השם לא רוצה להעניש אותנו – פרשת בחוקותי
פרשת בחוקותי מכילה בין השאר קללות ועונשים שלא כל כך נעים לקרוא אותם, ועל אחת כמה וכמה שלא נעים בכלל לחוות אותם. הדבר לא כל כך מסתדר, שהרי אנו יודעים שהשם יתברך הוא רחמן שאוהב אותנו ורוצה בטובתנו. אז מדוע יש צורך בכל הקללות האלו?
הרבה אנשים שואלים את עצמם על הצרות בחייהם, "למה השם עושה לי כך וכך?", "למה יש צרות?", "למה השם לא עוזר?" וכו׳. אבל אותם אנשים לא חושבים לרגע אחד שאולי יש משהו לא בסדר שהם עושים. הם לא לוקחים אחריות על המעשים שלהם ועל ההשלכות הלא נעימות שהם גורמים לעצמם.
הכי קל ופשוט להפנות אצבע מאשימה לשמיים ובכך להתנקות מאחריות ולחשוב שאנחנו בסדר. זה נוח כי כך לא צריך להתאמץ כדי להשתנות. אפשר פשוט לומר שהשם יתברך חס ושלום לא אוהב אותנו ואז נוכל להמשיך בכל העבירות שהתרגלנו אליהם בצורה חופשית כאילו שזה הפך להיתר. אבל פרשת בחוקותי מלמדת אותנו שאת הצרות שלנו אנחנו מביאים עלינו בעצמנו.
תארו לכם שאדם מחליט להוזיל עלויות ובמקום למלא דלק ברכב הוא יחליט למלא מים. מובן לכולם שהרכב לא ייסע לשום מקום בצורה שכזו, והוא אף יגרום לרכב נזק. כעת תארו לכם שאותו אדם מתרעם וכועס מתוך מחשבה שאין קשר בין המים שמילא לבין הרכב שלא נוסע.
הוא אמנם מבין שזה לא בסדר למלא מים במיכל הדלק, אבל לדעתו זה לא מצדיק עונש כזה שהרכב לא ייסע. הוא יחשוב "למה השם עשה לי את זה? אז מה אם מלאתי מים במקום דלק, זו סיבה להעניש אותי ולהרוס לי את הרכב?". אבל ברור לכולנו שזה אבסורד לחלוטין ואותו אדם הוא חסר דעת, שהרי יש חוקים ברורים. אם תכניס דלק לאוטו הוא ייסע ואם תשים שם מים אז תהרוס את המנוע.
הוא מסתכל על המצב כשני דברים נפרדים. יש את ההוראות, שאומרות איזה סוג דלק עליו למלא, ויש מצד שני רכב שכאילו צריך לנסוע ללא שום קשר לסוג הדלק שמילאו בתוכו. הוא לא מבין שהכול עניין אחד, ורק שזו הסיבה וזו התוצאה של הדבר. אין כאן איזה עונש משמיים ששונאים אותו או רוצים לנקום בו, אלא פשוט טיפשות שלו שזלזל במה שציוו אותו. וכך הדבר גם בעניין המצוות והעונשים.
כאשר אדם מאשים את הקדוש ברוך הוא שכאילו שונא אותו ושולח לו צרות וייסורים, אותו אדם רק מראה על עצמו שאינו מבין כלום. כי הקדוש ברוך הוא לא מחכה שנעשה משהו לא בסדר כדי להגיע עם השוט ולהעניש אותנו בצרות וייסורים מתוך נקמנות. הוא רוצה שנלך בדרך טובה ומדריך אותנו כיצד עלינו לנהוג כדי להגיע למצב הטוב ביותר עבורנו, אבל כעת הכל תלוי בנו. הקדוש ברוך הוא חקק חוקים בעולם הנקראים "טבע", וכאשר אנחנו פועלים בצורות מסוימות, אנו מקבלים תגובה מהבריאה בהתאם למעשים שלנו.
אם אתה רוצה שהאוטו ייסע, אז תשים בו דלק ולא מים. כך גם אם תרצה להימנע מצרות וייסורים, אז תקשיב לחוקים של הקדוש ברוך הוא. אי אפשר לזלזל בשמירת השבת ולעשות עבירות מתוך חוסר הבנה של חשיבות הדבר, ואחר כך לבוא בטענות מדוע יש לנו ייסורים וצרות. הרי בחילול שבת האדם מתחייב ח"ו סקילה, אז קבלת ייסורים בלבד זה פרס בשבילו. הוא צריך לשמוח ולומר תודה שהקלו לו בעונש.
ואנשים רבים מנסים להדחיק ולא לחשוב על הדברים כדי שיוכלו להמשיך בכיף עם העבירות שלהם בלי ייסורי מצפון. אבל אחר כך כשמגיע משהו לא טוב, שיש פתאום ייסורים, אז הם מאשימים. כאילו שהם צדיקים גדולים שעושים כל מה שצריך ורק שכאילו רודף אותם ביש מזל. הם לא רוצים ללמוד ולדעת, כאילו שחושבים שמה שלא יודעים לא מזיק. אבל זה לא משנה אם אנחנו מבינים את הקשר או לא, השם יתברך חקק טבע שבו ישנם מעשים שמושכים אלינו שפע וישנם כאלו שמזיקים ומקלקלים.
הקדוש ברוך הוא אומר לנו לשמוע לחוקותיו. "אם בחוקותי תלכו…" אז בעצם הכל יהיה טוב ונקבל את כל מה שאנו צריכים. אבל אם לא, אז יש חוקים בבריאה שיביאו עלינו חס ושלום דברים לא רצויים. אדם לא יכול לומר למשל שהוא מרגיש שלהניח תפילין זה לא בשבילו ובכל זאת להתפלא מדוע הוא לא מקבל את רצונו. אי אפשר לבחור לעשות עבירות שונות ואז להאשים את הקדוש ברוך הוא בצרות שלנו. הקדוש ברוך הוא גילה לנו את חוקי הבריאה ואמר לנו שאם נרצה שיהיה טוב, אז יש לנו בדיוק את החוקים הנחוצים והדרך שבה אנו צריכים ללכת. הבחירה היא שלנו אם ללכת בדרך הזו או לא.
אם נספר למישהו על העונשים הכתובים בתורה, הוא מיד יתרגז מתוך מחשבה שצריך לעשות דברים מאהבה ולא מפחד. היום כולם אוהבים לעשות את הדברים מתוך אהבה ובלי שילחיצו אותם. הם מחכים לרגע הנכון שיגיע. לא רוצים לשמוע על דברים מפחידים, על גיהינום, ייסורים, שכר ועונש וכו’. הם רוצים לחזור בתשובה בכיף. להיות בשלים ולעשות את הדברים מתוך חיבור ושמחה.
אז אמנם כל זה נשמע אצילי מאוד, אבל זה כמו לומר שאנו לא רוצים לתדלק את הרכב עד שזה לא יבוא מתוך אהבה וחיבור. שלא יפחידו אותנו שהרכב לא יכול לנסוע בלי דלק, אלא כשנרגיש בשלים לשים דלק אז נשים, ועד אז נישאר בשלנו. אז אמנם זה נוח יותר לא להתאמץ, אבל מצד שני עם הרכב הזה בוודאי לא נוכל לנסוע.
נוכל לבקר את אותו אדם שרוצה לעשות רק מתוך אהבה וחיבור לאחר שנתיים ולראות שמבחינה רוחנית שום דבר לא השתנה אצלו, ואולי אפילו הלך אחורה. כי הוא עדין לא החליט שהגיע הרגע. כי אם אין שום דבר שמלחיץ אותו, אז מבחינתו נוח לו כפי שהוא ואין שום צורך להתאמץ להגיע למשהו טוב יותר.
אמנם לעשות מאהבה זו מעלה עצומה וזוהי השאיפה של כל יהודי, אבל אם נחכה שהאהבה תבוא מעצמה, היא כנראה לא תגיע לעולם. כדי להגיע לאהבה מוכרחים לעבור דרך היראה. אמנם הכל מתחיל בצורה טכנית וחסרת רגש, אבל עם הזמן אפשר להגיע לאהבה עצומה ככל שנתאמץ.
יוצא שאם באמת יש לנו אפשרות לבחור אם לעשות דברים מאהבה או מיראה, אז בוודאי שהאהבה זו הדרך המועדפת. אבל אם הברירה היא בין אם לעשות את הדברים מיראה לבין לא לעשות אותם כלל, כפי שמצוי אצל רוב האנשים, אז מובן שמחובתנו לעשות את הדברים מתוך יראה. עדיף ללכת בדרכים טובות מתוך פחד מאשר ללכת בדרכים מקולקלות ולחכות לאהבה שאולי תגיע מתישהו.
עדיף לפחד ולא להיכנס למקום סכנה מאשר להגיע לשם מתוך אהבה וחס ושלום שיקרה אסון. בסופו של דבר צריך לדעת שהכול כבר נחקק בבריאה. אנחנו יכולים לבחור לפחד או לא לפחד, להתייחס לאיומים או לא, זה כלל לא משנה. המציאות כבר נקבעה בעולם וכעת הכדור בידיים שלנו.
לא פעם רואים אנשים שדבוקים בעבירות שלהם מבלי לחשוב שהם מזיקים לעצמם ואז כאשר דבר לא טוב קורה הם נדהמים ושואלים מדוע זה מגיע להם. זה כמו שיסבירו למישהו שצריך להיזהר כאשר חוצים את הכביש ואז הוא יסרב לשמוע ואפילו יכעס עלינו שאנחנו מפחידים אותו. אחר כך שלא יתפלא אם הוא חוצה את הכביש בזלזול ויסיים בבית חולים.
זה כלל לא עניין של הפחדה, אלא מציאות שטבועה בעולם וכדאי לכל אדם לדעת אותה. העונש, הייסורים וכל הדברים הלא טובים נועדו כדי להרתיע אותנו כך שלא נצטרך להגיע אליהם. אם נלמד להיזהר וללכת בדרך טובה, אז לא נצטרך כלל להכיר אותם. צריך לדעת ממה להתרחק ולהיזהר ואז לעולם לא נצטרך להגיע אל העונש.
הקדוש ברוך הוא כל כך אוהב אותנו שבמשך כל התוכחות והקללות הוא נותן לנו פתחים רבים שכל אחד שרק יבחר יוכל להינצל. אם נלך בדרך לא טובה אז יהיה כך וכך, אבל אז יש פתח. לפני שהקללות ממשיכות התורה אומרת לנו ״אם תלכו עמי בקרי…״ אז כך וכך. ואז שוב לאחר כמה קללות, ״והלכתם עמי קרי״. כך כתוב כמה פעמים בין פסוקי הקללות. מפעם לפעם יש פתח, רק אם נלך בקרי, רק אם נתעקש ונמשיך בדרכנו הסוררת בלי להבין את הרמזים, אז גם השם ילך עמנו כך. אבל אם נחליט להפסיק ללכת בקרי, אז הכל ייפסק ולא יהיה צורך עוד בעונש.
הדבר דומה לאב שאוהב את בנו, אך הבן מחליט למרוד באביו. הוא מפסיק ללכת לבית הספר, מסתובב עם כנופיות סמים, גונב, עושה עבירות ועושה הרבה דברים לא טובים ומזיקים. לאחר שהאב ניסה הכל, הוא מזהיר אותו, אך הבן עדין לא שומע לו. אז הוא מחליט להעניש אותו בחדרו, לייסר אותו ולא לתת לו לצאת במשך שבוע.
אבל כאשר האב מעניש את בנו, כואב לו יותר ממה שכואב לבן עצמו. הוא כל כך רוצה להפסיק את העונש, אבל הוא מוכרח לחנך את בנו כדי להביא אותו לדרך טובה. אז אמנם הוא ממשיך עם העונש, אבל כמה פעמים ביום האב נכנס לחדר הבן ומנסה לבדוק האם הוא עדיין הולך בדרכו הרעה. אם יגלה ששינה את דרכו, מיד יפסיק את העונש, כי הוא לא רוצה לצער את בנו כלל.
הוא מחכה לבן שיתנצל ויאמר שהוא החליט ללכת בדרך טובה. אם הבן יבכה על שציער את אביו ויתחרט על מעשיו, האב לא ישאיר אותו בחדר אפילו עוד רגע אחד. אבל אם הבן עומד בשלו וחושב שאין שום קשר בין המעשים שלו לבין העונש שהוא מקבל, אז האב ישאיר אותו בחדרו ואף יאריך את העונש. עד שהוא ילמד וישנה את מעשיו הלא טובים.
הקדוש ברוך הוא מזכיר בכל כמה פסוקים את עניין הקרי, שאם נלך בקרי אז הקללות ימשכו. אבל זו בחירה שלנו אם ללכת בקרי מתוך עקשנות או להיכנע לאמת ולשוב להשם יתברך.
רבותינו הקדושים מלמדים אותנו ש"קרי" הוא מלשון מקרה. אנחנו עושים עבירות רבות ומקבלים עונשים רבים. אבל אנחנו לא מקשרים בין העבירה לבין העונש וחושבים שהכול מקריות בעולם. אדם מזלזל בתורה, אבל אז בא בטענות כלפי השמיים על הייסורים שפוקדים אותו כאילו "במקרה". עם ישראל פורק עול מצוות מעליו ואז חושב שהמצב הביטחוני הגרוע הוא רק במקרה בגלל המזל הרע שלנו שעמים אחרים שונאים אותנו.
לא רואים את הקשר בין הסיבה והתוצאה, לא מבינים את ההשלכות הקשות שיש לבחירות שלנו. כאשר לא רואים את הקשר וההשגחה הפרטית, אז חושבים שהכול מקרה, ואז כאילו מותר לנו להמשיך לעבור עבירות מבלי לחשוב שאנחנו אשמים בצרות של עצמנו.
אנשים יודעים שצריך לקיים מצוות, אבל הם רואים בזה סוג של עצה טובה, או סגולה להצלחה. שאם צריך פרנסה טובה או זיווג הגון, אז מקיימים איזו מצווה שקשורה וכדומה. אבל כאילו שסתם כך במצב רגיל אין חיוב לקיים את כל המצוות. כאילו שזה רק ל"דתיים", אבל הם שבוחרים לחיות בצורה "חילונית" לא מחויבים בזה כלל. אבל אז כשמגיעות צרות, הם מתחילים לשאול שאלות. למה זה מגיע להם כך וכך? למה העונשים כל כך כבדים?
הם לא מבינים שהם עצמם גרמו לכך. שמחלל שבת חייב סקילה, שבעוון נדרים ילדים מתים, שאוכל טבל חייב מיתה, שהעובר על דברי חכמים יישכנו נחש, שהבא על הנידה חייב כרת וכך בעוד עבירות רבות שאנשים מקלים בהם וחושבים שזה דבר של מה בכך. כשעושים את העברה הם שמחים ולא חוששים כלל, הם בטוחים שהשם יסלח להם וזה סתם הגזמות. אבל אחר כך כשהעונש מגיע, אז הם מתעוררים ושואלים שאלות. כאילו שזה לא צודק. הם צריכים לומר תודה שהקלו איתם ולא נתנו להם את כל הייסורים המובטחים.
ספר מלכים מספר על חיאל בית האלי שהחליט לבנות את יריחו למרות שיהושע קילל את מי שיבנה אותה שיקבור את בניו. כאשר החל את הבניה קבר את בנו הראשון אך לא הפסיק את הבניה וכך מתו לו בניו בזה אחר זה במשך תקופת הבניה. כאשר סיים את בניית העיר קבר את הבן האחרון שנותר לו, אבל הוא כלל לא ראה את הקשר בין הדברים.
אליהו הנביא הגיע אליו כדי להסביר לו את הקשר בין בניית העיר לבין מיתת בניו, אך הוא סירב לקבל את הדברים. כי כאשר אנו מחליטים ללכת בקרי, אז אנו לא רואים שום קשר בין הדברים וכל החיים הם "מקרה". גם אם לא האמין באותה קללה בהתחלה, מכל מקום אם היה מבין לאחר מיתת בנו הראשון שיש עניין בקללה, או לפחות מבין את זה לאחר מיתת הבן השני, אז היה יכול למנוע את מיתת בניו הנותרים. אבל הוא התעקש ללכת בקרי ולחשוב שאין קשר בין הדברים.
כל יהודי צריך לדעת שהמעשים שלו משפיעים על עולמות עליונים וקובעים את המציאות. אם אדם מחליט לחשוב שהכול "במקרה" בלי קשר למעשים שלו, אז שלא יבוא אחר כך בטענות לקדוש ברוך הוא על הצרות שמזדמנות לחייו. אך אם אדם מבין שהכול זה בהשגחה פרטית, אז הוא יוכל לראות איך ההשגחה הפרטית דואגת לו בכל רגע. כך הוא יוכל לתקן ולשפר את מעשיו ובהתאם לכך הוא ישפר את איכות חייו.
השם יזכה אותנו לראות את ההשגחה, להתרחק מהעבירות וללכת בחוקות השם יתברך כך שמתוך המעשים שלנו הוא ישפיע עלינו ברכה, שפע עצום וכל הטוב שבעולם.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה