עצבות מצביעה על ריקבון ויאוש. על דרך לא נכונה. על חוסר גדול באמונה. זה לא חוסר שמביא לתועלת לאחר מכן, אלא דבר לא טוב שמביא לדבר עוד יותר לא טוב. מעצבות לא צומח טוב, אלא רק דברים שליליים. לכן אדם שיש לו ראיה שלילית מזמן לעצמו דברים שליליים לחיים. לכן הצרות מביאות צרות נוספות. כי כאשר מגיעים לעצבות, אז הכל הופך לשחור חס ושלום.

צריך לדעת שנבואה שורה על האדם רק מתוך שמחה. כאשר האדם נמצא בעצבות הוא לא יכול להתנבא. לכן רוח הקודש לא שרתה על יעקב אבינו במשך עשרים ושתיים שנה לאחר מכירת יוסף, עד שנתבשר שהוא חי וחזר לשמוח. רק נביא ששרוי בשמחה יכול לקבל נבואה.

אלא שכאשר קוראים את נבואות הפורענות של ירמיה הנביא על החורבן, הדבר נראה תמוה ביותר. איך יתכן שירמיה הנביא קיבל את הנבואה הזו מתוך שמחה? איך אפשר לשמוח בזמן שמקבלים נבואה על כל הזוועות שיתרחשו בזמן חורבן הבית? איך אפשר לראות במראות אלוקיים מוחשיים את כל הכתוב במגילת איכה ולהישאר בשמחה?

אלא שמובן הדבר שישנו חילוק בין צער שירמיה בוודאי הרגיש, לבין עצבות שנובעת מחוסר אמונה שממנה ירמיה הנביא ככל הנראה דאג להתרחק. כאשר אדם שרוי בצער, עליו לזכור היטב שישנה השגחה פרטית בעולם. צער הוא לא תמיד דבר לא טוב ובדרך כלל הוא מקדם אותנו למקומות טובים. אבל כל זה כאשר מתבוננים על הצער מתוך מבט של אמונה. כי כאשר נכנסים לייאוש ומתקשים להאמין, אז חס ושלום הצער הופך להיות לעצבות וזה האויב הכי גדול של האדם.

כך גם צריך להבין את עניין השמחה, שבוודאי לא מדובר על שמחה של הוללות או צחוק ממופעי בידור וכדומה. גם אדם שנמצא בעצבות חזקה יכול לצחוק מדברים שונים, אך זה לא אומר שכעת הוא שמח.

פעמים רבות, דווקא אותם בדרנים שעוסקים בבידור ומצחיקים אנשים הם אנשים עצובים או כעסנים בחייהם האישיים. כמובן שזה לא כולם, אבל ישנם רבים כאלו שמצחיקים את כולם ונראים שמחים, אבל בפנים יש להם קרע גדול. הם צוחקים ושמחים לכאורה, אבל אז הם חוזרים הביתה לדיכאון ולא יכולים לתפקד בלי כדורים שיאזנו אותם.

כי צחוק לא מצביע על שמחה. שמחה זה רגש פנימי שנובע משקט ושלווה. זו הרגשה שאומרת שאנו מסכימים למהלך העניינים. הרי אנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא מכוון אותנו למקומות טובים ובוטחים בו. יכול להיות שכרגע הכל הולך הפוך, שיש צער רב ושהניסיונות קשים ביותר, אבל מתוך אמונה גדולה עדיין תישאר השמחה.

אדם שמח רק מתוך שקט פנימי, רק כאשר הוא יודע שהוא בדרך הנכונה. כאשר אדם מבצע את תפקידו והולך בכיוון התכלית, אז הוא יכול להיות שמח. גם אם יש צער גדול מסביב, הוא נשאר בשמחה למרות הסבל הגדול. כמו אותה יולדת שמכניסה את עצמה למצב של סבל גדול כדי לקבל שמחה גדולה עוד יותר של הבאת ילד לעולם.

צריך לזכור היטב שגם כאשר אנו בוכים, מצטערים, אבלים וכואבים בתשעה באב, הדבר נובע מתוך ניצוץ של שמחה שאנו מחכים שיפרוץ החוצה. אנו מתאבלים מתוך אמונה שלמה. מטרת האבל והכאב היא להבין את החוסר שיש לנו ולעבוד על מנת להשלים אותו. כאשר אין את המטרה הזו, אין שום טעם בבכי ובכאב וראוי לכולנו להתרחק ממנו.

הייאוש, הדיכאון והעצבות הם דברים שליליים שיש להתרחק מהם ולא לתת להם שום פתח. כאשר אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, אנו בעצם מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיבנה אותו במהרה ומאמינים שבאמת כך יהיה. תשעה באב עצמו יהפוך להיות היום השמח ביותר.

כאשר אנו אוכלים מאכלי אבלות כמו ביצים או עדשים, זה משום שהם עגולים ומסמלים שגלגל חוזר בעולם. היום למטה ומחר למעלה. אף אחד לא צריך לבכות בגלל דברים שהיו פעם ואין להם שום טעם יותר. האבלות נועדה בשבילנו, כך שנוכל להתחזק ולצמוח ממנה ולא חס ושלום להתייאש.

שני אנשים יכולים לבכות כאשר הדברים לא מסתדרים להם. האחד יכול להחריב את עולמו מתוך ייאוש ועצבות כאשר הוא בוכה לחינם על העבר ללא שום תועלת. השני יכול לבנות את עתידו בעזרת הבכייה הזו, כאשר הוא לומד מטעויות העבר כיצד הוא יכול לתקן את הנזק שנעשה, מתוך שמחה ורצון להתחזק.

אדם שבוכה מתוך אמונה ותפילה לקדוש ברוך הוא, מביא את כל המציאות סביבו למקום טוב יותר ומביא שפע גדול לעולם. זו מעלה עצומה, שגם אם כל הדלתות נעולות, שערי דמעה לא ננעלו. אדם שבוכה על דבר לא טוב שהתרחש מתוך מחשבה שנעשה חוסר צדק, מביא חס ושלום דברים לא טובים למציאות.

לכן גם בימים שכביכול נראים לנו כ"עצובים", אנו מוכרחים להתחזק ולהבין את עומקם. כך שנשתתף באבל ובבכיות, אבל רק מתוך ידיעה שאלו יביאו לנו שמחה עצומה שכן הם מקרבים אותנו לבניין בית המקדש, שבע"ה ייבנה מהרה.